אלפי מנשה חושן משפט קכו

ההכחשה דאמרינן בי' מה חזית לדחות כח הזמה דנימא גם בהזמה מה חזית. וא"כ זה הוא דוקא היכא דגם לגבי הזמה הוי תרי נגד תרי דאז הזמה חידוש הוא ובזה שפיר נתבטל הזמה לגבי הכחשה ואמרינן גם בהזמה מה חזית משא"כ היכא דלגבי הזמה הוי תרי נגד חד ותרי נגד חד ולגבי הכחשה הוי תרי נגד תרי הרי אין ההכחשה מתנגדת כלל להזמה דהא בהזמה ל"ש כלל מה חזית דהא שפיר העדים האחרונים נאמנים טפי מהראשונים אף לולא דגלי קרא בהזמה כיון דהם תרי נגד חד וכדאמרינן בש"ס ב"ק שם דאם אסהידו בי' תרי בחד ותרי בחד לא הוי חידוש. וא"כ שפיר חשיב הזמה אף דאיכא גם הכחשה בהדי' ועושין בהו דיני הזמה. והנה בעדי נערה המאורסה לענין עונש העדים מועשיתם לו כאשר זמם אין חילוק בין הזמה ובין הכחשה כיון דגם בהזמה אינן נהרגין וכדאמרינן בגמרא מ"מ אכתי יש חילוק בין הזמה להכחשה לענין פיסול דבהזמה מפסלו עכ"פ וכמו בכל מקום. ובהכחשה לא מפסלו. וא"כ מיושב שפיר הקושיא הנ"ל דיכולין לומר דמש"ה אמרו שראו כאחד דחששו שמא יבואו עדים ויזומו אותן וגם יכחישו גוף המעשה ואם יאמרו שלא ראו זה את זה הרי יהי' לגבי הזמה תרי נגד חד ויפסלו מכח הזמה לכך אמרו שראו כאחד ושוב לא יפסלו ודו"ק

ואין לומר דאפי' היכא שאמרו שראו כאחד והוי בהזמה תרי נגד תרי ואיכא גם הכחשה בהדי' נהי דחשיב הכחשה מ"מ מפסלו העדים הראשונים וכמ"ש הריב"ש סי' רס"ו והובא בב"י סי' ל"ח בהזמה שלא בפניהם דאמרינן דהוי הכחשה היינו לענין עונש העדים מועשיתם לו כאשר זמם. אבל עדותן בטילה ופסולים הם לכל עדות שבתורה ולא הוי כב' כתי עדים המכחישות זא"ז עיי"ש. דז"א דשאני הכחשה בהדי הזמה דכיון דהזמה בטלה לגבי הכחשה ואמרינן גם בהזמה מה חזית וכמ"ש בסמוך בשם הלח"מ והאחרונים א"כ הוי כאילו אין כאן רק הכחשה לבד ולא מפסלו. ועוד דבאמת הש"ך בסי' ל"ח והרלב"ח בתשובה סי' קל"א והר"מ אלשקר סי' ס"א ועוד רבים והובא בכנה"ג סי' ל"ח חולקים על הריב"ש דאפי' בהזמה שלא בפניהם לא מפסלו עיי"ש. ועיין גם בנוב"י מהדו"ק חאע"ז סי' ע"ב שהאריך להביא ראיות לסתור דעת הריב"ש עיי"ש. וא"כ כ"ש בהכחשה בהדי הזמה דלא מפסלו

(ד) סעיף ט בד"מ א"צ להעיד שני העדים כאחד כו'. בש"ס ב"ק דף ע"ד ע"ב אמרינן שם גבי קנס עפ"י ע"א כי אתי ע"א מצטרף בהדי'. וכתב רש"י ז"ל דהלכה כריב"ק דאמר בסנהדרין דף למד שומעין דבריו של זה היום ושל חבירו למחר ועיין בגליון הש"ס בשם המהרנ"ש שרצה למחוק מ"ש רש"י ריב"ק ולהגי' במקומו ר' נתן דמימרא דשומעין דבריו של זה היום כו' ר' נתן קאמר. אך מאחר דאמרינן בסנהדרין דריב"ק מודה לר"נ נראה דאין למחקו עיי"ש. ועיין מה שכתבתי בזה לעיל סק"ב. וכעת אני אומר לפרש כוונת רש"י ז"ל על דרך אחר דבמכיוון נקט רש"י ז"ל בלשונו הטהור ריב"ק ולא ר"נ. והוא דהנה במכות דף וא"ו ע"ב אמר רב נחמן עדות מיוחדת כשירה בד"מ דכתיב לא יומת עפ"י ע"א בד"נ הוא דאין כשרה אבל בד"מ כשרה. והקשו התוס' שם דנילף ד"מ מד"נ להך מילתא דעדמ"י פסול מדכתיב משפט אחד וכמו דילפינן דקרובים פסולים בד"מ מקרא דלא יומתו אבות על בנים מטעם משפט אחד ותירצו דהאי קרא ע"כ לאו בד"מ קאי דע"א מועיל לממון דלשבועה מיהא איתי' עיי"ש. ולפי"ז לפי מה דקיי"ל דבקנס אין ע"א מחייב שבועה א"כ מהראו שיהא עדמ"י פסול בקנס דהא שוב צריך למילף קנס מד"נ מדכתיב משפט אחד. [והא דעדמ"י כשר בד"מ אף בדברים שאין נשבעים עליהם וכמו שטרות וקרקעות התם שאני כיון דהם בכלל ד"מ וכיון דיש ד"מ שמועיל ע"א לשבועה שוב לא קאי האי קרא אד"מ כלל וכ"כ בנוב"י מהדו"ק חאע"ז סי' ע"ב. משא"כ דיני קנסות הרי זה אינו בכלל ד"מ]. אמנם דברי התוס' הנ"ל לכאורה צ"ע דמה הקשו דנילף ד"מ מד"נ דעדמ"י פסול הלא ריב"ק יליף בסנהדרין דלא בעינן בד"מ ראי' כאחד מדכתיב והוא עד או ראה או ידע מ"מ עיי"ש. וא"כ כיון דגלי קרא בהדיא דבד"מ כשר עדמ"י איך שייך לומר דנילף מד"נ מטעם משפט אחד דעדמ"י פסול בד"מ. אך באמת דברי התוס' נכונים. והוא דהנה הריטב"א מכות שם והזכרתיו לעיל סק"ב הקשה מאי קמ"ל רב נחמן דעדמ"י כשר בד"מ הא קיי"ל כריב"ק דאפי' הלואה אחר הלואה מצטרפין ואעפ"י שהיו שתי הלואות חלוקות ולא ראו זה את זה וכ"ש זו שהי' מעשה א' וברגע אחד אלא שלא ראו זא"ז. ותירץ שלא נצרכה הא דרב נחמן אלא לרבנן דפליגי עלי' דריב"ק וס"ל דהלואה אחר הלואה אין מצטרפין אפ"ה כל שבהלואה אחת כשרה אעפ"י שלא ידע שום אחד בחבירו עיי"ש. ולפי"ז כיון דרב נחמן קאי אליבא דרבנן דפליגי על ריב"ק והם ילפו שם מקרא דהלואה אחר הלואה אין מצטרפין ורק בהלואה אחת יליף רב נחמן מקרא דלא יומת דדוקא בד"נ פסול עדע"י אבל בד"מ כשרה א"כ שפיר מקשו התוס' דנילף ד"מ מד"נ מטעם משפט אחד דאפי' כה"ג עדמ"י פסול בד"מ דהרי אין כאן קרא בהדיא דכה"ג עדמ"י כשר בד"מ אלא דקאמר מדכתיב רק בד"נ דעדמ"י פסול ש"מ דבד"מ כשר ושפיר מקשו התוס' דמטעם משפט אחד נילף ד"מ מד"נ ונימא דכוונת התורה לא היתה דרק בד"נ פסול אלא דהקרא קאי גם אד"מ וע"ז תירצו דכיון דע"א מועיל לשבועה ע"כ האי קרא לא קאי אד"מ. ומעתה לפי"ז מה שכתבתי בסמוך דלפי תירוץ התוס' הנ"ל יוצא דבקנס דע"א אינו מחייב שבועה פסול עדמ"י זה הוא דוקא לרבנן דפליגי על ריב"ק וס"ל דהלואה אחר הלואה אין מצטרפין ורק בעדמ"י שבהלואה אחת מודים דכשר וכדיליף רב נחמן מקרא דלא יומת ואליבא דידהו שפיר קשה קושית התוס' הנ"ל וכמ"ש. וצ"ל כמו שתירצו התוס' כיון דע"א מועיל לשבועה לכן כשר עדמ"י בד"מ וא"כ לדידהו שפיר בקנס דע"א אינו מחייב שבועה פסול עדמ"י אף היכא שראו שניהם מעשה אחת אלא דלא ראו זה את זה. אבל לריב"ק דס"ל דהלואה אחר הלואה מצטרפין דיליף זאת מקרא דוהוא עד או ראה או ידע וא"כ ל"ק כלל קושית התוס' הנ"ל וכמש"ל וא"כ ממילא דכשר נמי עדמ"י בקנס דהרי מה דכשר עדמ"י בד"מ הוא לאו משום דע"א מועיל לשבועה אלא מצד הקרא דגלי בפירוש דעדמ"י כשר בד"מ ושוב אין לחלק כלל בין ד"מ לדיני קנסות דהא לא תלוי כלל בשבועה ושפיר גם דיני קנסות ילפינן מהאי קרא דוהוא עד או ראה או ידע דעדמ"י כשר אף דע"א אינו מחייב שבועה בקנס ורק בד"נ הוא דפסול עדמ"י כיון דבפירוש גילתה התורה דעדמ"י פסול בד"נ דכתיב לא יומת עפ"י ע"א [ולפי"ז ליתא כלל לקושית הנוב"י שהבאתי לעיל במוסגר לפי"ד התוס' הנ"ל אמאי קיי"ל דבשטרות וקרקעות נמי עדמ"י כשר הלא בזה ליכא שבועה. ולפימ"ש א"ש דהא קיי"ל כריב"ק א"כ הא דעדמ"י כשר לא תליא כלל בשבועה]. והנה בסנהדרין שם איתא דגם ר' נתן פליג