אלפי מנשה חושן משפט קמו

אי נימא דהרמב"ם סובר כטעמא דש"ס דידן דדרשינן סמוכין דברכה למטה וברכה למעלה ומש"ה פטור שתוקי על קללת אביו בכל ענין א"כ אכתי קשה דהא מסמוכין דברכה למטה וברכה למעלה ליכא ילפותא רק לענין קללה ולא להכאה דהא ל"ש הכאה כלפי מעלה אלא הכאה ילפינן מהקישא דמקשינן הכאה לקללה וכדאיתא בגמרא שם וא"כ מהא שפוסק הרמב"ם בשתוקי דפטור על קללת אביו אף שקילל כל ישראל מטעם דסובר דרשת הסמוכין דברכה למטה וברכה למעלה אכתי לא נשמע מזה דבספק ב"ט לראשון וב"ז לאחרון פטור גם על הכאה כשהכה שניהם בב"א דהא זה ל"ש לומר דכוונת הרמב"ם היא בשתוקי גם לענין הכאה דפטור בכל ענין דהא א"א להכות כל ישראל וא"כ אין ראי' מפסקו של הרמב"ם דפוסק בשתוקי דפטור על קללת אביו אפי' כשקילל כל ישראל דבספק ב"ט לראשון וב"ז לאחרון פטור גם על הכאה כשהכה שניהם בב"א ושוב הו"ל להרמב"ם להזכיר דין דספק ב"ט לראשון וב"ז לאחרון לענין הכאה עכ"פ. דז"א דבאמת מבואר שם בהרמב"ם בדין אחר דס"ל דמקשינן הכאה לקללה והוא שם בהלכה י"ב עיי"ש ובכ"מ. וא"כ שוב שפיר ממילא נשמע דס"ל בספק ב"ט לראשון וב"ז לאחרון דפטור גם על הכאה אפי' כשהכה שניהם בב"א ומטעם דדרש הסמוכין דברכה למטה וברכה למעלה ומקיש הכאה לקללה. [ולא אכחד דראיתי להרמב"ם בפהמ"ש ביבמות סוף פרק י"א שכתב דהכה שניהם זה אחר זה פטור ואם הכה או קילל שניהם בבת אחת חייב עיי"ש. אמנם הא לא כתב כן רק לפרושי אבל לא כתב שם שכן הוא הלכה ושפיר י"ל דלהלכה ס"ל דבכל ענין פטור אפי' שהכה או קילל שניהם בב"א וכמו שכתבתי]

ובדרך אגב אזכיר מה שראיתי במנ"ח בהשמטות מצוה ר"ס שהביא שם מה שמקשין העולם בהא דילפינן דאזלינן בתר רובא ממכה אביו דדלמא לאו אביו הוא אמאי לא ילפינן ממקלל אביו ומתרצו דמקלל משכחת לה שמקלל אביו בכל מקום שהוא דבודאי יש לו אב וחייב. והוא ז"ל דחה תירוץ זה דאם אינו יודע מי אביו אף דקילל אותו בכל מקום שהוא אינו חייב. דאינו חייב רק במקלל והוא ניכר ומסוים אבל באינו מסוים פטור והביא ראי' לזה ממ"ש הרמב"ם דשתוקי פטור על קללת אביו ולא מחלק אם מקלל בכ"מ שהוא חייב עיי"ש. אמנם לפמש"ל דמקור דינו של הרמב"ם דשתוקי פטור על קללת אביו הוא בת"כ ובירושלמי והוא מטעם דדרשו בת"כ ובירושלמי אביו אביו ודאי ולא ספק או אפי' מטעמא דש"ס דידן דדרשינן סמוכין דברכה למטה וברכה למעלה וכמש"ל א"כ זה הוא דוקא להאי תנא אליבא דר' יהודה דפוטר בספק ב"ט לראשון וב"ז לאחרון אפי' בהכה או קילל שניהם בב"א דהוא דרש הני דרשות אליבא דהירושלמי דרש אביו ודאי ולא ספק ואליבא דש"ס דידן דרש סמוכין דברכה למטה וברכה למעלה והלכך לדידי' שפיר פטור שתוקי בכל ענין אף כשמקלל אביו בכל מקום שהוא. משא"כ להאי תנא אליבא דר' יהודה דסובר בספק ב"ט לראשון וב"ז לאחרון אם הכה או קילל שניהם בב"א חייב ומכ"ש הת"ק שבש"ס יבמות שם דסובר דאפי' הכה או קילל זה וחזר והכה או קילל זה חייב הרי הם לא ס"ל הנך דרשות הנ"ל וכמבואר בירושלמי ובש"ס דידן שם וא"כ לדידהו שפיר י"ל דהמקלל אביו בכל מקום שהוא חייב אף דלא ידעינן מי אביו. וא"כ י"ל דמאן דיליף ממכה אביו דאזלינן בתר רובא הוא סובר כהאי תנא אליבא דר"י דהכה או קילל שניהם בב"א חייב או דסובר כת"ק דאפי' הכה או קילל זה וחזר והכה או קילל זה חייב וא"כ לא דרש הוא הך דרשה דאביו אביו ודאי ולא ספק וכן לא דרש סמוכין דברכה למטה וברכה למעלה ושפיר לדידי' אם מקלל אביו בכל מקום שהוא חייב אף דלא ידעינן מי הוא אביו וא"ש תירוץ העולם. איברא ממה דדרשינן בש"ס דידן סמוכין דברכה למטה וברכה למעלה מה למעלה שאין בה שותפות כו' והיינו שא"צ שיקלל בשותפות אלא שיתחייב אם מקלל אחד לבד כמו אם מברך את השם לבד חייב יש ראי דזה הוא דבר פשוט אף בלא קרא דאם לא ידעינן מי אביו פטור אף אם קילל אביו בכל מקום שהוא. דאי נימא דאם לא ידעינן מי אביו ומקלל אותו בכל מקום שהוא חייב א"כ הרי גם בספק ב"ט לראשון וב"ז לאחרון משכחת לה שיתחייב על הקללה אף כשאינו מקלל בשותפות והיינו שאם מקלל את אביו בכל מקום שהוא ושוב ממילא מהראוי לומר שאף אם מקלל בשותפות היינו שניהם בב"א יהא חייב וכמו אם מקלל לאביו ודאי בשותפות עם עוד אחר או שמברך את השם בשותפות עם אחר חייב וא"כ איך יליף מברכה למטה וברכה למעלה דבספק ב"ט לראשון וב"ז לאחרון אם הכה או קילל שניהם בב"א פטור. אלא ודאי דזה הוא דבר פשוט דאם לא ידעינן מי אביו ומקלל את אביו בכל מקום שהוא פטור ושפיר יליף מסמוכין דברכה למטה וברכה למעלה דבספק ב"ט לראשון וב"ז לאחרון אם הכה או קלל שניהם בב"א פטור כיון דא"א להתחייב על הקללה כ"א כשמקלל שניהם בשותפות והבן

ונשוב לקמייתא דכיון דדברי הנוב"י הנ"ל במ"ש לפרש דברי הרמב"ם נפלו בבירא שוב הדרא קושיתינו הנ"ל על המ"כ והתומים לדוכתי'. אך י"ל עפמ"ש עוד שם הנוב"י לפרש כוונת הרמב"ם במ"ש דאין לוקין בה"ס אא"כ הלאו מפורש בתורה היינו היכא דעשיית האיסור אינו תלוי בידו רק ביד אחרים לא נחלק אדם מעולם שיאמר ששמה התראה וכ"ע מודו דלא חייבה התורה בזה כלל זולת מה שהזהירה התורה בפירוש הלאו על הספק וכגון זר לא יאכל קודש דלאו זה עיקרו על הספק שהרי יש ביד זה שהפריש התרומה לשאול על קריאת שם התרומה עיי"ש. ולפי"ז שפיר בנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני כ"ע מודים דלא שמה התראה כיון דבנשבע לפרוע הרי עשיית האיסור תלוי ביד אחר והוא המלוה דהא יכול המלוה למחול לו את החוב קודם שיעבור זמן השבועה ולא יעבור הלוה על השבועה כלל דבודאי אם מחל את החוב שוב א"צ לקיים שבועתו וא"כ הרי הוא ספק שמא ימחול המלוה את החוב והוי כמו זר שאכל קודש דספק הוא שמא ישאלו הבעלים על קריאת שם תרומה אלא בזר שאכל קודש הרי עיקר הלאו הוא על הספק דלא משכחת לה בענין אחר לכן שפיר אמרינן בזה ה"ס שמה התראה משא"כ בשבועה הרי משכחת שיהא עבירת הלאו תלוי בידו וכגון שנשבע שיאכל או שלא יאכל ועיין גם בנוב"י שם עיי"ש. לכן שפיר בנשבע לפרוע ולא פרע דעשיית האיסור תלוי ביד אחר כ"ע מודים דלא שמה התראה

ומה שתמה התומים על המ"כ הנ"ל דמה בכך דהוי התראת ספק הלא אף בלא התרו בו כלל מ"מ נפסל ולמה יגרע זה ודוחק לומר דשם ישנו במציאות למלקות משא"כ גבי התראת ספק דאינו במציאות והניח בצ"ע. ובעיני הדבר תמוה יותר דהא א"א כלל לתרץ דהתם בה"ס אינו במציאות למלקות דהרי המ"כ