אלפי מנשה חושן משפט קלו

פ"ג דשבועות והובא בש"ס דידן בב"ק פ' הכונס ובירושלמי פ' הכונס דתני דחייב בד"ש. וכיון שכן מדקאמר דהמקרע שטרות חבירו הוי כסותם פי עדי חבירו. ע"כ צ"ל דגם סותם פי עדי חבירו חייב בד"ש וכמו המקרע שטרות חבירו והיא ראי' גדולה. ולכאורה יש לחלק בין סותם פי עדי חבירו ובין השוכר עדים לכבוש עדותן דמה דקאמר בירושלמי סותם פי עדי חבירו היינו שראה עדים מגלגלין לילך להעיד וסגר אותם בחדר וכן פירש הרמב"ן בדיני דגרמי שלו עיי"ש. ובכה"ג הוי כמו מזיק בידים לכן חייב בד"ש משא"כ בנותן שכר לכבוש עדותן. אולם אין בזה שום סברא כלל לחלק

(ב) שם ברמ"א וכן אם לא שכרן אלא פיתה אותן בדברים. כ"כ התוס' ב"ק דף נ"ו דבדברים בעלמא פטור המשלח אף מד"ש. והקשה הש"ך מש"ס קדושין דף מ"ג דאיתא שם האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש הוא חייב ושולחו פטור כו' ופריך מכלל דת"ק סבר אפי' מד"ש נמי פטור ומשני דיני רבה ודיני זוטא איכא בינייהו ופרש"י עונש גדול ועונש קטן. הרי בהדיא דאף דאשלד"ע חייב המשלח בד"ש, ולזאת העלה הש"ך לדינא דלעולם חייב בד"ש אפי' לא שכרן רק בדיבורא בעלמא וכן הביא בשם הריטב"א פ' האיש מקדש עיי"ש. ועיין בקצה"ח שכתב לתרץ קושית הש"ך דכאן בפ' הכונס מיירי מחיוב תשלומין בד"ש. והתם בקדושין מיירי בעונש מן השמים ולא בחיוב תשלומין ולענין עונש מן השמים שפיר אין חילוק בין שכרן ובין לא שכרן עיי"ש. וכבר קדמו בזה הח"צ סי' קל"ח. ועיין במקנה בקידושין שהביא דברי הח"צ והשיב על דבריו דבאמת אינו נזכר בדיני שמים חיוב תשלומין אלא דממילא אם ירא לנפשו שלא יענישוהו בדיני שמים צריך לשלם ולפייס להניזק. תדע דמקשה שם הש"ס בכובש עדותו דאורייתא הוא דכתיב אם לא יגיד אף שאינו מפורש בתורה שחייב בתשלומין בד"ש אלא משום דבברייתא נמי אינו מפורש תשלומין ומ"מ ממילא הוא וכנ"ל עכ"ל. והנה מ"ש דבברייתא אינו נזכר חיוב תשלומין בד"ש במחילת כבוד הדרת גאון עזו לא עיין אז בגוף התוספתא בשבועות פ"ג דאיתא שם בהדיא דאין השמים מוחלין להם עד שישלמו עיי"ש, אך בכל זאת גוף ראייתו מהא דפריך הש"ס בכובש עדותו נכונה היא דהרי אינו מפורש בתורה בכובש עדותו שחייב בתשלומין בד"ש ומאי פריך פשיטא דאורייתא הוא וחייב בד"ש. אלא ודאי דכל היכא דירא לנפשו שלא יענישוהו מן השמים צריך לשלם ולפייס להניזק, והתירוץ הנכון והאמתי לקושית הש"ך לפענ"ד הוא מ"ש בשו"ת חות יאיר סי' קס"ו בשם חכם אחד שאמר דגם בש"ס קדושין שם מיירי בשכרו דהכי משמע לישנא דגמרא שם דנקט האומר לשלוחו ולא קאמר האומר לחבירו אלא משום דשלוחו היינו בשכר לכן שפיר חייב בד"ש עיי"ש. ואף שהבעל חו"י פקפק שם על תירוץ זה בכל זאת לפענ"ד דבריו נכונים ואמתים. כי החו"י דחה דבריו בקש כאשר יראה המעיין. וכדבריו מבואר בהדיא ברמב"ם פ"ב מהל' רוצח ה"ב שכתב שם וז"ל אבל השוכר הורג להרוג את חבירו או ששלח עבדיו והרגוהו כו' חייב מיתה לשמים עכ"ל ומקור הדין זה נובע ממה דאיתא בש"ס קידושין שם האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש וכמ"ש בכ"מ שם הרי בהדיא דגם הרמב"ם ז"ל מפרש מה דאיתא האומר לשלוחו כו' דמיירי בשליח בשכר. ואשתמיטתי' להבעל חו"י דברי הרמב"ם האלו, וגם מעיני החכם הנ"ל נעלם דברי הרמב"ם האלו מדלא הזכירם להביא סייעתא לדבריו. ודברי הרמב"ם הנ"ל הי' בהעלם דבר גם מעיני התומים שכתב כאן וז"ל ונראה דדוקא בשוכר. אבל מי שיש לו משרת בשכר ונוטל פרס ממנו וארוחתו תמיד ומצוה לו שיעיד שקר אין זה בכלל שוכר והראי' דילפינן משלח חייב בד"ש מן דוד גבי אורי' שצוה ליואב לשום אותו בראש הלוחמים אף דיואב הי' על הצבא ונוטל פרס מהמלך כו' אלא הואיל שלא קצב לו בשביל כך פרס ושכר אינו בגדר השוכר כו':

ובתשובת חו"י משמע דביקש לומר דגם שלוחו היינו בשכר וזהו דוחק כמבואר בגמרא שם איברא הדבר ברור לחלק כמ"ש עכ"ל. ובמחכ"ת לא זכר מדברי הרמב"ם הנ"ל דמבואר בהדיא כמ"ש בשו"ת חו"י דשלוחו היינו בשכר וא"כ ליתא לראייתו כלל. ומהגם דהלא הרמב"ם כתב בהדיא או ששלח עבדיו והרגוהו חייב מיתה לשמים הרי בהדיא דדעת הרמב"ם הוא דעבד הוי כמו שליח בשכר, ואין לומר דהרמב"ם מיירי בעבד כנעני דגופו קנוי לו ועדיף יותר משליח בשכר דידו כיד רבו. דז"א חדא דהא כתב המל"מ שם דטעמא דהרמב"ם מ"ש דע"י עבדיו חייב הוא משום דשכורים המה לו עיי"ש. ומבואר בהדיא מדברי המשל"מ דהוא הבין דהרמב"ם מיירי במשרת בשכר ולא בעבד כנעני ומשרת בשכר הוי כמו שליח בשכר. ועוד דנ"ל דמ"ש הרמב"ם דע"י עבדיו חייב מיתה לשמים הוציא כן מדוד ויואב דכתיב אותו הרגת ויואב הי' עבד המלך לכן הוי כאילו דוד שכרו ליואב להרוג לאורי' [ומה דדוד הי' פטור אפי' מד"ש להת"ק וכמ"ש הריטב"א קדושין שם הוא משום דאורי' הי' מורד במלכות וכדאמרינן בגמרא שם] וא"כ ה"ה בכל משרת שנוטל פרס אם מצוה עליו להרוג את חבירו הוי כמו שליח בשכר וחייב בד"ש

והנה מה שהבאתי בסמוך בשם המל"מ לא אכחד שדבריו תמוהים בעיני שהביא בשם הריטב"א פ' האיש מקדש שכ' דדוקא שוכר דעביד מעשה חייב בד"ש אבל בדיבורא לא מחייב וכתב הוא דאפשר שלזה כיוון רבינו במ"ש או ששלח עבדיו והרגוהו דדוקא עבדיו שהם שכורים לו עכ"ל. והנה מה שהביא בשם הריטב"א צ"ע דהרי הש"ך כאן הביא בשם הריטב"א להיפך דאפי' בדיבורא בעלמא חייב בד"ש. וא"כ דברי הריטב"א סותרים אהדדי. אולם אנכי חפשתי בהריטב"א פ' האיש מקדש ולא מצאתי שם רק דברי הריטב"א שהביא הש"ך אבל דברי הריטב"א שהביא המל"מ לא נמצא שם כלל. גם מ"ש דהרמב"ם כיוון לדברי הריטב"א הנ"ל במ"ש או ששלח עבדיו כו', לא הבינותי כלל דהלא לפי דברי הריטב"א שכתב דמש"ה שוכר חייב בד"ש משום דעביד מעשה. א"כ בעבדיו שורת הדין נותן שלא יהא חייב בד"ש דהא עבדיו נהי דהם שכורים לו. אבל הרי השתא בשעה שמצוה להם להרגוהו לא קעביד מעשה ואמאי יתחייב בד"ש. אך לפענ"ד נראה כמ"ש דהרמב"ם הוציא כן מדוד ויואב וכנ"ל. או י"ל דהרמב"ם סובר כשיטת התוס' ב"ק הנ"ל שכתבו גבי שוכר עדי שקר דדוקא שוכר חייב בד"ש. אבל אומר פטור אפי' בד"ש כיון דסבור שלא ישמע לו עיי"ש, ומבואר דכוונתם הוא דבשוכר ל"ש לומר דסבור שלא ישמע לו דבודאי סבור שישמע לו כדי ליטול שכרו אבל באומר שפיר שייך לומר שסבור שלא ישמע לו. וכ"כ המפרשים לפרש כוונת התוס'. וא"כ שפיר כתב הרמב"ם דע"י עבדיו חייב בד"ש כיון דעבדיו דהם שכורים לו הרי סבור דבודאי ישמעו לו לכן חייב בד"ש כמו בשוכר: