אלפי מנשה חושן משפט יב

בטוב טעם והוא דהנה בירושלמי ב"ק פ"ד ה"ח פליגי ר"י ור"ל בשור הנסקל שהוזמו עדיו. ר"י אמר כל המחזיק בו זכה. ור"ל אמר יאוש טעות הוא. וכן בעבד היוצא ליהרג ונמצא עדיו זוממין ר"י אומר זכה בעצמו. ור"ל אמר יאוש טעות הוא. והקשה הפני משה במראה הפנים שם מדוע ש"ס דידן בכריתות דף כ"ד וגם הרמב"ם לא הביאו רק דין דשור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה. ודין זה דעבד היוצא ליהרג והוזמו עדיו לא הזכירו כלל. ותירץ כיון דשיטת הש"ס דידן והרמב"ם הוא דמפקיר עבדו צריך גט שחרור. וכיון דבעי גיטא עדיין הוא ברשות רבי' ואינו יכול לזכות בעצמו. אבל שיטת הירושלמי היא דהמפקיר עבדו אין צריך גט שחרור. וא"כ לא אגיד בי' ומדאייאש מיני' הפקר גמור הוא תכה בעצמו עיי"ש. ומעתה הירושלמי לשיטתו שפיר מקשה דה"ל לר"ג לשחררו לצי"ש. כיון דהעבד זכה בעצמו מה"ת מכח יאוש והפקר. לכן מהני החיוב לצי"ש נגד דרבנן ומחויב לשחררו וכמ"ש. משא"כ ר"ח בש"ס דידן בב"ק שם אזיל בשיטת הש"ס דידן דהמפקיר עבדו צריך גט שחרור וא"כ גם מה"ת לא זכה עבדו דר"ג בעצמו מכח היאוש ושפיר לא הי' יכול ר"ג לשחררו מצד החיוב לצי"ש. מפני העשה דלעולם בהם תעבודו ודו"ק

אפס דברי הפ"מ הנ"ל תמוהים מאוד דבאמת אף לשיטת הש"ס דידן דהמפקיר עבדו צריך גט שחרור מ"מ יכול העבד לזכות בעצמו מיד כשהפקירו דמבואר בגיטין פ' השולח דהא דצריך גט שחרור הוא רק כדי להתירו בבת חורין. אבל לענין מעשה ידיו זכה העבד בעצמו ואין רבו רשאי להשתעבד בו ע"ש בהסוגי' וברש"י ותוס' שסוכ"כ בהדיא המפורשים שם וגם הרי הרמב"ם ה' נדרים פ"ב הט"ו כתב בהדיא וז"ל המפקיר עבדיו הגדולים קנו עצמם והקטנים כל הקודם והחזיק בהם זכה עיי"ש. וכן קיי"ל לקמן סי' רע"ג ס"ו עיי"ש. והלא דעת הרמב"ם ז"ל הוא דהמפקיר עבדו צריך גט שחרור וכן קיי"ל ביו"ד סי' רס"ז. וע"כ דאף דצריך גט שחרור מ"מ מיד כשהפקירו זכה העבד בעצמו שלא יהא רשאי רבו להשתעבד בו: וע' גם במשל"מ פ"ח מה' עבדים ה"ג דמבואר שם דגם דעת הרמב"ם ז"ל הוא בעבד היוצא ליהרג והוזמו עדיו דזכה בעצמו עיי"ש. ומעתה כיון דאף לשיטת הש"ס דידן העבד זוכה בעצמו מכח יאוש והפקר עכ"פ לענין שלא יהא רשאי רבו להשתעבד בו. א"כ שוב ממילא ליכא העשה דלעולם בהם תעבודו וכמ"ש התוס' גיטין דף ל"ח ד"ה כל המשחרר עיי"ש. ושוב שפיר קשה גם לשיטת הש"ס דידן דהי' לו לר"ג לשחרר את עבדו לצי"ש

אך באמת אין אנו צריכין לדברי הפ"מ הנ"ל כי בלא"ה יעלה תירוצינו על נכון חדא די"ל דר"ח בש"ס דידן בב"ק שם ס"ל כר"ל דיאוש בטעות לא הוי יאוש והלכך שפיר לא מהני החיוב לצי"ש לשחררו להפקיע העשה דלעולם בהם תעבודו וכדאמרן. אבל הירושלמי כתובות ושבועות הנ"ל אזיל בשיטת ר' יוחנן דיאוש בטעות הוי יאוש כי התם הוא סתם ירושלמי וסתם ירושלמי הוא ר' יוחנן וא"ש. ועוד אף אי נימא דר"ח בש"ס דידן ס"ל נמי דיאוש בטעות הוי יאוש אפ"ה א"ש תירוצינו הנ"ל. והוא דנלע"ד ליישב קושית הפ"מ הנ"ל מה דש"ס דידן לא הביא הא דעבד היוצא ליהרג והוזמו עדיו דזכה בעצמו דיאוש טעות הוי יאוש, וכמו בשור היוצא לסקול שהוזמו עדיו. עפ"י מה דאיתא בש"ס דידן בב"מ דף ס"ו אהא דתנן במתני' שם הלוהו על השדה ואמר לו אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי הוא שלי ומסיק בגמרא דהוי אסמכתא ולא קניא וקאמר רב נחמן הדר ארעא והדרי פירי. ופריך בגמרא למימרא דסבר ר"נ מחילה בטעות לא הוי מחילה. והאיתמר המוכר פירות דקל לחבירו כו' ור"נ אמר אף משבאו לעולם יכול לחזור בו. ואמר ר"נ עודינא. דאי שמיט ואכל לא מפקיעין מיני'. ומשני התם זביני הכא הלואה וכתב הרי"ף שם וז"ל התם זביני הכא הלואה בזביני דליכא איסורא הוי מחילתו מחילה. בהלואה דאיכא איסורא לא הוי מחילתו מחילה עכ"ל. ולשון הרי"ף הביא גם הרא"ש שם וכתב בהג"א שם לפרש דלעולם מחילה בטעות הוי מחילה רק בהלואה דאיכא איסור רבית הלכך מחילה דידי' לא הוי מחילה דפשיטא הוא דאילו ידע דאית בי' נדנוד עבירה לא הי' מוחל כלל עיי"ש. וכ"כ גם בנימוק"י שם עי"ש. ודבריהם צ"ע לכאורה דהלא בכל מחילה בטעות אילו הוי ידע דאין האמת כן כמו שהוא סבור דעי"ז מוחל לשכנגדו בודאי לא הוי מחל כלל ואמאי היכא דליכא איסורא הוי מחילה. וצ"ל דסברתם הוא דהיכא דליכא איסורא נהי מה דמחל לשכנגדו הוא כיון שסובר שא"א שיבא הדבר בחזרה לידו לכן מוחל לו מ"מ לא ברירא לנו לומר דאי הוי ידע שאפשר שהדבר יבא לידו בחזרה לא הוי מחל דדילמא באמת אף אם הוי ידע ג"כ הוי מחל דרצה להפקיע דבר שלו הלכך כיון דהשתא הרי באמת מחל שפיר הוי מחילה, אף דהוי בטעות משא"כ היכא דאיכא איסורא אנן סהדי ופשיטא לן דאי הוי ידע דאין האמת כן כמו שהוא סבור דמחל עי"ז בודאי לא הי' מחל דלא ניחא לי' לאינש למעבד איסורא. וא"כ י"ל דשיטת הש"ס דידן הוא לחלק כן גם גבי יאוש דמה דיאוש בטעות הוי יאוש הוא דוקא היכא דליכא איסורא. אבל היכא דאיכא איסורא יאוש טעות לא הוי יאוש דאנן סהדי דאי הוי ידע דאין האמת כן כמו שהוא סבור דעי"ז מייאש מיני' בודאי לא הוי מייאש מיני'. דלא ניחא לי' לאינש למעבד איסורא. וא"כ שפיר בשור היוצא לסקול דליכא איסורא לכן מהני היאוש אף שהי' בטעות משא"כ בעבד היוצא ליהרג דאיכא איסור מצד העשה דלעולם בהם תעבודו בזה לא מהני יאוש טעות [והרמב"ם שהשמיט הך דעבד היוצא להרוג לא תתיישב בזה דהא מדברי הרמב"ם פ"ו מה' מלוה ה"ד מבואר דהוא מפרש הא דאמרינן בב"מ שם דבהלואה מחילה בטעות לא הוי מחילה כפרש"י והיינו משום דהוי רבית קצוצה ויוצאה בדיינים עיי"ש. ומשמע דאין הטעם משום איסורא לבד אלא משום דרבית קצוצה יוצאה בדיינים לכן לא מהני המחילה בטעות ועיין מזה במח"א ה' זכי' ומתנה סי' ל"ו עיי"ש. ולפי"ז הרי להרמב"ם ז"ל לשיטתו מהראוי שיהי' מהני היאוש טעות גם בעבד היוצא להרוג אף דאיכא איסורא מצד העשה דלעולם בהם תעבודו]. אמנם ר"י בירושלמי ב"ק הכ"ל דאמר גם בעבד היוצא ליהרג והוזמו עדיו דזכה בעצמו ע"כ דלא נחית לחלק בין היכא דאיכא איסורא ובין היכא דליכא איסורא ולעולם מהני יאוש טעות. וא"כ שוב אתי שפיר תירוצינו הנ"ל דהא שיטת הירושלמי כתובות ושבועות הנ"ל הוא אליבא דר"י דמהני יאוש טעות גם באיסורא משא"כ ש"ס דידן לא ס"ל כן וא"ש והבן היטב

ולא אכחד מה שתחת לשוני לדבר במה שהבאתי לעיל בשם הקה"י שכתב לתרץ דמש"ה לא הי' מועיל יאוש דר"ג כיון דהפקר צ"ל מדרבנן בפני שלשה ויאוש והפקר דר"ג לא הי' רק בפני אחד לפני