אלפי מנשה חושן משפט קכ

קשה כנ"ל. אמנם באמת אכתי קשה ג"כ מהש"ס גופי' מהא דהביא הרמב"ן שם עוד מה דתנינן שם במתני' דל"ב אמר לו ר"ע אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר ופריך הש"ס למה הוא מזכיר רחמנא אמר אידכר והרי התם נקט בהדיא רחמנא אמר אידכר על מלכיות לבד דהוא דרבנן. איברא דנ"ל ליישב דהנה בש"ס ברכות שם דחה רבא לאביי מתרי טעמא חדא דהא דבר תורה קאמר ועוד כל מצות עשה נחייבינהו מדרבנן עיי"ש. והנה ידוע מכללי הש"ס דכל היכא דאמרינן ועוד. הוא משום דיש לפרוך הטעם הראשון ועיין מזה בס' בנין שלמה על מס' ע"ז בדף ס"ז מ"ש שם ליישב שיטת הרבינו יקר עיי"ש. וא"כ י"ל דמש"ה קאמר רבא ועוד כל מ"ע נחייבינהו מדרבנן משום דמה דדחה מתחלה לאביי דמפרש כוונת ראב"א דמדרבנן קאמר מהא דאמר דבר תורה ליכא דחיי' בזה דשפיר י"ל דכוונת ראב"א הוא דמדרבנן נשים חייבות בקידוש היום והא דנקט דבר תורה משום דדרך חכמים להביא במצות דרבנן לשון תורה לכך הוצרך רבא לומר ועוד כל מ"ע נחייבינהו רבנן וא"ש ולק"מ קושיתינו הנ"ל

(ו) סעיף ט"ו אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד. לכאורה עלה בדעתי לומר דבקנס מקבלין עדות שלא בפני בע"ד משום דשמא יודה ויפטור והוי כמו עדיו מבקשים לילך למדה"י דמקבלין שלא בפניו. אך באמת זה אינו דכיון דהעדים באו להעיד והוא יודה הרי לא מהני הודאתו לפטור כיון דהודאתו הוא מחמת ביעתותא דעדים ואף דאנן קיי"ל כחכמים בב"ק דף ע"ה דראה עדים ממשמשין ובאים והודה פטור וכמ"ש הב"י סי' ע"ט בשם מ"כ עיי"ש. וכן פסק הרמ"א שם סעיף ט'. אולם הא כתבו המחברים דדוקא כשהיו העדים ממשמשין לבא אבל אם כבר באו לא מיפטר בהודאתו שהודה טרם שהעידו העדים. ועיין גם בש"ך לעיל סי' י"ד ס"ק י"א. ושוב מצאתי ראיתי בהלק"ט ח"ב סי' צ"ט דמבואר שם בהדיא דגם בקנס אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד וכתב שם עוד יותר דאפי' אם הבע"ד נתרצה שיקבלו עדות שלא בפניו לא מהני כיון דהוי כמרשיע את עצמו עיי"ש

(ז) שם ברמ"א וחוזרים ומגידין בפניו הריב"ל ומהרש"ל בתשובה והובא בטו"ז חולקים ע"ז וס"ל שאחר שהעידו שלא בפניו תו לא מהני בפניו והוא מטעם דעביד איניש לאחזוקי דיבורי' ועיין בתומים סי' ל"ג סק"ח שהוכיח כן נמי מדברי העיטור שכתב דאם נפסק הדין כשהי' קרוב לא יוכל לחזור ולהעיד כשנתרחק כיון דכבר נפסק הדין ועביד אינש לאחזוקי דיבורי' עיי"ש ועיין גם בקצה"ח כאן סק"ז שגם הוא רצה להוכיח מדברי העיטור הנ"ל כדעת הריב"ל ומהרש"ל. אך הקשה שם דדברי העיטור סותרים אהדדי שכתב גבי עדים שהעידו בפני שאינם בקיאים דיחזרו ויעידו בפני בקיאים ולהכי צ"ל דטעמא דעיטור בקרוב ונתרחק הוא משום דכבר איפסק וקם דינא עיי"ש ועיין גם בסי' ל"ג סק"ב בקצה"ח. אמנם לפי"ד התומים שם לק"מ קושית הקצה"ח ואין כאן סתירה כלל דהתומים שם הקשה על דינו דהעיטור בקרוב ונתרחק דאמאי לא מהני שיעיד שנית כשנתרחק מטעם דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' הא לא נחשדו קרובים להעיד שקר רק גזירת המלך הוא שלא יועיל עדותן וא"כ עכשיו שנתרחק ובטל גזירת המלך מה נ"מ דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' הלא גם דבריו הראשונים באמת נאמרים רק ארי' דרביע עליו גזירת המלך. וכ' לתרץ כיון דקרוב פסול מטעם גזירת המלך ולא מהני עדותן ממילא שוב אינו מדקדק בעדותו ואומר בדדמי ועכשיו שהוכשר עבד לחזק דבריו הראשונים. והעיטור מיירי שהעד חושב שהב"ד יודעים שהוא קרוב ולא ישגיחו בעדותן ולכך אינם מדקדקים בעדותן משא"כ אם אינם יודעים הב"ד הרי מדקדקים כי הב"ד יפסקו על פיהם ולהעיד שקר בכוונה לא נחשדו עיי"ש. וא"כ י"ל דמה שכתב העיטור דעדים שהעידו בפני שאינם בקיאים דיחזרו ויעידו בפני בקיאים מיירי היכא שהעדים לא ידעו שהדיינים אינם בקיאים לכן שפיר דקדקו להעיד האמת ושפיר יכולים אח"כ להעיד בפני בקיאים דל"ש בזה עביד אינש לאחזוקי דיבורי' כיון דגם דבריהם הראשונים שהגידו בפני שאינם בקיאים באמת נאמרים. ועפי"ז לא קשה נמי קושית הקצה"ח שהקשה לשיטת הרש"ל והריב"ל מהא דאיתא בב"ק דף ע"ד עפ"י עצמו דומיא דעפ"י ע"א מה עפ"י ע"א כי אתא ע"א מצטרף בהדי' כו' וכתבו התוס' דאפי' למ"ד אין מצטרפין הכא השני מצטרף בהדי' היינו שיעידו אח"כ שניהם כאחד בב"ד ואי אמרינן עביד אינש לאחזוקי דיבורי' כי אתי אח"כ הראשון מה מהני כיון דחשדינן לי' לאחזוקי דיבורי'. וכן מוכח בפ' ז"ב דף למ"ד דאיתא שם גמרו הדבר מכניסין את העדים כמאן דלא כר"נ ופרש"י משום דבתחלה כשבודקים שמעו הדברים של זה בלא זה. הרי מבואר דחוזר ומגיד בענין המועיל ול"א עביד אינש לאחזוקי דיבורי' עיי"ש. ולפי"ד התומים הנ"ל לק"מ דדוקא כשמעידין שלא בפני בע"ד דאינו מועיל עדותן שפיר חיישינן שמא לא דקדקו בעדותן להעיד האמת. ומה גם דכל הטעם דאמרה תורה והועד בבעליו שיעיד בפני בע"ד הוא משום דשלא בפני בע"ד ישקר בעדותו וכמבואר בתשובת הרי"ף סי' רי"ש וכ"כ בהדיא הרש"ל בתשובה סי' ל"ג עיי"ש. וא"כ בזה שפיר כתבו הרש"ל והריב"ל דלא מהני מה שמעידין אח"כ בפניו כיון דגם עכשיו יעידו שקר כמו בראשונה כדי להחזיק בדבריהם הראשונים. משא"כ בהא דפ' ז"ב שבאו העדים להעיד בב"ד ל"ש לומר דמשום דבשעת בדיקה שומעין דבריו של זה בלא זה. לכן כל אחד ואחד אינו מדקדק בעדותו להעיד האמת דבודאי מדקדק להעיד האמת כיון דיודע דכך הוא דרך גביית העדות לחקור ולדרוש כל אחד בפני עצמו ואם יכוונו עדותן יחייבו את הבע"ד ושפיר אח"כ כשמכניסין אותן ומעידים שניהם ביחד ל"ש בזה עביד אינש לאחזוקי דיבורי' כיון דגם בראשונה בשעת בדיקה שהגידו זה שלא בפני זה ג"כ הגידו האמת. וכן נמי הא דבש"ס ב"ק הנ"ל אף דהתם מיירי שלא באו מתחלה שני העדים ביחד להעיד מ"מ כיון דע"א מהני עכ"פ לענין שבועה שוב שפיר לא חיישינן כלל שמשקר ובודאי גם כשהעיד לבדו שם על לבו לדקדק להעיד האמת לכן שפיר כשמעיד אח"כ ביחד עם העד הב' מהני עדותו לחייב ממון ול"ש בזה עביד אינש לאחזוקי דיבורי' וכנ"ל

ועפי"ז יש לפרש מה דנחלקו רש"י ותוס' בב"ק שם דרש"י מפרש מה דאמרינן כי אתא ע"א מצטרף בהדי' דאתיא אליבא דריב"ק דאמר שומעין דבריו של זה היום ושל חבירו למחר והתוס' כתבו דאתיא אפילו כמ"ד אין מצטרפין אלא דמיירי שמעיד אח"כ ביחד עם העד הב'. וצריך להבין מדוע נדחק רש"י ז"ל לפרש דאתיא אליבא דריב"ק אמאי לא מפרש כפירוש התוס' ואתיא אליבא דכ"ע. ולפי דרכינו הנ"ל ניחא שפיר דהנה מה שכתבתי דהתם לא חיישינן שהעד