אלפי מנשה חושן משפט קכה

כתב הטו"ז בזה דל"ש בזה שבועה דר"ח כיון דבכה"ג פסול עדמ"י בקנס. משא"כ בדברי הנוב"י הנ"ל אינו מתיישב דברי הטו"ז דהא לפי דבריו אין חילוק בין אם ראו שניהם מעשה אחת ובין אם כל אחד ראה מעשה אחרת ולעולם היכא דאין בעדותן רק חיוב קנס לבד מצטרפין וא"כ שוב גם בכה"ג דמיירי הש"ע כאן שייך הק"ו ושורת הדין נותן שישתבע מדר"ח. אע"כ דס"ל להטו"ז דבכל ענין פסול עדמ"י ואף היכא דאין בעדותן רק חיוב קנס. ולפי"ז ממילא א"א נמי כלל לומר דכוונת הטו"ז הוא דמש"ה פסול עדמ"י בקנס משום דהוי עשאאי"ל. [והיינו אף לולא החילוק של הנוב"י הנ"ל שמחלק בין קנס לבד ובין קנס דממון. והיינו דנימא דהטו"ז קאי לפי שיטת הסוברים דע"א מחייב שבועה בקנס דלפי"ז אין אנו צריכין לחילוקו של הנוב"י כיון דבלא"ה לק"מ מש"ס ב"ק שם וכמ"ש הים התלמוד הנ"ל מ"מ א"א לומר כן בדעת הטו"ז]. דהא לפי טעם זה הרי מה דפסול עדמ"י בקנס הוא דוקא היכא דלא הגידו כאחת דאז הוי עשאאי"ל דיכול לומר לחייבו שבועה באתי. אבל אם הגידו ביחד אף דהראי' לא הי' ביחד הוי עשאי"ל דכיון דכשבאו ביחד להעיד הרי לא יוכל כל אחד לומר לחייבו שבועה באתי דהא ע"כ באו לחייבו לשלם קנס דשני עדים מחייבין ממון ולא שבועה. וא"כ לא יעלה כהוגן תירוץ הטו"ז הנ"ל דהא כאן בש"ע מיירי דהגידו ביחד והרי כה"ג עדמ"י כשר בקנס כיון דהוי עשאי"ל וא"כ שוב בכה"ג שייך הק"ו דר"ח

אמנם מצאתי ראיתי להקדמונים שכתבו להיפך מדברי הטו"ז הנ"ל והוא בשו"ת בשמים ראש סי' רל"ז נתווכחו שם הראשונים בהא דנתחבטו כאן הסמ"ע והב"ח והטו"ז והש"ך מדוע בהלואה אחר הלואה אינו משתבע על השאר מדר"ח והחכם השואל שם רצה לומר דגם בהלואה אחר הלואה משתבע מדר"ח והביא בשם הרמ"ה שכתב דלא משתבע מדר"ח משום דא"א לחייבו ממון ושבועה על עדות של זה והוא כדברי הסמ"ע. כתב החכם השואל דאינו יודע למה אין לחייבו ממון ושבועה על עדות של זה עיי"ש. והחכם המשיב כתב וז"ל תשובה גם אני דנתי מתחלה כדברי מר [דמשתבע מדר"ח] והבאתי ראי' ג"כ מהא דאמרינן התם בהך דר"ח דיליף לה בק"ו מפיו שאינו מחייבו קנס ועדים מחייבים קנס ומ"ט שביק מיתה דחמירא דיש כח ביד שתים לחייבו אלא דבעי לאתויי צירוף דריב"ק כן דנתי לפני מורי הרמב"ן ז"ל ולא הודה לי ואמר דטעם יש לחלק דבשלמא בהך דר"ח משתבע כמודה במקצת כיון דאי לא תבע לי' האי טוען האי תביעתא אוחרי נמי הוי משתלם הני חמשים דאסהידו בגווי'. משא"כ הכא דאי לא תבע לי' לאידך פלגא גם האי מנה לא יהיב לי' דאע"ג דאית לי' תרי סהדי הא הוי עדותן מוכחשת בחקירות. והרי אנו צריכין לבטל דעתינו מפני דעתו כי רבה היא עכ"ל. וכוונתו בהראי' שהביא מהך דר"ח הוא כך דהקשה מדוע עשה ר"ח הק"ו מקנס אמאי לא עשה הק"ו ממיתה מה פיו שאינו מחייבו מיתה אינו מחייבו שבועה עדים שמחייבים מיתה אינו בדין שמחייבו שבועה. ע"ז תירץ דר"ח בעי לאתויי צירוף דריב"ק דגם עדים דהלואה אחר הלואה מחייבו שבועה ובעדים ע"י צירוף לא יכול לעשות הק"ו ממיתה דהא עדים ע"י צירוף אינם מחייבים מיתה. ולכך עשה הק"ו מקנס ושפיר שייך הק"ו גם בעדים ע"י צירוף כי גם עדים ע"י צירוף מחייבים קנס כן הוא כוונתו בהראי' הנ"ל. הרי מפורש יוצא דגם עדים ע"י צירוף מחייבים קנס ולא כשיטת הטו"ז. וגם מהרמב"ן שם שחולק עליו מטעם אחר משמע דגם הרמב"ן מסכים לזה דעדים ע"י צירוף מחייבים קנס

(ג) סעיף ו' ברמ"א וכן דיני עדות דבר איסור. לאו דוקא בדיני איסור והיתר אלא גם בדיני אישות לאסור אשה על בעלה ג"כ מצטרפין ולזה כיוון הרמ"א במה שהראה מקום לאע"ז סי' י"א דשם כתב כן בהדיא בדיני אישות עיי"ש. והנה האחרונים ובראשם הגאון בעל שאגת ארי' בתשובה הנדפס בשו"ת בית אפרים חאע"ז סי' מ"ב הקשה לשיטת הסוברים דעדות מיוחדת מצטרפין לאסור אשה על בעלה מהא דאיתא בסנהדרין דף מ"א עדי נערה המאורסה שהוזמו אינן נהרגין מתוך שיכולים לומר לאסרה על בעלה באנו. והקשה הא ע"כ להרגה באו דאי לאסרה על בעלה ל"ל למימר שראו בב"א עיי"ש. ונ"ל ליישב דיכולין לומר דמש"ה אמרו שראו שניהם מעשה אחת דחששו שמא יבואו עדים ויכחישם ואי הוי אומרים שכל אחד ראה מעשה אחרת הרי הם נפסלים כיון דהוי תרי נגד חד דהא הם אינם מסייעים זה לזה כיון דמה דראה זה לא ראה זה. משא"כ אם אומרים שראו שניהם מעשה אחת אם יבואו עדים ויכחישם לא מיפסלו כיון דהוי תרי נגד תרי וכדקיי"ל כר"ה בשתי כתי עדים המכחישים זא"ז זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה. אולם אכתי קשה הלא אכתי הו"ל למימר שראו שניהם מעשה אחת רק לא ראו זה את זה שא' ראה מחלון זה וא' ראה מחלון זה דבכה"ג אם יבואו עדים ויכחישם לא יופסלו דהוי תרי נגד תרי דנהי דהם לא ראו זה את זה. אבל הא שניהם מעידים על מעשה אחת שזה המעשה הי'. ושפיר הוי תרי נגד תרי. וכן ראיתי בשעמ"ש בסי' זה סק"ד שכ"כ דבכה"ג הוי תרי נגד תרי עיי"ש והוא פשוט. ונ"ל ליישב דהנה הרמב"ם פי"ח מהל' עדות פסק דהכחשה בהדי הזמה הוי הכחשה. והנה היכא דלגבי הזמה הוי תרי נגד חד ותרי נגד חד ולגבי הכחשה הוי תרי נגד תרי והיינו בעדות מיוחדת שאחד ראה מחלון זה ואחד ראה מחלון זה ובאו שני עדים והזימם הוי כתרי נגד חד כיון שאין הנזומים מסייעין זה לזה שאין האחד יודע כלום בעדותו של חבירו וכ"כ התוס' ב"ק דף ע"ג לפרש הא דאמרינן שם דאם אסהידו בי' תרי בחד ותרי בחד גם רבא מודי דלמפרע נפסל דתו ליכא חידוש עיי"ש. ובכה"ג אם השנים האחרונים הכחישו ג"כ את המעשה שלא הי' הרי הוי לגבי הכחשה תרי נגד תרי אף דהראשונים הם עדמ"י כיון דעל גוף המעשה מסייע אחד לחבירו שכן הי' וכמש"ל. בזה נ"ל דחשוב הזמה אף דאיכא גם הכחשה בהדי'. והוא דהנה דינא דהרמב"ם הנ"ל צריך ביאור וכי מחמת דאיכא גם הכחשה בהדי' הזמה יגרע כח הזמה. וכתב הלח"מ שם לפרש טעמו של הרמב"ם דכיון דעד זומם חידוש הוא דמה חזית דציית להני ציית להני לכן אין לך בו אלא חידושו. היינו בהזמה לבד אבל לא היכא דאיכא גם הכחשה עיי"ש. וכתבו האחרונים בביאור הדברים כיון דבהזמה נאמנים העדים האחרונים ולא אמרינן מה חזית כו' ולגבי הכחשה אמרינן מה חזית כו' ואין העדים האחרונים נאמנים יותר מהראשונים א"כ אם איכא גם הכחשה בהדי הזמה הרי ההכחשה מתנגדת להזמה וזה ל"ש לומר דכח הזמה ידחה כח ההכחשה דלא נימא גם בהכחשה מה חזית כו' ויהיו העדים האחרונים נאמנים גם לגבי ההכחשה דהא הזמה חידוש הוא. לכן יותר מסתבר לומר דיש בכח