אלפי מנשה חושן משפט קלט

מהני ולא כדעת מהר"מ ארוך שהביא הרמ"א בסי' כ"ח] ונפלאתי מאוד על התומים והקצה"ח איך לא ראו דברי העיטור הללו שכתב בפירוש להיפך מדעת המהרש"ל ומהריב"ל. אך לפי"ז שוב קשיא סתירת דברי העיטור אהדדי דבקרוב ונתרחק פסק דלא מהני מה שיחזור ויעיד דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' והיכא דהעידו לפני שאינם בקיאים פסק דיחזרו ויעידו לפני בקיאים. וכן היכא דהעירו שלא בפני בע"ד פסק דיחזרו ויעידו בפניו ולא אמרינן עביד אינש לאחזוקי דיבורי'. והשתא ל"ש תירוצינו הנ"ל דהרי היכא דהעידו שלא בפני בע"ד ג"כ שייך לומר דלא דקדקו להעיד האמת וכמו שכתבתי לעיל בסי' כ"ח שם. ואפי"ה ס"ל להעיטור דלא אמרינן בזה עביד אינש לאחזוקי דיבורי' אך לפימ"ש הקצה"ח דאין כוונת העיטור בקרוב ונתרחק מטעם דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' רק משום דכבר נפסק הדין וקם דינא א"ש ואין כאן סתירה כלל. מיהו לפמ"ש הש"ך דכוונת העיטור הוא משום דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' קשיא. והן אמת דגם לפי"ד הש"ך לק"מ דהא מבואר בש"ך דמה דבקרוב ונתרחק לא מהני שיחזור ויעיד הוא משום דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' וגם משום דכבר נפסק הדין ותרתי בעינן עיי"ש. וכן הבין הנוב"י מהדו"ק חאע"ז סי' כ"ז כוונת הש"ך עיי"ש. וא"כ אין כאן סתירה כלל כיון דהעידו בפני שאינם בקיאים וגם בהעידו שלא בפני בע"ד מיירי העיטור כשלא נפסק הדין עדיין ולכך שפיר מהני שיחזרו ויעידו. ולפי"ז ליתא נמי להראיות שהביא הקצה"ח בסי' ל' וכאן בסי' זה דלא אמרינן עביד אינש לאחזוקי דיבורי'. אמנם באמת אין בזה שום סברא כלל דהא אם אמרינן עביד אינש לאחזוקי דיבורי' שוב אין לחלק בין שכבר נפסק הדין אי לא. וכ"כ הנוב"י שם והתומים והשער משפט עיי"ש. איברא ראיתי בנתיבות סק"א שהוא הבין כוונת הש"ך דמטעם עביד אינש לאחזוקי דיבורי' לחוד א"י לחזור ולהעיד ואפי' לא נפסק הדין עדיין. ומתרץ שם מה שהקשה התומים על הרמ"א דסותר עצמו דכאן בקרוב ונתרחק פסק דא"י לחזור ולהעיד דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' ולעיל בסי' כ"ח גבי עדים שהעידו שלא בפני בע"ד פסק דיכולים לחזור ולהעיד ומתרץ הוא וכתב להיפך מסברת התומים שהבאתי בסמוך דבמקום דהגדתן לאו כלום הוא ואין עוברין שום איסור בהגדת שקר ל"ש לומר עביד אינש לאחזוקי דיבורי' ובקרוב ונתרחק מיירי העיטור והרמ"א שהעדים לא ידעו בשעה שהעידו שהם קרובים או שידעו שהב"ד אין יודעין מקורבתן ואין להם התנצלות לומר שישקרו מחמת שאין בעדותן ממש ושפיר אמרינן עביד אינש לאחזוקי דיבורי' עיי"ש וכן ראיתי להרבה אחרונים שכתבו כן. ולפי"ז ממילא מיושב נמי סתירת דברי העיטור הנ"ל אך לפי"ז צ"ל דמ"ש העיטור גבי עדים שהעידו לפני שאינם בקיאים דיחזרו ויעידו בפני בקיאים מיירי שהעדים ידעו שהדיינים אינם בקיאים לכן ל"ש לומר עביד אינש לאחזוקי דיבורי' וכמו היכא שהעידו שלא בפני בע"ד. אבל היכא שלא ידעו שהדיינים הם אינם בקיאים הרי אינם יכולים להתנצל ולומר שאמרו שקר מחמת שאין בעדותן ממש וא"כ אינם יכולים לחזור ולהעיד בפני בקיאים מטעם דעביד אינש לאחזוקי דיבורי'

(ח) סעיף ט"ז ברמ"א קרובי נרצח כו'. עיין בש"ך ס"ק ט"ז שהאריך להביא ראיות דבממון בעינן עדות שאתה יכול להזימן. ועיין בנוב"י מהדו"ק חאע"ז סי' ע"ב שהביא שם ראי' דלא בעינן בממון עשאי"ל מהא דקיי"ל כר"נ דאמר בסנהדרין דף למ"ד שומעין דבריו של זה היום ושל חבירו למחר והרי הוי עשאאי"ל דיכול העד הראשון לומר דלא בא רק לחייבו שבועה דלא ידע שיבא עוד ע"א. ואין לומר דזה מדרבנן ומטעם נע"ד דהא בקרא פליגי וא"כ פלוגתייהו בדין תורה וע"כ דמדאורייתא ל"ב עשאי"ל עיי"ש. ולפענ"ד אין זה ראי'. והוא דהנה הנוב"י שם בסי' ע"ד הביא בשם הגאון מוהר"י בכר דוד שהשיג עליו אהא דכתב דהוי עשאאי"ל דיכול לומר לחייבו שבועה באתי הלא מה אהני בעדותו הרי ישבע ויפטור וכתב הנוב"י להצדיק את עצמו דעדיין יכול לומר לחייבו שבועה באתי ולפסלו אח"כ לשבועה אם יהי' עוד ע"א שנשבע לשקר או אפי' עם הבע"ד בעצמו כפי המבואר בפוסקים עיי"ש. והנה מ"ש דיכול לומר לחייבו שבועה באתי ולפסלו אח"כ לשבועה אם יהי', עוד ע"א כבר כתבתי לעיל בסי' למ"ד סק"ב דזה ליתא דהא כשהוזם הרי שקר העיד ואיך סבר שיבא עוד ע"א להעיד ג"כ שקר כדבריו וכי מחזקינן כ"ע לשקרא. אך מ"ש דיכול לומר שיצטרף עם הבע"ד בעצמו לפסלו בזה הצדק עמו כיון דחזינן דהבע"ד תבע אותו בשקר עם אותו עד שפיר סבור דיצטרף ג"כ עמו אח"כ לפסלו מיהו כתבתי שם דזה הוא דוקא היכא דהבע"ד טוען ג"כ ברי שחייב לו והרי יודע שנשבע לשקר ושפיר יוכל העד לצרף עם הבע"ד לפסלו אבל היכא דטענו בספק עפ"י עד בזה אין הבע"ד יוכל לצרף עמו לפסלו דהא הבע"ד אינו יודע אם נשבע לשקר ובכה"ג שפיר הוי עשאי"ל דהא אינו יכול לומר לחייבו שבועה באתי ולצרף עם הבע"ד לפסלו עיי"ש בדברינו. וא"כ לפי"ז אזדא ראיית הנוב"י הנ"ל דהא י"ל דהקרא דבא להורות דשומעין דבריו של זה היום ושל חבירו למחר אתיא לכה"ג היכא שטענו בספק עפ"י העדים דבכה"ג שפיר הוי עשאי"ל ומהני אפי' מדאורייתא

(ט) סעיף יז העדים שקרובים זה לזה כו'. בגמרא סנהדרין דף כ"ח ע"א בנים לעלמא מנ"ל אמר רמי בר חמא סברא הוא כדתניא אין העדים נעשין זוממין עד שיזומו שניהן ואי ס"ד בנים לעלמא כשרין נמצא עד זומם נהרג בעדות אחיו. ופרש"י בעדות אחיו דאי לאו דאסהיד האי קרובו בהדי' לא הוי מיקטל נמצא בנים מתים זה על זה עיי"ש. וקשה טובא דלמה הוצרך רמב"ם להביא הברייתא דאין העדים נעשין זוממים כו' הרי אפי' אי הוזם רק אחד נהרג ג"כ שייך הסברא דנהרג בעדות אחיו דאי לאו דאסהיד אחיו בהדי' לא הוי רק ע"א ולא הי' הדין נגמר על פיו לחוד ולא הי' מיקטל אם הוזם והוא פליאה נשגבה מאוד. ומצאתי בס' מנחת אהרן על סנהדרין שעמד בקושיא זו. ומתרץ ע"ד החידוד דהנה יש להקשות מנ"ל לרמב"ח היכא דשני אחים העידו עם אחד מן השוק שיהי' העדות בטילה דל"ש הך סברא שנהרג בעדות אחיו דהא אף אם לא הי' מסהיד אחיו עמו הי' מקבלין עדותו עם האחד מן השוק ואם יוזמו אח"כ אינו נהרג בעדות אחיו. וי"ל דגם בשלשה שייך הך סברא דדלמא אח"כ יעיד אחד מן האחים עם עוד ע"א עדות אחר בד"נ ואח"כ יוזמו השני אחים על העדות הראשון ולהשלישי היינו לאחד מן השוק שהעיד עמם יפסלו בגזלנותא ובעדות השני יוזמו שניהם. וי"ל דרמב"ח ס"ל דע"ז מכאן ולהבא נפסל וא"כ נהרג האח מחמת הזמה מעדות השני והרי נהרג בעדות אחיו דהא אי לא הי' אחיו מסהיד עמו בעדות הראשון הי' הזמה תרי בחד והוי מהני לפסלו למפרע