אלפי מנשה חושן משפט קלב

יאמר לחלק בין העראה להכנסת האבר דהעראה אפשר לראות והכנסת האבר א"א לראות. ובפרט לפי מה שהעלה הנוב"י מהדו"ת חאע"ז סי' כ"ג דדעת הרמב"ם הוא דהעראה הוא הכנסת כל העטרה וגמר ביאה הוא הכנסת האבר מעט יותר מן העטרה ולא בעינן שיכניס כל אורך האבר עיי"ש. בודאי כמו שהעדים יכולים לראות ההעראה היינו הכנסת כל העטרה כמו כן יכולים לראות הכנסת האבר מעט יותר מן העטרה. ולפי"ז א"ש מה דמצינו דהעדים יכולים לחייב מיתה או מלקות על גמר ביאה דמיירי היכא שהעדים מעידים שראו הגמר ביאה. והא דאמרינן בש"ס כריתות הנ"ל דיכול לומר לא גמרתי ביאתי י"ל דמיירי היכא דאין העדים מעידין שראו שגמר ביאתו רק הם מעידים סתם שראו שבעל שפחה חרופה והיינו שראו ששוכבים זע"ז כדרך המנאפים והוא מכחישן ואומר שלא הי' דברים מעולם בזה הוא נאמן במגו דאי בעי אמר לא גמרתי ביאתי. אבל היכא שהם מעידים שראו שגמר ביאתו בודאי הם נאמנים ומחייבים אותו קרבן. ואין לומר דמסתימת לשון הש"ס משמע דלעולם אין העדים יכולים לחייבו קרבן בבא על שפחה חרופה. דז"א דהא אמרינן שם נמי בנזיר טמא שאמרו לו שנים נטמאת והוא אומר לא נטמאתי דנאמן דאי בעי אמר נשאלתי על נזירי עיי"ש. והרי בנזיר בודאי יש מציאות שהעדים יכולים לחייבו קרבן והיינו היכא שמעידין העדים ששמעו בשעה שהדיר בנזיר ומיד כטמא ולא זזו ידם מתוך ידו עד שנטמא ולא שאל על נזירו ובכה"ג בודאי העדים נאמנים ומחייבים אותו קרבן. וכן נמי בהא דאמרינן שם גבי חלב דהוא נאמן במגו להכחיש העדים בודאי היכא דהעדים מעידים באופן דל"ש המגו הם נאמנים ומחייבים אותו קרבן וכן נמי הא דאמרינן שם אמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני והוא אומר לא ידעתי פטור דאי בעי אמר לא נתכוונתי להעיד. בודאי היכא דהעדים מעידין שכיוון ג"כ להעיד מחייבים אותו קרבן. וכן מבואר בשער משפט סי' צ"ב סק"א שכ' שם וז"ל דא"כ יצטרך למיבעי בעדים כו' ויודעים שאותן העדים שכפרו אתו לאסהודי בשעת ראיית המעשה עיי"ש. וא"כ ה"נ בבא על שפחה חרופה היכא דהעדים מעידין שראו שגמר ביאתו חייב קרבן. ולפי האמור יוסר נמי קושית המהר"ם מינץ שם שהקשה לשיטת הרשב"א דבקידושין צריכים העדים לראות הנתינה ולא מהני אומדנא מהא דאיבעיא לן בקדושין דף יו"ד תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה. ולפי"ד הרשב"א איך ס"ד דסוף ביאה קונה הלא על סוף ביאה ל"ש עדים עיי"ש. ולדרכינו שפיר שייך עדים על גמר ביאה. וכן ליתא נמי לקושית הישיע"ק הנ"ל לשיטת הי"מ איך משכחת קנס דיכול לומר לא גמרתי ביאתי. דבאמת משכחת קנס היכא שהעדים מעידים שראו שגמר ביאתו

אמנם עדיין לא נח רוחי בזה בלאו דקדשה ובלאו דלא יחלל זרעו דהא באלו לא סגי בגמר ביאה היינו הכנסת אבר לבד רק בעינן גם שיפליט הזרע דהא הטעם בבא על הפנוי' שלא לשם קדושין עובר על לאו דקדשה הוא משום דגורם שתמלא הארץ זימה ע"כ מטעם זה בעינן נמי שיפליט הזרע דבלא הוצאת זרע אינה יכולה לבא לידי הריון ואינו עובר כלל. וכן בלאו דלא יחלל זרעו אינו עובר עד שיפליט הזרע ועל גמר ביאה בלא הוצאת זרע אינו חייב כלל. וכ"כ במנ"ח מצוה רס"ו וכן מבואר בתוס' רי"ד בקידושין שם שכתב וז"ל אבל אם גמר ביאתו לוקה משום לא יחלל זרעו ואעפ"י שלא נתעברה שאין העיבור תלוי בידו אלא בידי שמים והא מה שיש לו לעשות עשה ועל הביאה הזהירו הבורא עכ"ל. הרי בהדיא דבעינן הוצאת זרע בכדי שיכולה להתעבר, ועיין מזה גם בהרדב"ז חלק ששי סי' ב' אלפים קנ"ג עיי"ש. ואביא דבריו לקמן. וא"כ קשה איך משכחת מלקות בלאו דלא יחלל זרעו ובלאו דקדשה הלא פליטת הזרע בבטן האשה בודאי דא"א לעדים לראות וגם החוש מעיד כן. וא"כ הרי יכול לומר שלא פלט זרעו, וכן נמי מה שכתבתי בסמוך דבשפחה חרופה משכחת מלקות לדידה היכא שראו העדים שגמר ביאתו זה יתכן רק לפמ"ש התוס' יבמות דף נ"ה ע"ב ד"ה אינו חייב דבשפחה חרופה אף דכתיב שכבת זרע מ"מ חייב בגמר ביאה אפי' בלא הוצאת זרע דלא בעינן רק שתהא ביאה הראוי' להזריע עיי"ש. א"כ שפיר אם העדים מעידים שראו שגמר ביאתו היינו הכנסת אבר חייבת היא מלקות והוא קרבן, אבל הא בירושלמי יבמות ר"פ הבע"י איתא בהדיא דבשפחה חרופה דכתיב שכבת זרע אינו חייב אלא עד שיפליט הזרע, א"כ שוב קשה גם בשפחה חרופה איך משכחת מלקות לדידה. וכאשר עיינתי בירושלמי שם ראיתי בשירי קרבן שם שגם הוא נחית לחלק בין גמר ביאה שהוא הכנסת האבר ובין הוצאת זרע דהכנסת האבר יכולים העדים לראות והוצאת הזרע אינם יכולים לראות דתמה שם על שיטת התוס' הנ"ל מהירושלמי דאיתא להדיא דבשפחה חרופה בעינן שיוציא זרע ממש וכתב שם עוד דכן מוכח בבבלי כריתות דאמרינן גבי שפחה חרופה דיכול לומר לא גמרתי ביאתי ואי אמרת בשלמא דגמר ביאה בשפחה חרופה הוא הוצאת הזרע שפיר יכול להכחיש להעדים שהרי א"א לעדים להעיד על זה אלא אי אמרת דגמר ביאה הוא הכנסת האבר הא ודאי מצי העדים לאסהודי שראו שהכניס האבר עיי"ש. הרי מפורש יוצא כדברינו. אך לפענ"ד נראה דשיטת הש"ס דידן הוא כמ"ש התוס' דבשפחה חרופה לא בעינן שיוציא הזרע דהא אמרינן ביבמות שם העראה דחייבי לאווין מנ"ל מדגלי רחמנא שכבת זרע גבי שפחה חרופה מכלל דחייבי לאווין בהעראה כו' עיי"ש. ואי נימא דבשפחה חרופה דכתיב שכבת זרע לא הוי גמר ביאה עד שיפליט הזרע א"כ איך ילפינן חייבי לאווין דחייב על העראה משפחה חרופה דלמא מש"ה גלי קרא שכבת זרע בשפחה חרופה להורות דבעינן בשפחה חרופה שיפליט הזרע אבל בחייבי לאווין באמת אינו חייב על העראה רק בגמר ביאה היינו הכנסת האבר ואעפ"י שלא הוציא הזרע. אלא ודאי דשיטת הש"ס דידן הוא דגם בשפחה חרופה הוי גמר ביאה הכנסת האבר לבד ולא בעינן שיפליט הזרע לכן שפיר יליף חייבי לאווין דחייב על העראה מדגלי רחמנא שכבת זרע בשפחה חרופה והיינו דבשפחה חרופה אינו חייב אלא בגמר ביאה ואעפ"י שלא הוציא הזרע מכלל דבחייבי לאווין חייב על העראה לבד. [באמת ברש"י ז"ל ביבמות שם ד"ה מירוק נראה דסובר דגם שיטת הש"ס דידן הוא דבעינן בשפחה חרופה שיפליט הזרע עיי"ש וכן הבין השירי קרבן שם והמנ"ח מצוה רס"ו דדעת רש"י הוא כן עיי"ש וצ"ע מדברי הש"ס הנ"ל וצ"ע]. ומ"ש השירי קרבן דכן מוכח כהירושלמי בבבלי בכריתות באמת ליכא הוכחה כלל מהתם וכמש"ל דהתם מיירי היכא שהעדים אינם מעידין רק שראו דבוקים זב"ז כדרך המנאפים לכן יכול הוא להכחישם דלא היו דברים מעולם במגו דאי, בעי אמר לא גמרתי ביאתי אבל באמת היכא שהעדים מעידים שראו שגמר ביאתו היינו