אלפי מנשה חושן משפט קלח

האם באם אינו ענין מיקרי ד"ס עיי"ש. ועיין בש"ך ובאחרונים מה שנתווכחו בדעת הרמב"ם. ועיין במראה הפנים בירושלמי סנהדרין פ' ז"ב ה"ט שכתב שם דדברי הרמב"ם הם רק אליבא דר"ע דיליף דקרובים פסולים מקרא דלא יומתו אבות על בנים. אבל לר' ישמעאל בירושלמי שם דיליף מקרא דושפטו העדה והצילו העדה שלא יהיו הדיינים קרובים להנידונים דאל"כ הוי ב"ד גואלי הדם וה"נ עדים קרובים להנידונים. א"כ קרובי האם מדאורייתא כמו קרובי האב דבסתמא דרשינן שלא יהי' הב"ד גואלי הדם עיי"ש. ודבריו תמוהים בעיני דאדרבה דלפי טעם זה שלא יהי' הדיינים והעדים גואלי הדם בודאי דקרובי האם אינם פסולים מדאורייתא דהא גואל הדם אינו רק בקרובי אב ולא בקרובי האם וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' רוצח ה"ב דהראוי ליורשו הוא גואל הדם עיי"ש. והיינו קרובי אב ועיין מזה גם בשו"ת צמח צדק סי' קי"א עיי"ש. ושוב ראיתי בתומים כאן סק"ד שהביא ראי' מדברי הירושלמי הנ"ל דקרובי אם כשרים מדאורייתא דהא גואלי הדם אינו אלא בקרובי אב ולא בקרובי אם עיי"ש. והוא להיפך מדברי המראה הפנים ודברי המה"פ צ"ע:

(ה) סעיף יו"ד זה שפסלה התורה עדות הקרובים כו'. במנ"ח מצוה תקפ"ט הקשה על זה מש"ס סנהדרין דף כ"ח ע"ב דאמרינן שם דאינו מעיד לאשתו ארוסה אף דלאשתו ארוסה אינו מטמא דלא הוי קרוב התם בשארו תלה רחמנא אכתי לאו שארו הוא הכא משום אקרובי דעתי' הוא והא אקרובי דעתי' לגבה עיי"ש בגמרא והקשה הוא דהרי קרובים פסולים מצד גזה"כ ולא משום אקרובי דעתי'. א"כ ארוסה דלא הוי קרוב למה לא יעיד והניח בצע"ג. ולפיענ"ד לק"מ דהא אמרינן שם בגמרא דמטעם דאקרובי דעתי' אינו מעיד לה אפי' לאפוקי מינה והיינו לחובה. וצריך להבין אמאי א"נ לחובה משום אקרובי דעתי' הרי לחובה אין לחוש שמשקר. אך נ"ל דמה דאמרינן שם בגמרא דפסול להעיד לה משום קריבות דעת אין הכוונה דמשום קריבות דעת חיישינן שמשקר רק דמשום קריבות דעת הוי קרוב ופסול מצד גזה"כ בין לזכות ובין לחובה ולא משום דחיישינן שמשקר. והוא דרבינא שם קאמר דלאשתו ארוסה לא הוי קרוב לענין עדות וכדמצינו לענין טומאה דאינו מטמא לה כיון דלא הוי קרוב ולכן לאפוקי מינה נאמן ורק לעיולי לה אינו נאמן משום דהוי נוגע דיגיע לו הנאה מזה לאחר שתנשא לו ודחה הש"ס דלא דמי עדות לטומאה דהתם בטומאה בשארו תלה רחמנא ואכתי לאו שארו היא הכא לענין עדות משום אקרובי דעתי' והא אקרובי דעתי' לגבה. וכוונת הש"ס הוא דנהי דלא הוי קרוב לענין טומאה אבל לענין עדות הוי קרוב דהא חזינן דאף הנך דחשובים קרובים לענין עדות אפ"ה לענין טומאה אינם חשובים קרובים ואסור לטמא להם. וע"כ צריך לחלק דלענין טומאה דתלוי בשארו לכן בעינן קרובים ממש והיינו ראשון בראשון וכדחשיב בקרא שם. ואשתו ארוסה דאכתי לאו שארו היא אסור לטמא לה. אבל לענין עדות דפסלה התורה עדות קרובים אף דאינם קרובים ממש דהיינו אפי' שני בשני וכדומה ע"כ דהוא משום קריבת דעת דדעתו קרובה לגבייהו ולכן אף דהם רחוקים קצת מ"מ כיון דדעתו קרובא לגבייהו חשיב קרוב ופסול להעיד בין לזכות ובין לחובה דגזה"כ הוא וה"נ באשתו ארוסה כיון דדעתו קריבא לגבה פסול להעיד לה בין לזכות ובין לחובה מצד גזה"כ וכמו בשאר קרוב כן נ"ל בביאור כוונת הש"ס. ועיין גם בפלפלא חריפתא על הרא"ש פז"ב ריש סי' כ' ד"ה משום אקרובא דעתא דמבואר שם כדברינו עיי"ש היטיב, וא"כ לק"מ קושית המנ"ח והבן

(ו) סעיף יב אם מתה אשתו כו'. עיין ש"ך שכתב דה"ה נתגרשה וכ"כ הרמב"ם בפהמ"ש בפ' ז"ב. ונסתפקתי באונס שגירש דמחויב להחזירה מהו הדין כל זמן שנא החזירה. אי נימא דכיון דהוא מחויב להחזירה והב"ד כופין אותו להחזירה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' נערה א"כ הוי באילו כבר החזירה וחשיב קרוב וכמ"ש התוס' חגיגה דף ד' דחציו עבד וחציו ב"ח כיון דעומד לכוף את רבו לשחררו כמאן דמשחרר דמי. או דלמא כיין דאם היא אמרה לא בעינא ליתא להעשה דולו תהי' לאשה וכדאמרינן בכתובות דף מ' ואין כופין אותו להחזירה א"כ שוב ל"ש לומר דהוי כאילו החזירה וא"כ חשיב רחוק. אמנם הא בורכא דהא אונס שגירש פסול הוא לעדות אפי' לעלמא כיון שעבר על הלאו דלא יוכל לשלחה כל ימיו והרי זה כמו בכל הלאווין הנל"ע דפסול לעדות היכא דמשכחת מלקות וגם בלאו זה משכחת מלקות בין למ"ד קיימו ולא קיימו בין למ"ד ביטלו ולא ביטלו וכדאיתא בש"ס מכות דף ט"ז. אך אכתי איכא לספוקי באונס היכא שעדיין לא נשאה דאז הוא כשר לעדות לעלמא ובזה איכא לספוקי אי לגבי דידה ולקרובותי' הוא פסול להעיד כיון דאיכא עליו המצוה דולו תהי' לאשה והב"ד כופין אותו שישאנה וכנ"ל וצ"ע כעת

(ז) שם ברמ"א מיהו אם נפסק הדין כו'. עיין ש"ך שכתב דכוונת בעל העיטור הוא דוקא כשהעיד מתחילה כשהי' קרוב ומטעם דעביד אינש לאחזוקי דיבורי'. ועיין בקצה"ח שהקשה דדברי העיטור סותרים אהדדי דבדין זה בקרוב ונתרחק כתב דלא מהני מה שיחזור ויעיד. וגבי עדים שהעידו בפני שאינם בקיאים כתב דיחזרו ויעידו בפני בקיאים. ועיין לעיל סי' כ"ח סק"ז שכתבתי לתרץ עפמ"ש התומים כאן דבקרוב ונתרחק מיירי העיטור היכא שהעדים חשבו שהב"ד יודעים שהם קרובים לכן לא דקדקו בעדותן להעיד האמת ושייך לומר עביד אינש לאחזוקי דיבורי'. אבל כשהב"ד אינם יודעים הרי מדקדקים בעדותן להעיד האמת ולא שייך עביד אינש לאחזוקי דיבורי' כיון דגם דבריהם הראשונים באמת נאמרים עיי"ש בתומים ובזה א"ש דברי העיטור ואין כאן סתירה כלל. די"ל דמ"ש העיטור דעדים שהעידו בפני שאינם בקיאים דיחזרו ויעידו בפני בקיאים מיירי היכא שהעדים לא ידעו שהב"ד אינם בקיאים ודקדקו להעיד האמת ושפיר יוכלו לחזור ולהעיד דל"ש בכה"ג עביד אינש לאחזוקי דיבורי'. ולפי"ז העליתי שם דגם העיטור ס"ל כדעת המהרש"ל ומהריב"ל דעדים שהעידו שלא בפני בע"ד לא מהני מה דיחזרו ויעידו בפניו ומטעם דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' וכמ"ש התומים כאן. וגם הקצה"ח בסי' ל"ג סק"ז רצה שם לומר כן מתחלה עיי"ש בחידושינו. אמנם כעת אנה ד' לידי ספר העיטור ומצאתי ראיתי שם אות ק' שכתב בפירוש וז"ל והיכא דאיתקבל סהדותא שלא בפני בע"ד איכא מ"ד עדותן עדות וגמרינן לדיני'. ומסתברא דאי אתו ומסהדי זימנא אחריתא באפי' ואיתכווין קבילנן לי' וגמרינן לדיני' אי לא לא עכ"ל. הרי בהדיא דס"ל להעיטור דמהני מה שחוזרין ומעידין אח"כ בפניו. [ומ"ש העיטור תיבת ואיתכווין נ"ל דכוונתו הוא בזה דאם שנו בעדותן בפעם שני' ממה שהגידו בראשונה לא