אלפי מנשה חושן משפט יא

בקנס פטור דהוא מגריעותא דנאמנות דידי' היינו התורה לא יהבה לי' נאמנות לחייבו קנס בהודאת פיו ומהירושלמי דאיתא דמודה בקנס פטור אפי' לצאת ידי שמים ואף שהוא יודע האמת שפעל הדבר אשר הקנס בא בעבורו. ע"כ דאין הטעם משום גריעותא דהימנותא אלא דגזירת הכתוב היא שאין קנס אלא עפ"י עדים עיי"ש. [והוא צידד שם לומר דגם הירושלמי סובר דמודה בקנס פטור מטעם דלא מהימן. וזה דוחק כאשר רואה המעיין]. ויוצא מדבריו דאם מודה בקנס פטור הוא מטעם גריעותא דנאמנות. א"כ מודה בקנס חייב לצי"ש כיון דהוא יודע בלבו שעשה הדבר שחייב קנס בעבורו. ואם הוא מטעם גזה"כ דאינו חייב קנס רק בעדים. א"כ מודה בקנס פטור אפילו לצי"ש. ולפי"ז י"ל דזה הי' ספיקו דבעל האיבעיא בירושלמי שם דאיבעי לי' אי מודה בקנס פטור לצי"ש דהי' מספקא לי' בהא דמודה בקנס פטור אם הוא מטעם גריעותא דנאמנות. וא"כ חייב לצי"ש. או הוא מטעם גזה"כ דאינו חייב קנס רק בעדים וא"כ הוא פטור אף לצאת ידי שמים ופשיט לי' מעובדא דר"ג דמודה בקנס פטור הוא לאו מטעם דלא מהימן רק מטעם גזה"כ וממילא נשמע דפטור אפי' לצי"ש והוא דהנה אם נימא דמה דמודה בקנס פטור הוא משום דלא מהימן יש סברא ישרה לומר דלא אמרה תורה דאין להאמין לאדם לחייבו קנס כ"א היכא כשבא בהודאת פיו לחייב עצמו קנס ואם יקיים הקנס אף שהדבר הוא שקר לא יעשה עבירה עם הקנס וכגון בנזקי שור וכדומה בזה שפיר נוכל לומר דדלמא שקר הוא ואינו נאמן. משא"כ היכא שבא בהודאת פיו לחייב עצמו קנס ואם יקיים הקנס אם הדבר הוא שקר יעשה עבירה עם הקנס ההוא. וכגון שהודה שהשחית לעבדו אחד מראשי אבריו דהקנס הוא שישחררו א"כ אם שקר הוא הרי יעבור על העשה דלעולם בהם תעבודו. בזה שפיר יהבה לי' התורה נאמנות דבודאי לא בא בדיבורו לשקר כולי האי שיעשה גם עבירה ח"ב לדעתי בסברא ומעתה הוכיח הירושלמי מדאמר ר"י לר"ג בקנס דשחרורי עבדים דאין בדבריו כלום היינו מצד הדין. ע"כ צ"ל דעה דמודה בקנס פטור דהוא לאו משום דלא מהימן. אלא משום דגזה"כ הוא דאינו חייב קנס רק בעדים. וכיון שכן ממילא שמעינן שפיר דמודה בקנס פטור אפילו לצי"ש וכאמור. ובזה יש לפרש על נכון מה דאיתא שם בירושלמי אח"כ בסמוך וז"ל ר"ג בי' ר"א בעי קומי ר' מנא ר"ג כמאן דאמר מותר לשחרר, א"ל גרמה אמרה שאסור לשחרר דלא כן הי' לו לשחררו משעה ראשונה עכ"ל, והנה מימרא הלזו אין לה מקום כלל לכאן דמה שייכות יש לה להא דמודה בקנס פטור לצי"ש. אבל לפי דרכינו הדבר נכון מאוד דר"ג בי' ר"א בעי, איך הוכיח דמודה בקנס פטור לצי"ש מעובדא דר"ג מדפטר ר"י לר"ג לשחרר מצד הדין ש"מ דמודה בקנס פטור הוא ומצד גזה"כ וכדאמרן, דלמא ס"ל לר"ג דמותר לשחרר וא"כ אף אם יקיים ר"ג הקנס היינו שישחרר את עבדו נ"כ לא יעשה איסור ושוב דמי לשאר קנסות ושפיר אינו נאמן ושוב אין ראי' דמודה בקנס פטור הוא מצד גזה"כ ופטור לצי"ש. ואמר לי' דממעשה הלזו שמעינן דר"ג סבר דאסור לשחרר ושפיר הביא ראי' דמודה בקנס פטור הוא מטעם גזה"כ ופטור נמי לצי"ש וכנ"ל. והשתא לק"מ קושית הגאון הנ"ל דהא אף לפי מה דרצה רב חסדא בש"ס דידן להוכיח מהך ברייתא מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב וא"כ מודה בקנס חייב לצי"ש מ"מ שפיר לא שחרר ר"ג את עבדו לצי"ש. כיון דאיכא עשה דלעולם בהם תעבודו ודו"ק

אכן כל זה יתכן לפרש הנוסחא שבירושלמי שבועות. אולם לפי הגרסא שבירושלמי כתובות דפריך ויאמרו לו צא ידי שמים. אי אפשר לפרש כנ"ל. לזאת בחרתי דרך אחר לעצמי והוא דהנה כבר הבאתי לעיל להעיר על הירושלמי דמה ראי' מהך דעבד לענין לצי"ש במודה בקנס בכל התורה הרי בעבד שאני דאיכא עשה דלעולם בהם תעבודו. אכן באמת ניחא עפ"י מה שהקשה בס' קהלת יעקב בתוספות דרבנן סי' קי"ד דאחרי שר"ג הי' סבור דאפילו בלא עדים יצא לחירות אעפ"י שאין הדין כן דמודה בקנס פטור, מ"מ לפי מה שהי' סבור הרי נתייאש ממנו ואסח דעתו מיני' ונעשה הפקר, וזכה העבד בעצמו. ואף דהוי יאוש בטעות הרי יאוש בטעות הוי יאוש וכדאמר ר"י בכריתות דף כ"ד שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה כיון דמייאש מיני'. ותירץ כיון דמדרבנן בעי הפקר בפני שלשה. וי"ל דר"ג לא גילה זאת דסובר דיוצא לחירות רק לפני ר"י לבד וא"כ לא הי' הפקר רק בפני אחד ולא מהני מדרבנן עיי"ש. [ולכאורה דבריו תמוהים דהרי רב הונא משני שם בב"ק דשאני ר"ג דלא בפני ב"ד אודי. ומשמע דרב חסדא ס"ל. דר"ג הודה בפני ב"ד וא"כ הרי הי' שלשה ושוב מהני היאוש גם מדרבנן. אולם הדברים נכונים דהא בגמרא שם פריך לר"ה הא ר"י אב"ד הוי. ומשני שלא בב"ד הוי קאי. ופרש"י ז"ל דלא הוי ב"ד יושבין ולא מקום ישיבת ב"ד הוי אלא בשוק הודה לו עיי"ש. ומבואר מדברי רש"י ז"ל דאילו הוי ר"י במקום ישיבת ב"ד אף דלא הי' הב"ד יושבין הי' מהני הודאת ר"ג לפטור מטעם מודה בקנס. וא"כ י"ל דגם ר"ח סובר דר"ג הודה רק בפני ר"י לבד ולא בפני ב"ד של שלשה אלא דר"ח סובר דר"י הוי במקום שהב"ד יושבין. לכן מהני הודאתו לפטו' מטע' מוד' בקנס. ואפ"ה השיב לו ר"י שכבר אין לך עדים דמשמע אם יבואו עדים אח"כ חייב כיון דמודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב וא"ש תירץ הקה"י והבן]. ומעתה נחזי אכן אם נימא דבכל התורה מודה בקנס חייב לצאת ידי שמים נהי דבעבד לא יתכן זאת מפני העשה דלעולם בהם תעבודו וכדאמרן. עכ"ז זהו דוקא כשאין אנו דנין מכח יאוש והפקר. אכן היכא דאיכא יאוש והפקר וכמו גבי עובדא דר"ג ומה"ת סגי בחד. א"כ מה"ת מצד הדין כבר יצא לחירות ע"י שהי' הפקר בפני ר"י ואזלה העשה דלעולם בהם תעבודו מה"ת, ורק מדרבנן לא מהני ההפקר. כיון דמדרבנן הפקר צריך להיות בפני שלשה שפיר מועיל נגד דרבנן החיוב לצאת ידי שמים ומחויב לשחררו דהא חיוב לצי"ש הוא מדאורייתא וכמבואר ממ"ש האספ"ז פרק הכונס בשם המאירי דמי שחייב בדיני שמים פסול הוא לעדות עד שישוב ע"ש וע"כ דחיוב לצי"ש הוא מדאורייתא. וע' גם בספר תרומות הכרי סי' ל"ד שהביא ראי' ברורה לזה דחיוב לצי"ש הוא מדאורייתא מהא דאמר רבא בב"מ דף צ"א אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו. ופרש"י ז"ל דכיון דחייב לצאת ידי שמים הוי תורת אתנן עליו אלמא דחיובו מדאורייתא הוא. דאל"כ לא הי' התורה קוראהו אתנן עיי"ש. וא"כ עובדא דר"ג דמי ממש לשאר מודה בקנס בכל התורה ואין הפרש עוד כלל בין מודה בקנס גבי עבד בעובדא דר"ג לשאר מודה בקנס אחרי דגם הכא בעובדא דר"ג אין התנגדות לענין לצי"ש מכח העשה דלעולם בהם תעבודו וכאמור ושפיר הוכיח הירושלמי מעובדא דר"ג לשאר קנסות דמודה בקנס פטור לצאת ידי שמים

ואם כנים אנחנו בזה מיושב קושית הגאון הנ"ל