אלפי מנשה חושן משפט קיח

לילך להסנהדרין. לכן שפיר לא מצי רש"י לפרושי מטעם בזיון דהליכה. ואין לומר דדברינו נכונים רק לפי הס"ד בסנהדרין שם דמשני דמעיד למלך. ומזה שפיר יש ראי' לדברינו וכמ"ש. אבל לפי מה דמסיק שם בגמרא דכ"ג מעיד בפני מלך ומשום יקרא דכ"ג אתי ויתיב אצל הסנהדרין עיי"ש. א"כ עכצ"ל דמה דמסהיד לבעל דין דזוטר מיני' אין זה זילותא אלא עיקר הזילותא הוא מה דצריך לילך להב"ד ואפי' להסנהדרין. דאי כדברינו הנ"ל דמה דמסהיד לבעל דין דזוטר מיני' הוי זילותא והא דצריך לילך להסנהדרין אין זה זילותא. א"כ מה מהני הא דמלך יושב ג"כ אצל הסנהדרין הלא אכתי איכא זילותא מה דמסהיד לבעל דין והרי מה דצריך לילך לסנהדרין אין זה זילותא אף כשאין המלך יושב עמהם. דז"א די"ל דאם המלך לא חס על כבודו ואתי להסנהדרין כדי שהכ"ג יבא ויעיד להבעל דין שוב אין זה זילותא גם לפני הכ"ג מה דמסהיד לבעל דין. וכן יש להוכיח עוד כדברינו מדברי הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' עדות ה"ג שפסק דכ"ג אינו חייב להעיד אלא עדות שהוא למלך ישראל בלבד והולך לב"ד הגדול ומעיד עיי"ש ועיין גם בכ"מ פ"ה מה' כלי המקדש ה"ח עיי"ש. ומדפסק הרמב"ם לדינא דאף לפני ב"ד הגדול א"צ הכ"ג להעיד רק עדות שהוא למלך בלבד. ע"כ צ"ל דס"ל להרמב"ם כמ"ש דמה דמסהיד הכ"ג לפני הב"ד הגדול אין זה זילותא רק עיקר הזילותא הוא מה דמסהיד לבעל דין דזוטר מיני' לכן עדות שהוא למלך דאין בזה זילותא מה דמסהיד לי' מחויב להעיד בפני ב"ד הגדול. ומעתה כיון שכן דגם מה דמסהיד לבעל דין דזוטר מיני' מחשב זילותא, א"כ היכא דהבע"ד הוא זוטר מיני' א"צ להעיד אף כשהב"ד שולחין אליו שלוחם ואף דהב"ד הוא גדול ממנו כיון דנהי דבכה"ג ליכא זילותא דהליכה ולא זילותא דעמידה אבל הא אכתי איכא זילותא מה דמסהיד לבעל דין. וא"כ לק"מ קושיתינו הנ"ל דשפיר הוכרח הש"ס לדחוקי לשנויי דמעיד למלך או בפני המלך ולא מצי לשנויי דמעיד לכל אדם ומיירי כשהב"ד שולחין אליו שלוחם משום דלאדם אחר דזוטר מיני' א"צ להעיד אף כשהב"ד שולחין אליו שלוחם והבן כל זה

ובזה מיושב נמי מה דקשה לי טובא בהא דתני בפ"ב דהוריות דמלך אינו חייב בשמיעת קול דמלך לא מעיד. וכן הוא במתני' בשבועות דשבועות העדות אינה נוהגת אלא בראוין להעיד ואמרינן בגמרא למעוטי מלך. וקשה טובא דלא מבעיא לפי מה שכתבתי לעיל דאם הב"ד שולחין אליו שלוחם א"צ להעיד מעומד בודאי קשה אמאי מלך אינו חייב בשמיעת קול הלא ראוי הוא להעיד כשהב"ד שולחין אליו שלוחם דבכה"ג ליכא לא זילותא דהליכה ולא זילותא דעמידה. אך אפילו אי נימא דלא כדברינו הנ"ל אלא דאם הב"ד שולחין אליו שלוחם ג"כ צריך להעיד מעומד מ"מ קשיא דהא מסתמא דמתני' משמע דאין שום מלך חייב בשמיעת קול ואפי' מלך ת"ח. והרי במלך ת"ח אף שמעיד בפני ב"ד ליכא זילותא דעמידה כיון דת"ח מעיד מיושב. ואי משום זילותא דהליכה הרי משכחת שיעיד כשהב"ד שולחין אליו שלוחם דשוב ליכא גם הזילותא דהליכה. ומהגם לפימש"ל דאפי' מלך שמעיד לפני הסנהדרין ליכא זילותא דהליכה א"כ מלך ת"ח אמאי אינו חייב בשמיעת קול הרי לגבי מלך ת"ח ליכא זילותא דעמידה ולא זילותא דהליכה אפי' כשמעיד לפני הסנהדרין בעצמם ולא בפני שלוחם. אמנם לפי הנ"ל דגם מה דמסהיד לבעל דין דזוטר מיני' ג"כ מחשב זילותא א"כ שפיר מלך א"צ להעיד בכל גוונא וא"ש

איברא לפי דברינו הנ"ל צ"ע מדוע לא מפרש רש"י ז"ל בשבועות גבי מלך דאינו מעיד משום דבזיון הוא לו להעיד לבעל דין. דהא לפי האמור הרי טעם זה עדיף מטעם דבזיון דעמידה. ועוד צ"ע דהרי לפי דברינו יוצא לנו דגם ת"ח דידע סהדותא לבעל דין דזוטר מיני' הוי בזיון לו להעיד וא"צ להעיד אף בפני ב"ד שהוא גדול ממנו. והרי בגמרא לא מצינו רק היכא שהב"ד הוא זוטר מיני' א"צ הת"ח לילך להעיד לפניהם. וגם לא אשתמיט שום פוסק לכתוב כן וצ"ע

ובעמדי בהאי ענינא אזכיר בדרך אגב מה דקשיא לי בהא דמבואר בהרמב"ם פ"י מהל' שבועות ה"א דמלך שעבר והעיד לא מהני עדותו עיי"ש. מהא דתנן בנדה דף מ"ט כל הכשר לדון כשר להעיד וקשה הלא מלך כשר לדון מדינא אלא מחמת התקנה הוא דלא דן ולא דנין אותו וכדאיתא בסנהדרין דף י"ט ולהעיד הוא פסול מדאורייתא וכמבואר בשבועות דף ל"א ע"א. ובשלמא אי נימא דמלך שעבר והעיד מהני עדותו לק"מ די"ל דכיון דמהני עדותו בדיעבד שוב חשוב כאלו הוא כשר להעיד אבל לשיטת הרמב"ם קשה. אך בזה י"ל דאין זה קושיא כ"כ כיון דבאמת התקנה לא הי' רק שאין דנין את המלך. אבל מה דהוא אינו דן הוא משום דאין דנין אותו מצד התקנה. לכן ממילא הוא אינו דן מטעם התקוששו וקושו וכן מבואר בגמרא שם בסנהדרין. וא"כ אפשר לומר דכיון דלבתר התקנה אינו דן מטעם התקוששו וקושו שוב הוי כאילו הוא פסול לדון מה"ת ולק"מ. אמנם אכתי הקושיא חזקה היא ממלכי בית דוד דדן ודנין אותו וכדאמרינן בסנהדרין שם. והרי לענין עדות אין חילוק בין מלכי ישראל למלכי בית דוד וגם מלכי בית דוד אין מעידין מדאורייתא וכמ"ש הראשונים ומכללם הריטב"א שבועות דף ל"א ע"א. וכן מבואר בהרמב"ם פ"ג מה' מלכים ה"ז עיי"ש. וכ"כ בהדיא זקיני התוי"ט פ"ד דשבועות עיי"ש [ומ"ש התוי"ט שם דהרמב"ם דקדק בלשונו לומר דאף בית דוד אין מעידין לא נמצא כלל כן בהרמב"ם בפירוש. אך הכ"מ פ"ג מה' מלכים דייק מלשון הרמב"ם שכתב דמלכי ב"ד מעידין עליהם ולא קאמר שהם מעידין משמע דהם אין מעידין עיי"ש]. וא"כ אכתי קשה הא איכא מלכי בית דוד דכשר לדון ואינו כשר להעיד. אך באמת אין התלונה בזה על הרמב"ם לבד כי יש להביא מקור נכון לדברי הרמב"ם הנ"ל דמלך שעבר והעיד לא מהני עדותו מהא דאמרינן בשבועות דף ל"א מ"ד משחק בקוביא כ"ש מלך עיי"ש, ואי נימא דמלך שעבר והעיד מהני עדותו א"כ מאי כ"ש הוא הלא משחק בקוביא נהי דאינו פסול רק מדרבנן מ"מ גרע טפי ממלך כיון דמשחק בקוביא אם עבר והעיד לא מהני עדותו א"ו דגם מלך שעבר והעיד לא מהני עדותו ושפיר הוי כ"ש ממשחק בקוביא. וא"כ גם על הש"ס קשה קושיתינו הנ"ל. אמנם באמת לק"מ והוא עפמ"ש בס' תוס' יו"כ ביומא דף ע"ד דהא דאין המלך מעיד משום כבודו היינו דוקא לצורך הדיוט. אבל לצורך מלך אחר בהא ליכא זלזול וחייב להעיד. ומתרץ בזה דברי הרמב"ם שסותרים אהדדי דבפ"י מה' שבועות פוסק דמלך אינו חייב בשבועות העדות ובפ"י מה' שגגות פוסק דמלך חייב בשה"ע עיי"ש. וא"כ כיון דמלך כשר להעיד למלך אחר שוב ל"ק קושיתינו הנ"ל: