אלפי מנשה חושן משפט קכא

הראשון העיד שקר מתחלה משום דיש תועלת בעדותו לענין שבועה ובודאי כיוון להעיד האמת. זה אינו מוסכם אליבא דכ"ע דהא התם מיירי בקנס וא"כ הדבר תלוי בפלוגתת הראשונים אי ע"א מחייב שבועה בקנס לדעת הפוסקים דע"א מחייב שבועה בקנס מהני מה שמעיד אח"כ ביחד עם העד הב' וכנ"ל. ולדעת הפוסקים דע"א אינו מחייב שבועה בקנס לא מהני מה שמעיד אח"כ ביחד עם העד הב' כיון דלא הועיל כלל בעדותו שהעיד מתחלה לבדו שוב חיישינן שמא לא דקדק להעיד האמת ושוב שייך לומר עביד אינש לאחזוקי דיבורי'. והנה לפמ"ש בחבורינו לקמן סי' למ"ד סק"ד ליישב מה דנקט רש"י ב"ק שם ריב"ק ולא ר"נ אף דהבעל המימרא דשומעין דבריו של זה היום כו' הוא ר"נ. ולפמ"ש שם עכצ"ל דרש"י סובר דע"א אינו מחייב שבועה בקנס עיי"ש בדברינו. וכן נ"ל נמי לפרש מ"ש רש"י בב"ק דף מ"א ע"ב ד"ה מודה בקנס כו' וז"ל וה"ה דהו"מ למפרך אעד אחד פשיטא דפטור עיי"ש וכ"ל דכוונתו הוא כמ"ש הרשב"א ב"ק שם דבע"א בקנס אף שכפר אינו חייב שבועה ואי מודה פטור עיי"ש. והלכך שפיר למ"ד דבעינן שיעידו שניהם כאחד אם העיד מתחלה אחד לבדו שוב לא מהני מה שיעיד אח"כ עם העד הב' כיון דחיישינן דמתחלה העיד שקר ועביד אינש לאחזוקי דיבורי' לכך הוכרח רש"י ז"ל לפרושי דאתיא אליבא דריב"ק דס"ל דשומעין דבריו של זה היום ושל חבירו למחר ולדידי' לא חיישינן שהעיד שקר אף דבשעה שהעיד לבדו לא הי' מועיל עדותו לענין שבועה מ"מ כיון דהא עכ"פ נגמר עדותו לענין זה שאם יבא מחר העד הב' יצרפו הב"ד את עדותו שהעיד היום ואין הב"ד צריכין לשמוע עוד מפיו כלל ויתחייב הבע"ד לכן בודאי דקדק להעיד האמת. אבל התוס' ס"ל דע"א מחייב שבועה בקנס וכנראה מלשון התוס' ב"ק דף מ"א ד"ה מודה בקנס שכתבו וז"ל. ונראה דהו"מ למפרך אעד אחד דאין סברא לומר שלא יחשוב מרשיע את עצמו כשמודה ואין דרוצה לישבע ואע"ג דע"י העד בא עליו חיוב זה עכ"ל. ומשמע מדבריהם דאם כופר צריך לישבע נגד העד וידעתי דיש להעמיס גם בדברי התוס' דכוונתם הוא דע"א אינו מחייב שבועה בקנס וכן ראיתי ביש"ש פ' מרובה סי' כ"ה שהבין כך כוונת התוס' עיי"ש. ועיין גם בס' ים התלמוד בב"ק דף ע"ד ד"ה במתני' עיי"ש. אולם הא אכתי יש לומר דהכא בב"ק דף ע"ד ס"ל התוס' כשיטת הפוסקים דע"א מחייב שבועה בקנס]. וא"כ הרי יש תועלת בעדותו לענין שבועה. וא"כ לא חיישינן שמשקר. לכן שפיר כשמצטרף אח"כ עם העד הב' ומעידין שניהם ביחד מהני גם עדות הראשון לחייב קנס דל"ש בזה עביד אינש לאחזוקי דיבורי' ושפיר פירשו התוס' דהסוגיא אתי' אליבא דכ"ע והבן. (ח) עוד שם ברמ"א אעפ"י שהגידו בראשונה עפ"י החרם. עיין בקצה"ח מה שהאריך בזה. ומ"ש הקצה"ח לבאר ראיית הרשב"א בתשובה עמ"ש לקמן סי' ל"ד ס"ק ה' ומ"ש הקצה"ח דהזיד בשבועות העדות לא נפסל מה"ת כיון דאין לוקין על שבה"ע עיי"ש. יש לי להביא ראי' להיפך דהזיד בשבועות העדות כפסל לעדות מה"ת והוא מהירושלמי שבועות פ"ד ה"ג דאיתא שם היו עשרה וכפרו זה אחר זה הראשון חייב וכולן פטורים והוא משום דכפר הראשון כעשה פסול ונתבטל עדות כולם מחמת צירוף פסול עיי"ש ובפ"מ שם ובחידושינו לקמן סי' ל"ו. הרי ע"כ דהזיד בשבועות העדות נעשה פסול מה"ת דאי לא נפסל רק מדרבנן הרי לא נתבטל עדות הכשרים וכמ"ש הב"י בתשובה בדיני קידושין סי' יו"ד ומובא גם באחרונים דפסול מדרבנן לא אלים כולי האי לבטל עדות הכשרים עיי"ש. ולפי"ז צ"ל כמ"ש התומים סי' צ"ב סק"ב דחיוב קרבן שחייב בשבועות העדות במקום מלקות קאי עיי"ש. לכן שפיר נפסל מה"ת כמו בלאו שיש בו מלקות. אך אי נימא כדעת הקצה"ח הנ"ל צ"ל דשיטת הירושלמי הוא כדעת התומים בסוף סי' ל"ו שהוכיח מדברי הריטב"א קידושין דגם פסול דרבנן מבטל עדות הכשרים עיי"ש

(ט) סעיף כ"ד ברמ"א מיהו אם קבלם עליהם בעלי דינים וכו' נסתפקתי באופן דמקבלין עדות שלא בפני בע"ד וכמו שנתבאר לעיל סעיף ט"ז וסי"ז. והביא התובע עדיו בלילה ונתרצה לקבל העדות בלילה אי מקבלין בלילה דהא בעינן שיתרצו שניהם וכאן שאין הבע"ד לפנינו ולא נתרצה לא מהני מה שהתובע לבד נתרצה. או דלמא כיון דמקבלין העדות שלא בפניו תו לא בעינן כלל דעתו לענין לקבל עדות בלילה ויש לי בזה סברות לכאן ולכאן וצ"ע כעת

סימן

כט

(א) סעיף א' אחר שהעיד כו' אינו יכול לחזור בו כן העלה בב"י וכן הביא בשם הר"ן בתשובה דבד"מ דא"צ דרישה וחקירה א"י לחזור מיד אחר כ"ד מהעדות ובדבר שצריך דו"ח כ"ז שלא נגמר החקירות יכול לחזור בו עיי"ש. ועיין בכנה"ג בהגהות ב"י אות ה' שכתב וז"ל וצ"ע אם העידו בד"מ כו' נ"ב הרא"ם ח"ר סי' נ"ד כתב מחלוקות בזה בשם הרשב"א כתב כדברי הר"ן ובשם רבינו ישעי' כתב שחוזרין ומגידין ועיין במהריב"ל ס"ג סי' כ"ה ובתשו' הרח"ש חאע"ז סי' י"ט עכ"ל. ואין לי כל הספרים האלה שהזכירם הכנה"ג ולא ידעתי על מה דבריהם הוטבעו דבד"מ יכולים לחזור ולהגיד. אך לפענ"ד נ"ל להביא ראי' לדעת הרבינו ישעי' וסייעתו מהתוספתא פ"ו דסנהדרין דמתחלה תני שם דהעדים יכולים לחזור בהן עד שיגמור הדין. ואח"כ תני שם דכל זמן שלא נחקרה עדותן בב"ד יכולים לחזור בהן ומשנחקרו עדותן בב"ד א"י לחזור בהן עיי"ש. והרי הדברים סותרים אהדדי. וכבר עמד בזה בהגהות מג"א שם והניח בצ"ע. אמנם אם נימא דבד"מ דא"צ דו"ח יכולים לחזור בהן אף לאחר כ"ד ניחא שפיר. דמ"ש מתחלה דיכולין לחזור בהן עד שיגמור הדין איירי בד"מ שא"צ דו"ח וכמבואר שם בתוספתא דקאי בזה על ד"מ עיי"ש ומ"ש אח"כ דמשנחקרה עדותן בב"ד אינם יכולים לחזור בהם איירי בדבר שצריך דו"ח. וא"ש ואין כאן סתירה כלל. ולפי"ז ליתא נמי למה שעלה על דעת החכם השואל שבתשובת הר"ן סי' ל"ד לומר דבד"מ דא"צ דו"ח לעולם יכולים לחזור בהן גם אחר שיצאו מב"ד. והקשה דא"כ אם נפסק הדין ונפרע החוב או נשאת האשה ויחזרו העדים ויאמרו מבודין היינו החשב ישיב הממון ותצא האשה מאישה וזה מן התימה עכ"ל. וע"ז השיב הר"ן ז"ל דבד"מ דא"צ דו"ח מיד אחר שהעידו א"י לחזור ולהגיד עיי"ש. ומהתוספתא הנ"ל אנו למידין דבד"מ דא"צ דו"ח דיכולים לחזור בהם דזה הוא דוקא עד שנגמר הדין. אבל משנגמר הדין א"י לחזור בהן וסרה תמיהת השואל שבתשובת הר"ן

(ב) סעיף ג' ואמר האחד לא ראיתי הו"ל כאומר לחבירו לא ראית והו"ל הכחשה. צ"ע בזה