אלפי מנשה חושן משפט קכב

ממ"ש הרמב"ם פ"א מה' סוטה הי"ד דאם בא ע"א והעיד עלי' שנבעלה לפניו ה"ז אסורה כו' ואפי' הי' עד טומאה זה אחד מעידי הסתירה עיי"ש. וכתב הכ"מ דאינו יודע מה מלמדינו רבינו בזה דמה"ת אדעתין שיגרע מפני שהוא אחד מעידי הסתירה. ועיין בב"ש באע"ז סי' קע"ח ס"ק י"ב שכתב דכוונת הרמב"ם הוא אפי' כשהעד השני אמר שלא ראה שנבעלה עיי"ש. וקשה הרי בכה"ג הוי הכחשה וכמ"ש כאן בש"ע. וי"ל דהא במה דקיי"ל כאן בש"ע דבכה"ג הוי הכחשה היינו דוקא כשהיו שניהם במעמד אחד וכמ"ש הד"מ סוף סי' למ"ד. וא"כ י"ל דהרמב"ם שם מיירי שבשעה שראה העד שנבעלה לא הי' השני עמו במעמד אחד ושפיר לא הוי הכחשה

סימן

(א) סעיף ב' והשני אומר מנה לבן. הטור כתב בזה דצריך לתבוע שניהם וכמ"ש הרמ"א. ועיין בטו"ז שהקשה מסי' קמ"ה שכתב הטור באחד אומר אכלה חיטין ואחד אומר אכלה שעורין דא"צ שיאמר המחזיק שאכל שתיהן עיי"ש. ולפענ"ד לק"מ דהא התם טעמא הוא משום דבין חיטין ובין שעורין טעו אינשי וכמ"ש הטור שם וכן הוא בגמרא. משא"כ במנה שחור ולבן ס"ל להטור דלא טעו אינשי בין מנה שחור ללבן וכמ"ש הכנה"ג בסי' זה בהגהות הטור אות ל' עיי"ש וא"כ א"ש ולק"מ

(ב) סעיף ג' וישבע שבועת התורה על מאה כו'. עיין בש"ך שכתב והא דלא משתבע על הכל מכח דר"ח כיון דאין כאן עדים אלא ע"י צירוף לא אמרינן הכי וכן משמע מדברי הסמ"ע והוא מגמגם בזה עיי"ש בש"ך. והטו"ז כתב טעם אחר דמש"ה לא שייך שבועה דר"ח בעדים ע"י צירוף כיון דלא מהני עדות מיוחדת בקנס כמו דלא מהני באישות וא"כ ל"ש הק"ו דר"ח עיי"ש. ועיין בקצה"ח שחולק על הטו"ז וכתב דאין ענין קנס לאיסור אישות דבאיסור אישות נוגע לד"נ ושפיר בעינן ראי' כאחד והגדה כאחד כמו בד"נ אבל קנס דינו שוה לד"מ והביא ראי' מב"ק דף ע"ד ע"ב דמבואר שם בהדיא דעדמ"י מהני בקנס עיי"ש. וראיתי בס' ים התלמוד בב"ק דף ע"ד שמתרץ קושיא זו וכתב דמה דס"ל להטו"ז דעדמ"י פסול בקנס הוא לאו משום דדמי לאישות אלא דבלא"ה פסול משום דבקנס בעינן עדות שאתה יכול להזימה ובעדמ"י הרי הוי עדות שאאי"ל משום דיכול לומר לחייבו שבועה באתי דלא ידעתי אם יש עוד אחר וכמו דאמרינן בב"ק דף כ"ד אנן מנא ידעינן דכל דקאי בבי דינא לאסהודי קאתי. וגם בקנס איכא שבועה בעד אחד וכמ"ש האחרונים בשם הרשב"א [באמת ברשב"א ב"ק דף מ"א כתב בהדיא דע"א בקנס אינו מחייב שבועה עיי"ש אך ראיתי באספ"ז ב"ק שם ד"ה מודה בקנס שהביא בשם תוס' שאנץ דכ' כן דע"א בקנס מחייב שבועה עיי"ש] וממילא ל"ק מכאן דכאן מיירי שראו שניהם כאחת רק דהגדה לא הי' כאחת והוי שפיר עדות שאתה יכול להזימה זת"ד עיי"ש והנה מ"ש דהתם בב"ק מיירי שראו שניהם כאחת לא ידעתי איך כתב כן בפשיטות הלא מסתימת לשון הש"ס דקאמר כי אתי עד אחר מצטרף בהדי' משמע אף היכא דלא ראו כאחת רק אחד ראה מחלון זה ואחד ראה מחלון זה ולא ידע אחד מחבירו. וכן יש להוכיח מדברי רש"י ז"ל שם שכתב דהלכה כריב"ק דאמר שומעין דבריו של זה היום ושל חבירו למחר. ולכאורה הוא תמוה דהלא מימרא דשומעין דבריו שר זה היום כו' ר"נ קאמר לה ולא ריב"ק וכדאיתא בסנהדרין דף למ"ד ואף דאיתא התם בסנהדרין דמודה ריב"ק לר"נ דשומעין דבריו של זה היום כו' מ"מ הו"ל לרש"י לנקוט ר"נ דהוא בעל המימרא דשומעין כו'. ונ"ל דמש"ה נקט רש"י דייקא ריב"ק ולא ר"כ דאיתא בסנהדרין שם דריב"ק ס"ל דלא בעינן שיראו כאחד ור"נ ס"ל דבעינן שיראו כאחד והלכך נקט רש"י אליבא דריב"ק לאשמעינן דמה דאמרינן התם עפ"י ע"א כי אתי ע"א מצטרף בהדי' מיירי אף דלא ראו כאחת רק אחד ראה מחלון זה ואחד ראה מחלון זה. והן אמת דמהרנ"ש בגליון הש"ס כתב דט"ס נפל ברש"י וצ"ל ר"נ במקום ריב"ק עיי"ש. אמנם לפענ"ד נראה דלאו ט"ס הוא רק בכיוון דקדק רש"י ז"ל בלשונו הקדוש ונקט ריב"ק וכוונתו הוא כמ"ש. ועוד אף אי נימא דט"ס הוא ברש"י וצ"ל ר"נ מ"מ הרי גם אליבא דר"נ דס"ל דבעינן שיראו כאחד מ"מ נוכל לפרש דמיירי בכה"ג שאחד ראה מחלון זה ואחד ראה מחלון זה והוא עפ"י מ"ש הריטב"א מכות דף וא"ו דלא פליגי בסנהדרין שם על ריב"ק אלא בהלואה אחר הלואה. אבל בהלואה אחת רק אחד רואה מחלון זה ואחד רואה מחלון זה כ"ע מודים דכשרה אעפ"י שלא ידע שום אחד מחבירו עיי"ש [עיין בנוב"י מהדו"ת חאע"ז סי' י"ג שהוא כתב ג"כ כן ולא זכר שכ"כ הריטב"א. והן אמת דמדברי הנמוק"י פ"ק דמכות מבואר דפליגי אף בראו הלואה אחת אחד מחלון זה ואחד מחלון זה שכתב שם וז"ל וה"מ דבעינן רואין זה את זה בד"כ אבל בד"מ קיי"ל כריב"ק דאפי' הלואה אחר הלואה מצטרפין כו' כ"ש כשראו שניהם ההלואה ביחד זה מחלון זה וזה מחלון זה וש"מ דמהכא יליף לה ר' יהושע מדחזינן בגמרא דהכשיר קרא עדמ"י בממון עכ"ל. ואי כדברי הריטב"א הנ"ל א"כ מה קאמר דר"י יליף מהכא מדהכשיר קרא עדמ"י הא בכה"ג דמיירי במכות שם כ"ע מודים דכשר. אע"כ דדעת הנמוק"י היא דגם בראו הלואה אחת א' מחלון זה ואחד מחלון זה ג"כ פליגי. אך באמת מרהיטת הסוגיא בסנהדרין שם מבואר כדברי הריטב"א ודעת הנמוק"י צ"ע כעת אצלי]. וא"כ התם דמיירי שמעידין על הטביחה הרי מעידין על מעשה אחת וכיון דמדמינן זאת לדיני ממונות הרי שפיר נוכל לפרש דמיירי באחד ראה מחלון זה ואחד מחלון זה ולא ידע שום אחד מחבירו ומצטרפין אליבא דכ"ע. אך י"ל דמ"ש הים התלמוד דהש"ס שם מיירי שראו כאחת לא קאמר רק בדרך אפשר דאפשר לומר כן דמיירי היכא שראו כאחת. אולם באמת אף אי נימא כן ג"כ לא יצדק דבריו דהא כוונתו הוא דהיכא דראו כאחת לא יכול לומר דלא בא רק לחייבו שבועה דלא ידע שיש עוד אחר דכיון דראו כאחת הרי ידע שיש עוד אחר. ובאמת ז"א דהרי מה דאנו דנין דיכול לומר כן שלא ידע שיש עוד אחר הוא לענין הזמה דכשהוזם יכול לומר כן והלא אם הוזם הרי לא ראה כלל ולא הי' לו צירוף כלל עם אחר וכמ"ש התוס' מכות דף וא"ו ע"א ד"ה אמר רבא עיי"ש. וא"כ שוב שפיר יכול לומר דלא ידע שיבא עוד אחר. איברא דנ"ל מטעם אחר לומר דהתם אינו יכול לומר לחייבו שבועה באתי דהרי הוא מעיד על הטביחה ושני עדים כבר העידו על הגניבה וכדתני שם במתני' וע"כ גם אותו העד שהעיד על הטביחה ידע מזה שכבר העידו שנים על הגניבה דאל"כ למה העיד על הטביחה וא"כ הרי כבר נעשה חשוד עפ"י העדים שהעידו שגנב ושוב א"י לומר לחייבו שבועה באתי