אלפי מנשה חושן משפט קמז

הגניבה או הגזילה ולשון שהחזיר משמע שהחזיר גוף הגניבה או הגזילה וא"כ הרי נתקן בהשבה כל הלאווין לכך שפיר הוא כשר לעדות ולשבועה. ועפי"ז מיושב נמי בטוב טעם קושית הטו"ז שהקשה על הטור שסותר עצמו מסעיף ט"ו לסעיף מ"ב. דבסעיף מ"ב הביא בשם הרמב"ם וז"ל אע"ג שהחזירו הגנב והגזלן הממון שגנבו וגזלו כו' פסולים. וכתב הטור ע"ז וז"ל ואיני יודע למה לא יוכשרו אחר שהחזירו הממון ואפשר שרצה לומר אעפ"י ששלמו כיון דבכפיית ב"ד שלמו פסולים עד שישיבו מעצמן עד כאן לשונו. ובסעיף מ"ב הביא בשם הרמב"ם וז"ל אבל שאר פסולי עדות שהן מחמת ממון שחמסו או שגזלו אעפ"י ששלמו צריכים תשובה ושתק שם הטור ואינו משיג על זה כלל כמו בסעיף ט"ו עכ"ק בתוספות ביאור. ולפי הנ"ל א"ש ולק"מ דבסעיף ט"ו מיירי הרמב"ם והטור היכא שהחזיר גוף הגניבה או הגזילה וכמ"ש הרמב"ם אעפ"י שהחזירו כו' ומשמע שהחזיר גוף הגניבה או הגזילה וא"כ נתקן גם הלאו דלא תחמוד לכך שפיר אם מחזיר מעצמו בלא כפי' חוזר לכשרותו אף בלא תשובה. ומהגם דהא מיירי שם שגנב או גזל ממון וכמ"ש הרמב"ם שם אעפ"י שהחזירו הגנב והגזלן הממון שגנבו וגזלו ובממון אין חילוק בין אם מחזיר אותו ממון שגנב וגזל או שמחזיר ממון אחר ואף אם מחזיר ממון אחר ג"כ ליכא תו הלאו דלא תחמוד. משא"כ בסעיף מ"ב שכתב הרמב"ם ששלמו. ומשמע שגנב או גזל חפץ ואינו מחזיר גוף הגניבה או הגזילה רק שמשלם וא"כ נשאר עליו עבירת הלאו דלא תחמוד לכך שפיר אף שמשלם מעצמו בלא כפי' אינו חוזר לכשרותו עד שיעשה תשובה על הלאו דלא תחמוד וא"ש. שוב ראיתי בהגהות אמרי ברוך מהגאון מלייפניק הנדפס על הגליון ש"ע שגם הוא כתב כן לפרש כוונת הרמב"ם שהביא הטור בסעיף ט"ו דמיירי היכא שמחזיר גוף הגניבה או הגזילה. ובסעיף מ"ב מיירי שמשלם בעד הגניבה או הגזילה ודרך בדרך אחר לישב קושית הטו"ז הנ"ל עיי"ש. אך כתב שם דהטור בסעיף ט"ו מפרש דברי הרמב"ם שם דכוונתו הוא שם ג"כ שאינו מחזיר גוף הגניבה והגזילה אלא שמשלם עיי"ש. ולפיענ"ד נראה כמ"ש דבסעיף ט"ו גם הטור מיירי שמחזיר גוף הגניבה והגזילה. ועוד דהא הרמב"ם שהביא הטור בסעיף ט"ו מיירי שגנב או גזל ממון ובממון ל"ש לחלק גם לענין הלאו דלא תגזול בין אם מחזיר דייקא אותו הממון שגנב או גזל ובין אם מחזיר ממון אחר וא"כ ליתא כלל לדברי הגאון מלייפניק ועיי"ש בדבריו ותבין מה שכתבתי

איברא עדיין יש לפקפק בכל זה. דהנה מ"ש לעיל בשם הרמב"ם דהגוזל עובר על ג' לאווין משום לא תתאוה ולא תחמוד ולא תגזול. הנה הרמב"ם לא כתב כן להדיא אלא שכתב שם דהמתאוה לקנות דבר מחבירו עובר משום לא תתאוה ואם הפציר בו למכור לו ומכר לו עובר משום לא תחמוד ואחר זה כתב בהלכה י"א וי"ב וז"ל התאוה מביא לידי חימוד והחימוד מביא לידי גזל כו' הא למדת שהמתאוה עובר בלאו אחד והקונה דבר שהתאוה בהפצר שהפציר בבעלים או בבקשה מהם עובר בשני לאווין לכך נאמר לא תחמוד ולא תתאוה ואם גזל עבר בג' לאווין עכ"ל ועלה בדעתי דמ"ש הרמב"ם ואם גזל עבר בג' לאווין דכוונתו הוא דבכל גזל עובר על כל הני לאווין. וכ"כ המנ"ח מצוה ל"ח ומצוה רכ"ט בכוונת הרמב"ם עיי"ש. אמנם קשה הלא בהדיא כתב הרמב"ם שם בהלכה א' כל הגוזל עובר בלא תעשה שנאמר לא תגזול ומשמע דאינו עובר רק על לא תגזול לבד. וא"כ דברי הרמב"ם סותרים אהדדי. לזאת נ"ל דמ"ש הרמב"ם בהלכה י"ב דאם גזל עבר בג' לאווין כוונתו הוא דוקא אם התאוה מתחלה לקנות דבר זה ואח"כ הפציר בו למכור לו ולא רצה למכור לו וגזל ממנו בכה"ג עבר בג' לאווין והוא כיון דהי' מעורב בזה כל הני שלשה דברים תאוה והפצר וגזל. אבל אם גזל לבד ולא הפציר בו מתחלה למכור לו וגם לא עלה כלל על לבו לקנות ממנו בזה אינו עובר רק משום לא תגזול לבד וזה שכתב הרמב"ם בהלכה א' דהגוזל עובר בלא תגזול ומשמע בלא תגזול לבד. והיינו בכה"ג. ולפי"ז ליתא כלל לתירוצינו לקושית הקצה"ח והטו"ז הנ"ל. אך באמת גוף הדבר צע"ג אצלי מדוע אינו עובר בכל גזל גם על הלאו דלא תתאוה ובשלמא על הלאו דלא תחמוד י"ל דמש"ה אינו עובר כיון דהלאו דלא תחמוד הוא רק משום ההשתדלות וההפצר. שהפציר בבעלים למכור לו וכמבואר בהרמב"ם ובהה"מ שם ה"ט. וא"כ כשגוזל ולא השתדל מתחלה לקנות ממנו ל"ש הלאו דלא תחמוד. משא"כ הלאו דלא תתאוה דכשמתאוה בלב לקנות דבר זה עובר על לאו זה וכ"ש כשמתאוה ליקח ממנו בחנם בלא מעות בודאי דעובר וא"כ גם כשגוזל ממנו מהראוי לומר שעבר גם על הלאו דלא תתאוה ואמאי לא כתב הרמב"ם שם בהלכה א' דכל הגוזל עובר משום לא תתאוה ומשום לא תגזול וצ"ע

(ט) שם ברמ"א החולק עם הגנב אינו נפסל. דין זה הוא מהריב"ש סי' רס"ו. ועיין בקצה"ח שכתב דבריב"ש משמע שציוה לו לגנוב וחלק עמו ולזאת הקשה עליו מרש"י ז"ל ב"מ דף ח' עיי"ש. [בקצה"ח איתא דף ה' וט"ס הוא]. אולם כאשר אנכי עיינתי בריב"ש לא ראיתי איך משמע כן אלא אדרבה דמשמע שם מדבריו דבדין זה שכתב שחלק עם הגנב עם הגניבה מיירי דלא ציוה לו לגנוב. ומ"ש שם הריב"ש דאפי' האומר לחבירו צא וגנוב לי והלך וגנב ונתן לו דג"כ לא נפסל דאשלד"ע מיירי שנתן לו הגנב כל הגניבה והגנב לא נטל שום חלק מהגניבה ובכה"ג שפיר אשלד"ע כיון דהגנב לא זכי כלל לנפשי' עיי"ש. מיהו מ"ש הריב"ש דאפי' האומר לחבירו צא וגנוב לי והלך וגנב ונתן לו ג"כ לא מיפסל דאשלד"ע. לפענ"ד דבר זה צ"ע לדינא דהא אף דאשלד"ע מ"מ המשלח חייב בדיני שמים וכדאיתא בקידושין דף מ"ג א"כ אכתי פסול המשלח לעדות כיון דחייב בדיני שמים וכמ"ש השטמ"ק ב"ק דף נ"ו בשם המאירי וז"ל ומכאן כתבו גדולי הדורות שכל שנאמר עליו חייב בדיני שמים פסול הוא לעדות עד שישוב והדברים נראין שמאחר שהוא חייב להשיב תורת גזילה חלה עליו עד שישוב עכ"ל. אך לפי מה דמבואר בתוס' ב"ק דף נ"ו ד"ה אלא לחברי' דהא דאשלד"ע המשלח חייב בד"ש היינו דוקא אם שכרו להשליח אבל אומר פטור אפי' בדיני שמים עיי"ש. וכן קיי"ל לעיל סי' ל"ב ועיין גם בחידושינו סי' ל"ב שהבאתי בשם החו"י שמפרש גם מה דאמרינן בש"ס קדושין דהאומר לשלוחו צא והרוג את הנפש דחייב המשלח בד"ש מיירי נמי בשכרו דהכי משמע לישנא דגמרא דנקט האומר לשלוחו ולא קאמר האומר לחבירו אלא משום דשלוחו היינו בשכר וכן הוכחתי שם מדברי הרמב"ם עיי"ש. וא"כ שפיר האומר לחבירו צא וגנוב לי והיינו בדיבורא בעלמא ולא בשכר דבכה"ג פטור המשלח אפי' בד"ש ושפיר לא נפסל לעדות כלל. ועפי"ז א"ש מה שיש לדקדק קצת בדברי הריב"ש שם שכתב דהמשלח פטור כדאיתא בפ"ק דב"מ