אלפי מנשה חושן משפט קיט

(ד) סעיף י"א העדים ששלחו עדותן בכתב לב"ד אינו עדות כן הוא שיטת רש"י ועיין בהריטב"א מכות פ"ק דף וא"ו שהביא שם דברי רש"י ז"ל. וכתב הוא וז"ל הא כל שנותן עדותו כתובה לב"ד ואומר מה שכתב כאן אני מעיד מפיהם קרינן בי' עכ"ל. וראיתי בח"ס חאע"ז ח"א סי' ק"ד שכתב דכוונת הריטב"א הוא דייקא כשאומר בפיו מ"ש כאן אני מעיד. אבל אם לא אמר מידי לא מהני מה שנותן עדותו כתובה לב"ד עיי"ש. אמנם לפענ"ד נראה דמ"ש הריטב"א ואומר מ"ש כאן אני מעיד הוא לאו דוקא דהא הריטב"א דייק מדברי רש"י ז"ל מדנקט דוקא שלא ישלחו כו' משמע דאם נותן בעצמו עדותו כתובה לב"ד מהני. והרי שיהא בעינן שיאמר גם בפיו מ"ש כאן אני מעיד לזה ליכא הוכחה מדברי רש"י ז"ל. וכן מבואר בהדיא בשו"ת כנסת יחזקאל סי' פ"ב שהקשה שם לשיטת רש"י וסייעתו דכל עד אינו יכול להעיד מפי כתב מה יאמרו להסברא דכל הראוי לבילה כו'. וכתב לתרץ דהם מפרשים ראוי לבילה תיכף באותה מעשה ראוי לבילה משא"כ לשלוח עדות כיון שאינו לפני ב"ד אין ראוי להגיד עדות ואם שראוי לילך לב"ד ולהגיד כולי האי לא אמרינן ראוי לבילה כו'. והריטב"א פ"ק דמכות כתב דלא מיעט רש"י אלא שלא ישלחו לב"ד באגרת אבל כשנותן עדותו בכתב בב"ד ואומר מ"ש כאן אני מעיד מפיהם קרינן בי' וזה ממש כדברי הנ"ל עכ"ל הכנ"י. ומבואר בהדיא מדבריו דגם הוא הבין כוונת הריטב"א כמו שכתבתי דמה דנקט לשון ואומר מ"ש כאן אכי מעיד הוא לאו דוקא. אלא כוונתו הוא דאם נותן עדותו בכתב בב"ד מהני לכ"ע משום דבכה"ג שהעד עומד לפני הב"ד כ"ע מודים דאמרינן כל הראוי לבילה כו'

(ה) סעיף י"ב חותכין ד"מ בעדות שבשטר. עיין ש"ך ס"ק י"ד שהביא דברי הרמב"ם דאין דנין בעדות שבשטר דיני קנסות דל"ש הטעם דנעילת דלת. והקשה הישיע"ק אהא דפסק הרמב"ם פ' כ"ב מה' עדות דע"י עדות שבשטר מחויב לישבע כדין מודה במקצת מדר"ח קמייתא הרי בעדות שבשטר ל"ש הק"ו דר"ח מה הודאת פיו שאינו מחייבו קנס כו' דהא עדות שבשטר לא מהני בקנס ומה"ט כתב הטו"ז בסי' למ"ד דעדמ"י דלא מהני בקנס אינם מחייבים שבועה מדר"ח עכ"ק עיי"ש. ולפענ"ד אפשר לומר דכיון דתקנו רבנן דעדות שבשטר מהני בד"מ משום נעילת דלת תקנו דלכל ענין מהני עדות שבשטר בממון גם לענין זה שישתבע מדר"ח אף דעדות בשטר אינם מחייבים קנס ול"ש בהם הק"ו דר"ח אפ"ה מחייבים שבועה משום נ"ד [וכעין זה כתב הנתיבות סי' למ"ד סק"ד ליישב קושית התומים על הטו"ז מעדים שא"י בחקירות עיי"ש]. ולא דמי לעדמ"י דכתב הטו"ז דאינם מחייבים שבועה מדר"ח משום דעדמ"י לא מהני בקנס. דשאני עדמ"י דכיון מה דמהני עדמ"י בממון הוא לאו מצד תקנות חכמים דהא מה"ת מהני עדמ"י. וא"כ שוב צריכין אנחנו לבא לחייבו שבועה דר"ח ע"י עדמ"י מכח ק"ו וכיון דל"ש בעדמ"י הק"ו אינם מחייבו שבועה והבן. והן אמת דהתומים בסי' למ"ד ס"ק י"א כתב דמה דמהני עדמ"י בממון הוא ג"כ מתקנות חכמים משום נעילת דלת עיי"ש. אמנם באמת דבריו תמוהים מאוד דהלא בש"ס מכות דף וא"ו ע"ב ילפינן מקרא דעדמ"י כשר בד"מ. וראיתי בנתיבות שם סוף סק"ד שהעיר בזה וכתב דהא דילפינן במכות מקרא דעדמ"י כשר היינו כשראו מעשה אחת א' מחלון זה וא' מחלון זה והתומים מיירי היכא שכ"א ראה מעשה אחרת עיי"ש. אולם באמת דברי התומים אינם מתיישבים בהכי מלבד דהמעיין בתומים יראה דכוונתו הוא אפילו היכא שראו מעשה אחת א' מחלון זה ואחד מחלון זה הוי מדרבנן. ועוד הא קיי"ל כריב"ק דאפי' הלואה אחר הלואה מצטרפין. ובש"ס סנהדרין דף למ"ד ע"א ילפינן זאת מקרא עיי"ש ודברי התומים צ"ע

עיין עוד שם בש"ך שהביא בשם הרמב"ן בהשגות בספר המצות שכתב דרגיל הש"ס לקרוא למצות דרבנן תורה וכמו בר"ה דף ט"ז אמרינן מפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג כו' ואמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות שופרות כו' והדבר ידוע שאינן אלא מדרבנן עיי"ש ברמב"ן. וקשה לי מהא דאיתא בש"ס ברכות דף כ' ע"ב אר"א ב"א נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה. ופריך הש"ס אמאי מ"ע שהזמ"ג הוא ונשים פטורות. ומשני אביי מדרבנן. א"ל רבא והא דבר תורה קאמר עיי"ש. ואי דרגיל הש"ס לקרוא מצות דרבנן בלשון תורה. א"כ מה פריך רבא. אך אין התלונה בזה על הרמב"ן רק על הש"ס גופי' כיון דמצינו בש"ס דנקט לשון תורה במצות דרבנן א"כ מה פריך רבא לאביי מהא דקאמר ראב"א ד"ת. והן אמת דמהא דאמרינן בר"ה שם מפני מה אמרה תורה כו' לק"מ כיון דנסוך המים בחג לאו מדרבנן הוא אלא הלמ"מ וכדאיתא בש"ס סוכה דף מ"ד ע"א. ובזבחים דף ק"י ע"ב איתא דר"ע ס"ל דנסוך המים דאורייתא הוא עיי"ש. ועיין גם בירושלמי סוכה פ"ד ה"א וה"ו ובר"ה פ"א ה"ג. ועיין מזה גם במגילת אסתר בס' המצות שם. וא"כ לא מבעיא אליבא דר"ע דסובר דנסוך המים דאורייתא הוא בודאי ניחא מה דנקטו גבי נסוך המים לשון תורה. אלא אף לדידן דקיי"ל דנסוך המים הוא הלמ"מ וכמ"ש הרמב"ם פ"י מה' תמידין ומוספין ג"כ ניחא וכמ"ש הכ"מ פ"ב מה' טומאת מת ה"י בשם הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים דהלמ"מ נקרא דין תורה עיי"ש. וכ"כ רש"י בעירובין דף ד' ע"ב ד"ה ד"ת עיי"ש. וגם הרמב"ן ז"ל אין כוונתו להוכיח דגבי מצות דרבנן שייך לשון תורה מדנקט לשון תורה גבי נסוך המים אלא מהא דמסקינן אחר זה ואמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות ושופרות ועליהן כתב הרמב"ן שאינן אלא מדרבנן ודעת הרמב"ן הוא דמה דאמרינן שם מפני מה אמרה תורה כו'. דזה קאי גם על מלכיות זכרונות שופרות. וכ"כ במג"א שם לפרש כוונת הרמב"ן עיי"ש. וא"כ לפי"ז מהש"ס גופי' אין להקשות כלל דהא יש בידינו לפרש כוונת הש"ס מה דאמרו מפני מה אמרה תורה כו' דלא קאי רק על נסוך המים לבד ולא על מלכיות זכרונות שופרות. וכן מבואר בהדיא בפנ"י בר"ה שם דהוא הבין ג"כ כך מה דאמרו מפני מה אמרה תורה כו' דלא קאי רק על נסוך המים עיי"ש. ועוד אפילו אי נימא דקאי גם על מלכיות זכרונות שופרות ג"כ לק"מ כיון דחשיב שם גם נסוך המים דהוא הלמ"מ ולר"ע דאורייתא הוא שפיר נקט לשון תורה משום נסוך המים וכ"כ התוס' ב"מ דף צ"ב ע"ב בהא דאמרינן שם דצערי' דבנו ובתו הקטנים לא זכי לי' רחמנא והקשו שם בתוס' אמאי נקט רחמנא הלא מציאת קטן ושכרו לאביו הוא רק מדרבנן ותירצו דנקט רחמנא משום בתו דמה"ת מעשה ידי' שלו עיי"ש. אבל על הרמב"ן דהוא הבין דמה דאמרו שם מפני מה אמרה תורה כו' לאו משום נסוך המים לבד הוא דנקט לשון זה אלא גם משום מלכיות זכרונות שופרות ואף דאינן רק מדרבנן מ"מ שייך לשון תורה שפיר