אלפי מנשה חושן משפט קמט

סותרים אהדדי כיון דבאמת גם התוס' בדף כ"ה הנ"ל ס"ל דמ"ד ארא סובר דהוא רק מפני דרכי שלום והבן

(יב) סעיף יח ברמ"א כל מי שנוטל שכר להעיד. עיין טו"ז שכתב דאם כבר ראה לא יטול שכר על ההליכה להגיד עדות ואם יש לו טרחא יכול ליטול שכר על ההליכה. ועיין במחנה אפרים הלכות שכירות סי' י"ז שהאריך בענין זה

(יג) שם ברמ"א ונוטל שכר לילך ולראות הענין שיהי' עד מותר. הש"ך ציין לעיין באע"ז סי' ק"ל סכ"א. וכוונתו דשם כתב המחבר דעדי הגט לא יטלו יותר משכר בטילה והרמ"א התיר שם מטעמים אחרים ולא עפי"ד הרשב"א דמותר ליטול שכר לילך ולראות הענין שיהי' עד. ועלה בדעתי ליישב דמה שהתיר הרשב"א ליטול שכר לילך ולראות הענין שיהי' עד היינו דוקא שכר בטילה אבל יותר משכר בטילה אסור ליקח אפי' בכה"ג. ולכך שפיר התיר הרמ"א שם בעדי גט ליקח יותר משכר בטילה מטעמים אחרים. ועפי"ז א"ש נמי מה שיש להקשות מכאן על הש"ך סוף סי' ל"ח שכתב שם דאפי' לדברי הריב"ש דבהזמה שלא בפניהם נפסלים דזה הוא דוקא לענין עדות דאינו נוגע לעצמן אבל לשבועה לא נפסלים כיון דשבועה נוגע להם ואין מחייבין לאדם שלא בפניו עיי"ש. וקשה הלא גם בעדות נוגע להם דהא מותר ליקח שכר לילך ולראות הענין שיהי' עד וכבר עמדו בזה בשו"ת ספר יהושע בפו"כ סי' תקט"ז ובתשובות שבסוף ספר ראש אפרים סי' ל"ד. ולפמ"ש לק"מ דכיון דלילך ולראות הענין שיהי' עד אינו רשאי ליקח רק שכר בטילה ולא יותר וא"כ מה דנפסל לעדות אין מגיע לו היזק מה דלא יוכל לילך ולראות הענין שיהי' עד דהא אם אינו הולך הרי אינו מבטל ממלאכתו ומשתכר במלאכתו. אמנם שוב ראיתי בהריטב"א סוף פ"ב דקידושין שכתב וז"ל ובכולן לא אסרו שכר אלא במי שאינו בטל ממלאכתו אבל שכר בטילתו הוא נוטל וכדתנן בסיפא כו' עכ"ל. וכ"כ הרבינו ירוחם במשרים נתיב ב' חלק ז' עיי"ש. וא"כ כיון דגם מי שיודע עדות מותר ליקח שכר בטילה שוב צ"ל דמ"ש הרשב"א דמותר ליקח שכר לילך ולראות הענין שיהי' עד היינו אפי' גברא דלית לי' שום מלאכה מותר ליקח שכר ואפי' שכר הרבה. וכן ראיתי בספר גט פשיט סי' ק"כ סק"ט שכתב כן וא"כ שוב הדרא לדוכתי' קושית הש"ך הנ"ל על הרמ"א באע"ז וגם הקושיא הנ"ל על הש"ך. ועיין בנתיבות ובס' תורת גיטין באע"ז סי' ק"ל מ"ש ליישב דברי הרמ"א. והקושיא הנ"ל על הש"ך נ"ל ליישב דמה דלא יוכל ליקח שכר לילך ולראות הענין שיהי' עד זה לא חשיב חוב כיון דהוי רק מניעת הריוח ול"ש בזה לומר אין חבין לאדם שלא בפניו

(יד) סעיף כ וא"ל בפני רבים כו'. כ"כ הג"א פרק ז"ב והובא בב"י. ועיין בס' חשק שלמה בהגהות ב"י אות נ"ח שהביא בשם מהר"י באסן סי' פ"ד שכתב דאם לא הי' שם כ"א שני העדים אין זה פרהסיא והוא ז"ל דייק מלשון המרדכי פ' הגוזל בתרא דאפי' אמר כן בפני שנים נפסל לעדות דכתב המרדכי ואמר בפני עדים אזילנא כו' ומשמע דבפני העדים לבד סגי עיי"ש. ובמחכ"ת לא זכרו שניהם דברי הג"א פ' הכונס ששם כתב ג"כ דין זה ושם כתב בהדיא א"ל בפני שנים כו' עיי"ש

(טו) סעיף כד אעפ"י שלא התרו בו שהרי אינו לוקה פסול. עיין ש"ך ס"ק כ"ד שהקשה מהא דכתב הרמ"א לעיל סעיף ב' דעבר עבירה שאין בה מלקות פסול מדרבנן וכאן משמע דפסול מדאורייתא. ותירץ בהג"ה דכאן כיון שחייב מלקות על אותו עבירה רק שלא התרו בו פסול מדאורייתא עיי"ש. ולעיל סק"ד כתבתי דהש"ך סובר דמ"ש הרמ"א דעובר עבירה שאין בה מלקות פסול מדרבנן היינו אפי' אם משכחת בלאו זה מלקות כגון שעובר ע"י מעשה מ"מ כשעובר בגוונא דליכא מלקות כגון שעובר שלא ע"י מעשה ג"כ אינו פסול רק מדרבנן. ולכאורה מכאן יש סתירה לדברינו דהרי כאן מבואר בהדיא דהש"ך סובר דאם משכחת בעבירה זו מלקות נפסל מדאורייתא אף דעובר בגוונא דאינו חייב מלקות. אמנם ז"א דיש לחלק טובא בין אם משכחת בעבירה זו מלקות ובין אם לא משכחת בעבירה זו מלקות רק בלאו זה משכחת מלקות דאם משכחת בעבירה זו מלקות וכמו הכא דאם הי' מתרין בו הי' חייב מלקות על עבירה זו שעבר שפיר נפסל מדאורייתא דהא באמת עבר עבירה שיש בה מלקות ומה דאינו לוקה מכה שלא הי' התראה הרי זה הוא דבר מבחוץ משא"כ היכא דבעבירה זו שעובר: כעת א"א לחייבו מלקות כלל בשום אופן וכגון שעבר שלא ע"י מעשה בזה אף דמשכחת מלקות בלאו זה והיינו אם יעבור ע"י מעשה מ"מ כיון דהשתא בעבירה זו שעבר כעת א"א כלל שיהי' בה חיוב מלקות אינו נפסל רק מדרבנן והוא פשוט

(טז) סעיף כה אין אדם נפסל בעבירה עפ"י עצמו כו'. במשל"מ פ"ד מהל' מלוה נסתפק היכא שעדים ראו שעשה המעשה אך יש לתלות שהי' בהיתר אי נאמן לומר שעשה באיסור. ודעתו נוטה שם דנאמן לומר שעשה באיסור עיי"ש. וכבר השיגו עליו המחברים מתוס' כריתות דף י"ב שהקשו שם בהא דתנינן אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי נאמן במגו דאי בעי אמר מזיד הייתי. והקשו הא אאמע"ר. ותירצו דהתם נאמן משום דאינו רוצה להביא חולין בעזרה. הרי בהדיא דאפי' היכא שהעדים ראו שעשה המעשה ולא יודעים אם עשה באיסור אי לא אינו נאמן לעשות עצמו רשע. אמנם מתוס' ריש פ"ק דמכות משמע כדברי המשל"מ שהקשו שם איך יכולים העדים לחייבו גלות הלא יכול לומר מזיד הייתי עיי"ש. והרי אם אומר מזיד הייתי משים עצמו רשע והאיך נאמן לומר מזיד הייתי אע"כ דהיכא דאיכא עדים בעיקר הדבר נאמן לומר שעשה באיסור וכדעת המשל"מ. אולם הא באמת דברי התוס' הללו סותרים אהדדי וכבר עמד בזה המהרש"א במכות שם. ועיין בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' ק"ע שכתב לתרץ על נכון דמ"ש התוס' מכות שיכול לומר מזיד הייתי היינו אומר מותר דמקרי מזיד להיות פטור מגלות ולא קא משוי נפשי' רשע עיי"ש בדבריו הנחמדים. וא"כ שוב אין ראי' מדברי התוס' מכות הנ"ל לדעת המשל"מ

(יז) שם באותו סעיף שאין אדם מע"ר. בכנה"ג בהגהות הטור אות ס"ב הביא בשם הרמ"א בתשובה סי' למ"ד שכתב בשם המרדכי פ' החולץ דהיכא דמעיד לטובתו ועי"ז משים עצמו רשע נאמן: וכתב הוא ז"ל דבדק במרדכי דהחולץ ולא מצא. ולדעתי נראה דהרמ"א כיוון למ"ש המרדכי בסוף הפרק שם אהא דאיתא בגמרא מעשה באחד שבא לפני ר"י וא"ל נתגיירתי ביני לבין עצמי. א"ל ר"י נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך. וכתב המרדכי וז"ל נאמן אתה לפסול עצמך וא"ת הא אדם קרוב אצל עצמו. וי"ל הכא לא בעי לפסול א"ע