אלפי מנשה חושן משפט קלא

והרי זו כראי' ממש כמב"ש. אבל לאסרה על בעלה דליכא התראה לכן צריך שיראו כמב"ש עיי"ש. ולפי"ז ליכא סתירה כלל מכל הנ"ל למה שהוכחנו מדברי הש"ס כריתות הנ"ל דגמר ביאה א"א לעדים לראות וגם ליכא חזקה על גמר ביאה. דשאני לענין חיוב מיתה או מלקות דאיכא התראה וקיבל עליו התראה [וגם במלקות בעינן שיקבל עליו התראה וכמ"ש הלח"מ פי"ב מה' סנהדרין]. לכן שפיר אמרינן דבודאי עשה אשר זמם לעשות והוי כראי' ממש שגמר ביאתו. משא"כ בש"ס כריתות שם דמיירי לענין קרבן דליכא התראה וגם במזיד חייב קרבן ולא מלקות שפיר לא ידעינן אם גמר ביאתו אם לא לכן שפיר יכול לומר דלא גמר ביאתו וא"ש. ולכאורה מיושב נמי בזה קושיתינו הנ"ל על עולא דהא מדקתני במתני' דמכות דלוקה ע"כ מיירי בהתראה וא"כ כיון דהתרו בו וקיבל עליו התראה שוב אמרינן דבודאי גמר ביאתו וחייב ג"כ קנס אף בלא הודאתו. וא"כ שפיר לא מצי עולא לשנויי כנ"ל דהא כיון דהתרו בו וקיבל עליו התראה חייב קנס אף בלא הודאתו ואמאי קתני דלוקה. אמנם באמת לא עלה תרופה בזה לקושיתינו הנ"ל על עולא דדוקא היכא דאינו חייב מלקות רק על גמר ביאה הרי מתרין בו על הגמר ביאה שלא יגמור ביאתו ואם יגמור ביאתו ילקה והוא קיבל עליו התראה על הגמר ביאה בזה שפיר אמרינן דבודאי יגמור ביאתו וכסברת הנוב"י הנ"ל. משא"כ בעריות לענין קנס נהי דאיכא התראה אבל הא ההתראה אינו רק על הלאו והחיוב הלאו הוא מיד בתחלת ביאה בשעת העראה. וכיון דקיבל עליו התראה אמרינן דבוודאי יערה בה אבל על החיוב קנס דהוא בגמר ביאה ליכא התראה ושוב אין ראי' דיגמור ביאתו

מיהא לא הונח לי בדברי הנוב"י הנ"ל אף ליישב הנך סתירות הנ"ל למה שהוכחתי מש"ס כריתות כנ"ל חדא דלדעתי העני' אין זה סברא כ"כ לומר דכיון דקיבל עליו התראה מזה ראי' דבודאי יבעול דשפיר יש סברא לומר דאף דקיבל עליו התראה מ"מ חזר בו ושב בתשובה ולא הערה בה כלל. וכן יש להוכיח מדברי הרמב"ם שכתב דמש"ה נהרג כשראו ששוכבים זע"ז כדרך המנאפים משום דחזקת צורה זו בודאי שהערה בה. ואי נימא דמזה שקיבל עליו התראה יש ראי' דבודאי יבעול. א"כ הו"ל להרמב"ם לומר גם טעם זה דכיון דקיבל עליו התראה בודאי הערה בה א"ו כדאמרן. ועוד אפי' לסברת הנוב"י אכתי לא נתיישב מה דיש לי להקשות משפחה חרופה גופי' דהרי הבא על שפחה חרופה הוא חייב קרבן והיא חייבת מלקות וכדאיתא במשנה ובגמרא בכריתות דף י"א. והנה בודאי גם היא אינה חייבת מלקות אלא בגמר ביאה דלא מבעיא לשיטת הראב"ד פ"ג מה' א"ב ובפ"ט מה' שגגות דס"ל דתרווייהו איתקשי להדדי איש לאשה ואשה לאיש וכשהיא פטורה הוא פטור וכשהוא פטור היא פטורה. ועיין בלח"מ בה' שגגות שם שהבין כך דעת הראב"ד עיי"ש. בודאי גם היא אינה חייבת מלקות אלא בגמר ביאה כמו הוא. אך אפי' לשיטת הרמב"ם שם והתוס' בכריתות שם ד"ה דהא מקשו להדדי דס"ל דהאיש הוקש לאשה ולא האשה לאיש והיא חייבת מלקות אף היכא שהוא פטור מקרבן והיינו היכא שהבועל הוא קטן והיא גדולה עיי"ש. מ"מ לא ידעתי מהיכי תיתי לומר דהיא חייבת מלקות אפי' בהעראה דהא מסתימת הש"ס והפוסקים משמע דגם היא אינה חייבת מלקות אלא בגמר ביאה. וא"כ קשה איך משכחת מלקות להשפחה הרי הוא יכול לומר דלא גמר ביאתו. ונהי דמתרין אותה וקיבלה עלי' ההתראה מ"מ הרי מהא דהיא קבלה עלי' התראה אין ראי' על הבועל שבודאי יגמור הוא ביאתו. ולכאורה בזה שפיר י"ל דמשכחת מלקות לדידה היכא שהוא הודה שגמר ביאתו דמהני הודאתו לגבי דידי' לענין קרבן ממילא מהני ג"כ הודאתו לגבי דידה להלקותה. אולם ז"א חדא דהא הוי ה"ס דלמא לא יורה ואכתי תקשה לר"ל דס"ל ה"ס לא שמה התראה וכמש"ל. ואידך דבודאי לא מהני הודאתו לגבי דידה להלקותה דהא הוא אינו רק כמו ע"א ולא מהני לענין מלקות. ועוד דהרי בודאי גם היא יודעת אם גמר ביאתו אי לא וכמו דיודעת אם יורה כחץ אי לא וכדאיתא ביבמות דף ס"ח. וא"כ הרי היא בעצמה יכולה להכחישו ולומר דלא גמר ביאתו

אולם נלע"ד דבאמת יכולים העדים לראות הגמר ביאה. דהנה הרמב"ם פ"א מה' א"ב ה"י כתב דהמכניס ראש העטרה נקרא מערה והמכניס כל האבר נקרא גומר ואעפ"י שלא הוציא שכבת זרע עיי"ש. והנה בהרמב"ם שם הי"ט וברש"י ב"מ דף צ"א מבואר בהדי' דהעראה יכולים העדים לראות דכתב שם הרמב"ם וז"ל אין העדים נזקקין לראות המנאפים שהערו זב"ז והכניס כמכחול בשפופרת כו' עיי"ש. וכ"כ רש"י ז"ל ב"מ שם ד"ה במנאפים וז"ל ואין צריך לעדים שיראו כמכחול בשפופרת דלא הזקיקתן תורה להסתכל כ"כ. הרי משמע בהדיא דהעדים יכולים לראות העראה כמכחול בשפופרת רק דא"צ לראות דלא הזקיקתן תורה להסתכל כ"כ. ועיין גם בתשובת מיימוני ה' אישות סי' א' שכתב דא"א לראות כמכחול בשפופרת דגנאי הוא כו' עיי"ש. ומשמע בהדיא דיכולים לראות כמב"ש רק דגנאי הוא לראות. ואין להקשות על זה מהא דתנינן במכות סוף פ"ק ר"ט ור"ע אומרים אלו היינו בסנהדרין לא הי' נהרג אדם מעולם ואמרינן שם בגמרא בבועל את הערוה היכי הוי עבדי אביי ורבא דאמרו תרווייהו ראיתם כמכחול בשפופרת עיי"ש. ואי נימא דהעדים יכולים לראות כמכחול בשפופרת א"כ הרי הוי נהרג כשאמרו העדים שראו כמב"ש. דז"א דהנה התוס' שם הקשו בהא דאמרינן שם דברציחה שאלו ראיתם טרפה הרג שלם הרג ודלמא במקום סייף נקב הוי והקשו התוס' הא אזלינן בתר רובא בד"נ ולא חיישינן להא ותירצו דודאי לא חיישינן להא אלא דהי' שואל להם כדי שאם יכחישו זא"ז יבטל העדות והא דקאמר לא הי' נהרג אדם מעולם לאו דוקא אלא רוב פעמים לא יהי' נהרג שע"י שהוא מרבה בבדיקות א"א שלא יכחיש אחד את חבירו עיי"ש. והכי נמי י"ל גבי בועל את הערוה דרוב פעמים לא הי' נהרג משום דא"א שלא יכחיש את חבירו. או משום דרוב פעמים אין העדים מסתכלין אם הכניס כמב"ש. אבל באמת אם כיוונו שניהם ואמרו שראו כמב"ש הי' נהרג. ועיין גם ברש"י מכות שם ד"ה ראיתם כמב"ש שכתב וז"ל ואין עדיו מסתכלין בכך עיי"ש ומשמע דאין דרך העדים לראות כמב"ש. אבל באמת יכולים לראות כמב"ש. ושוב האיר ד' את עיני ומצאתי וראיתי בחידושי הרמב"ן מכות שם שכתב בהדיא כדברינו וז"ל שם איכא למימר דהא דאמר ר"ע לא נהרג אדם מעולם לאו דוקא אלא על הרוב וגוזמא בעלמא שהרי אתה מוצא שיהרג בנואף ונואפת שיראו כמב"ש עכ"ל הרי מפורש יוצא כדברינו ושמחתי מאוד. וא"כ כיון דזאת מצינו מבואר בהדיא דהעראה יכולים העדים לראות שוב יש בידינו לומר דגם הגמר ביאה דהוא הכנסת האבר יכולים העדים לראות דמאן