אלפי מנשה חושן משפט קלז

עיין בשער משפט סק"ב שהביא דעת הש"ך והריטב"א דאפי' לא שכרן חייב בד"ש וסיים הוא על זה ת"ל ועיין בש"ס כתובות דף מ"ו ע"א ותוס' ד"ה אתיא שימה וברמב"ם פ"ג מהל' נערה עכ"ל. ונראה דכוונתו הוא בזה להביא ראי' להריטב"א והש"ך דבגמרא וברמב"ם שם מבואר כדעת הריטב"א והש"ך דאין חילוק בין שכרן ובין לא שכרן דאיתא שם בגמרא גבי מוציא שם רע לא אמר לעדים בואו והעידוני והן מעידין אותו מאליהן הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלעים טעמא דלא אמר להו הא אמר להו אע"ג דלא אגרינהו לאפוקי מדר"י דתניא ר"י אומר אינו חייב עד שישכור עדים וכ"פ הרמב"ם פ"ג מה' נערה דאפי' לא שכרן רק אמר להו חייב. הרי דאפי' אמר להו להעיד שקר שזינתה ואח"כ הוזמו חייב. והנה לפי מה שהבאתי לעיל בשם הרמב"ם דס"ל ג"כ כדעת התוס' דאיכא חילוק בין שוכר עדים להעיד שקר ובין אומר. א"כ הרמב"ם סותר עצמו. אולם באמת אין ראי' כלל ממוציא ש"ר דהא במוציא ש"ר הרי כתיב בקרא ושם לה עלילת דברים ומשמע דבאמירה בעלמא חייב אלא ר"י יליף שימה שימה דאינו חייב רק בשכרן וכדאמרינן בגמרא שם. אבל רבנן לא ילפו שימה שימה רק הם ס"ל כפשטות לישנא דקרא דחייב אפי' בדיבורא בעלמא. וא"כ אין ראי' כלל מהתם לעלמא דאפי' האומר לעדים שיעידו שקר חייב בד"ש כיון דבמש"ר גלי קרא דחייב בדיבורא בעלמא משא"כ בשאר דוכתי' וז"ב ופשוט. ויש לחלק עוד ואין מהצורך להאריך כי די במה שכתבתי

(ג) עוד שם ברמ"א העדים חייבין לשלם. עיין בש"ך מה שהביא בשם היש"ש ב"ק פ"ד סי' י"ח. ועיין בתומים ובקצה"ח שחולקים עליו. וגם הש"ך ך בסי' ע"ז ס"ק ט"ו כתב על דברי היש"ש האלה שאין דבריו נראין לו עיי"ש

סימן

לג

(א) סעיף א ושונא שכשרים להעיד. בזה פליגי ר' יהודא ורבנן במתני' בסנהדרין דף כ"ז ואנן קיי"ל כרבנן דאוהב ושונא כשרים להעיד. ולכאורה יש להקשות בהא דתני במתני' ביבמות דף קי"ז דהכל נאמנים להעידה שמת בעלה חוץ מחמותה ובת חמותה כו' וכן קיי"ל בש"ע אע"ז סי' י"ז והוא מטעם שכל אלו הנשים שונאות אותה ומתכוונות לקלקלה וכמבואר שם בגמרא וכן פירש רש"י ז"ל שם וקשה קיי"ל דשונא כשר להעיד דלא נחשדו ישראל להעיד שקר מחמת שנאה אולם י"ל דהתם הוא לאו מחמת שנאה לחוד אינן נאמנים אלא משום דהם הוויין כנוגעים כיון דהקנאה והשנאה מושך והולך גם להבא כגון חמותה דבכל עת שהיא רואה שאוכלת עמלה יש לה צער וכן כולם לכן מכוונים לקלקלה כדי להציל את נפשם מצער והוי כנוגעים משא"כ בשאר שינא דקיי"ל דכשר להעיד היינו ששונא לו מכבר ממה שעבר ושפיר לא הוי נוגע ולא חיישינן שמשקר מחמת שנאה. ושוב ראיתי בשירי קרבן בירושלמי יבמות שם שהי' קשה לי' קושיתינו הנ"ל וכתב וז"ל מכאן נ"ל אע"ג דקי"ל דשונא כשר להעיד מטעם דלא נחשדו ישראל על כך דוקא באנשים אבל בנשים במקום שהכשירו חכמים עדות אשה אם ידוע שיש שם שנאה פסולות להעיד והטעם דנשים דעתן קלות עכ"ל. אמנם לפע"ד אין להביא ראי' כלל מהתם לפסול נשים לעדות מחמת שנאה דהתם שאני דהוויין כנוגעים וכמ"ש. ואף דאיתא בירושלמי שם דצרתה אפי' נשואה אינה נאמנת להעיד לה וכן פסק הרמב"ם פ"ז מה' גירושין ה"ג וקיי"ל כן באע"ז סי' קמ"א והוא מחמת שנאה הישנה שכבושה ביניהן וכמ"ש המפרשים. והרי בצרתה שנשאת לאחר ל"ש שנאה להבא ושוב אינה נוגע ואינה פסולה רק מחמת שנאה לבד וע"כ צ"ל כמ"ש השירי קרבן דנשים פסולות להעיד מחמת שנאה. אכן י"ל דצרתה שאני דהי' לה צערא דגופה וזה הוא שנאה גדולה וכמ"ש המל"מ פי"ב מה"ג הי"ז עיי"ש והא דעת הרבה פוסקים ובראשם המהרש"ל בתשובה דשונא גדול פסול להעיד ומכאן יש ראי' לדעת המהרש"ל וסייעתו

(ב) סעיף ב שלישי בראשון כשר. עיין בהגהות דרישה ופרישה אות קטן וא"ו שטרח ויגע מאוד להעמיס בדברי רש"י ז"ל סנהדרין דף כ"ח ע"א דס"ל ג"כ דשלישי בראשון כשר. ולפענ"ד נראה בפשיטות דמ"ש רש"י שם והלכתא כוותי' דרב דבתראי הוי ט"ס הוא וצ"ל רבא במקום רב והיינו דרבא ס"ל דשלישי בראשון כשר. וגם מ"ש הגאון מהר"י פיק בגליון רש"י שם דצ"ל דשלישי בשני כשר. לפענ"ד אין זה נכון רק נכון יותר כמו שהוא ברש"י שלפנינו דשלישי בראשון כשר והיינו כרבא בפ' י"נ וע"ז קאמר רש"י דהלכתא כוותי' דרבא דבתראי הוי. ועיין גם בהגהות מיימוני פי"ג מה' עדות שכתב שם ג"כ דרש"י ס"ל דשלישי בראשון כשר

(ג) שם באותו סעיף האב עם בן בנו פסול. עיין בקצה"ח שהקשה למר בר רב אשי דמכשיר באבא אבא אמאי אינו נאמן לר' יהודא לומר זה בנו ממזר כשיש לו בנים הלא טעמא דא"כ לחכמים על בנו הוא משום דקרוב הוא וכמ"ש רש"י בפ' עשרה יוחסין וא"כ לר"י דנאמן על בנו משום דכתיב יכיר א"כ על בן בנו נהי דעליו לא קאי הקרא דיכיר הא ממילא כשר כיון דאינו קרוב אלא דכבר תמהו הראשונים על רש"י ז"ל דלמה כתב הטעם משום קרוב ת"ל משום דאין ערעור פחות משנים וא"כ ניחא גם למר בר רב אשי עיי"ש. אמנם אכתי לפי פירוש רש"י ז"ל הקושי' במקומה עומדת אולם ניחא שפיר עפ"י מ"ש זקיני התוי"ט בקידושין שם לתרץ קושית הראשונים הנ"ל על רש"י ז"ל דמשום עובר שאין לו חזקת כשרות דחד נמי מהימן לכך הוצרך רש"י לכתוב הטעם דקרוב עיי"ש. וא"כ כשיש לו בנים הרי כבר הי' לו חזקת כשרות. ושפיר גם לרש"י ז"ל א"נ משום דאין ערעור פחות משנים. והן אמת דזקיני התוי"ט במח"כ הדרת גאון קדשו לא כיוון יפה בתירוצו הנ"ל דהרי בעובר לא נכון הטעם דקרוב דהא קיי"ל דהיכא דע"א נאמן גם קרוב נאמן וא"נ עובר דאין לו חזקת כשרות וע"א נאמן שוב אין לפסול עדות האב משום קרוב. וכן ראיתי בפנ"י קידושין שם שהקשה קושית הראשונים הנ"ל על רש"י משמי' דנפשי' וכתב שם ג"כ דאין לומר דמשום עובר נקט רש"י הטעם דקרוב מטעם שכתבתי עיי"ש. אמנם הפנ"י שם מתרץ דרש"י ז"ל בא לאשמועינן דאפי' עם עד אחר כשר נמי אין מצטרף עיי"ש וכ"כ בס' קול הרמ"ז על משניות עיי"ש ולפי"ז אכתי י"ל דלמר בר רב אשי דמכשר באבא אבא מה דלר"י אינו נאמן כשיש לו בנים היינו הוא לבדו אינו נאמן ומטעם דאין ערעור פחות משנים אבל עם עוד אחר שפיר מצטרף וא"ש

(ד) ברמ"א שם וי"א דקרובי אם נמי אינם פסולים אלא מדרבנן. כן הוא דעת הרמב"ם ועיין בכ"מ שכתב הטעם דכיון דבגמרא ילפינן קרובי