אלפי מנשה חושן משפט קטז

כשתפס לאחר שעבדו לי' החומרא. אבל כשתפס קודם שעבדו לי' החומרא מהני תפיסה.., א"כ לא נתיישב קושית הט"א בתירוצינו הנ"ל אלא אם הזקן ממרא פסק כרבנן וחייבו מיתה וכבר עביד לי' החומרא והרגו שפיר אם תפסו אח"כ מפקינן מינייהו. משא"כ אם הזקן ממרא פסק כרבי ומחייב לי' ממון ולא מיתה א"כ בין שההורג בעצמו נתן הממון ובין שהיורשי הנהרג תפסו הממון שוב גם לרבנן לא מפקינן מנייהו כיון דתפסו טרם שעבדו לי' החומרא ומהני תפיסה. וכיון שכן שפיר לא יכול רש"י ז"ל לפרש דהזקן ממרא פסק כרבי ומחייב לי' ממון ונתן הממון וקידשו בו את אשה דהא אם פסק כרבי והגיע הממון ליד היורשים גם לרבנן מקודשת וכאמור. ולכך הוכרח רש"י ז"ל לפרש דהזקן ממרא פסק כרבנן וחייבו מיתה ועביד לי' החומרא. ובכה"ג שפיר לרבנן לא מהני תפיסה ואי תפסו יורשין מפקינן מנייהו ושפיר יש נ"מ בין רבי לרבנן ודו"ק

ושוב ראיתי בקצה"ח סי' ת"י שהביא קושית הט"א ק הנ"ל וכתב דאין כאן קושיא כלל דהא בב"ק דף כ"ו ממעטינן אדם מכופר מדכתיב עליו ולא על האדם וא"כ לרבנן דלא דרשי נפש תחת נפש ממון ליכא דין ממון כלל ותפיסה לא מהני רק בפטורא דקלב"מ עיי"ש. ולפי"ז שוב ליתא גם לתירוצינו הנ"ל לקושיתינו מה דנקט רש"י ז"ל דהזקן ממרא פסק כרבנן ומיירי בתפיסה וכמובן. אולם באמת הקצה"ח שם כתב לחלק דמעליו לא ממעטינן אלא מכופר אבל לא מדמים ומיישב בזה דברי רש"י ז"ל בב"ק דף נ"ג [ובקושיתו על רש"י ב"ק כבר קדמו המהרש"א שם]. וא"כ לפי"ז יתעורר שוב קושית הט"א כיון דבדמים מיהא מהני תפיסה שוב בין לרבי ובין לרבנן מקודשת וכ"כ הקצה"ח שם אך הוא מתרץ שם קושית הט"א עד"א די"ל דרש"י ס"ל כשיטת הרמב"ם דאין דמים לבן חורין עיי"ש. ולפע"ד. נראה דשפיר נוכל לומר דרש"י ז"ל ס"ל דיש דמים לבן חורין וקושית הט"א מיושב שפיר עפי"ד המהרש"ל וכנ"ל וא"כ ממילא מיושב בטוב גם קושיתינו וכנ"ל והבן

עיין בקצה"ח שהקשה בהא דתנן בכריתות יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות ואשם אחד כו' ר' מאיר אומר אף אם הי' שבת והוציאו בפיו והקשה דמה הוסיף ר"ע הרי במה שהוסיף חסר אשם דהא כיון דקלב"מ מחמת איסור שבת פטור מקרן וחומש ופטור נמי מאשם וכמבואר בפסחים דף כ"ט באוכל חמץ של הקדש י"א מעל וי"א לא מעל. ותירץ דכיון דקיי"ל דחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין. א"כ אפי' למ"ד מעל אין החיוב אשם רק לצי"ש. ולפי"ד המהרש"ל דהיכא דעבדינן החומרא ליכא חיוב לצי"ש וא"כ בפסחים שם מיירי שהזיד בחמץ ועבדינן החומרא ולהכי י"א לא מעל דפטור אפי' בד"ש. אבל באוכל אכילה אחת דמיירי בשוגג ולא עבדינן החומרא עיי"ש. ובמחילת כבוד הדרת גאונו תירוצו לא מחוור בעיני. חדא דכבר העליתי לעיל דדעת המהרש"ל הוא דאף דעבדינן החומרא חייב לצי"ש. ועיין גם בנתיבות שדחה בזה תירוצו של הקצה"ח. ואידך מ"ש דכיון דחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אין החיוב אשם רק לצי"ש. ז"א דהלא נהי דאין ממשכנין אבל אכתי איכא עליו חיוב בד"א ואם ירצו הב"ד למשכנו הרשות בידם דכל הטעם דאין ממשכנין חייבי חטאות ואשמות איתא בב"ק דף מ' ע"א דכיון שבא לכפרה מחמר חמור עלוי' ולא בעי למשכוני' דלא משהי לי' עיי"ש ומשמע דאין הב"ד מוזהרים למשכנו אבל אם רצו למשכנו הרשות בידם. ועוד דהרי כתב הרמב"ן במלחמות בב"ק בפ' דו"ה דלאחר שעברו שלשה רגלים גם חייבי חטאות ואשמות ממשכנין עיי"ש וכ"כ התוס' בר"ה דף וא"ו הרי דעכ"פ איכא עליו חיוב אשם בד"א לאחר שעברו שלשה רגלים

וראיתי בצל"ח פסחים שהקשה שם ג"כ קושית הקצה"ח ותירץ דכיון דבקלב"מ חייב לצי"ש א"כ בהקדש שהתשלומין הוא לשמים ל"ש למיפטר מלשלם משום קלב"מ. אך לרנבה"ק דס"ל דגם ח"כ פטורין מלשלם הוא סובר דבקלב"מ אפי' לצי"ש אינו חייב עיי"ש. ואחר נשיקת עפרות זהב לו לא כח רוחי גם בתירוצו. דמלבד דסותר דברי עצמו שכתב בפירוש לקמן שם דף ל"ב ע"א ד"ה אין הא מני כו'. גם אליבא דרנבה"ק דבקלב"מ חייב לצי"ש עיי"ש. ועיין גם בנוב"י מהדו"ת חא"ח סי' פ"ט אות וא"ו שהביא שם בשם השואל שהקשה לו זאת והשיב שם דלא החליט לחלוטין דבר זה דלרנבה"ק פטור אפי' לצי"ש עיי"ש. בלעדי זה לדעתי העני' קשה לי טובא דאי לרנבה"ק בקלב"מ פטור אפי' לצי"ש א"כ אמאי אסרה תורה אתנן אפי' בא על אמו דהא טעמא דאסרה תורה אתנן אפי' בא על אמו הוא משום דבקלב"מ חייב לצי"ש וכדאמר רבא בב"מ וא"כ לרכבה"ק דבקלב"מ פטור מלצי"ש אמאי אסרה תורה אתנן אפי' בא על אמו. והן אמת די"ל דרנבה"ק לא ס"ל הא דרבא דאתנן הבא על אמו אסרה תורה וכמו כן צ"ל לפמ"ש הרשב"א בתשובה ח"א סי' ש"ב דר"פ ושאר אמוראים פליגי על רבא וס"ל דבקלב"מ פטור מלצי"ש עיי"ש. וצ"ל דהם ס"ל דלא אסרה תורה אתנן הבא על אמו דעיקר אתנן בחייבי כריתות הוא דכתיב וכמ"ש התוס' בב"מ שם ובב"ק דף ע'. אמנם הרי לרנבה"ק דס"ל דח"כ פטורין מתשלומין אכתי קשה גם בח"כ אמאי אסרה תורה אתנן ובשלמא לשיטת רש"י פסחים שם דרנבה"ק אינו פוטר ח"כ מתשלומין רק במזיד אבל לא בשוגג י"ל דלרנבה"ק מה דאסרה תורה אתנן בחייבי כריתות הוא רק היכא שהי' שוגג אבל לשיטת התוס' פסחים שם דרנבה"ק ס"ל דגם חייבי כריתות שוגגין פטורין מתשלומין קשה לפי"ד הצל"ח הנ"ל אמאי אסרה תורה אתנן – ואחר כתבי זאת מצאתי וראיתי להגאון מלייפניק בספרו עטרת חכמים בחדושיו לכתובות שהעיר קצת בזה. ומ"ש הצל"ח שם תירוץ הב' לקושיא זו עיין בעטרת חכמים שם מה שהשיב עליו ועיין גם בתוס' דרע"א במשנה דכריתות שם שהאריך בזה. אך תירוץ הנכון בעיני לקושיא זו הוא תירוצו של הנתיבות עיי"ש. וגם ראיתי תירוץ נכון ופשוט לקושיא זו בישיע"ק או"ח סי' ש"א שכתב דר"מ ס"ל דחייבי מיתות שוגגין חייבין בתשלומין והביא כן גם בשם השטמ"ק וא"ש

ובדרך אגב ארשום מה דצ"ע לי לדעת רש"י דלרנבה"ק חייבי כריתות שוגגין חייבין בתשלומין דע"כ חייבי כריתות שוגגין היינו שהי' שוגג גמור אבל אם הי' מזיד אף שהי' בלא התראה הוא חייב כרת ופטור מתשלומין דלגבי כרת א"צ התראה וכדאיתא בש"ס מכות דף י"ג ע"ב. ועיין גם ברש"י כתובות דף ל"ה ע"ב ד"ה מאן תנא דפליג אדרנבה"ק דמבואר שם בהדיא דח"כ במזיד ולא אתרו בי' פטור מתשלומין לרנבה"ק עיי"ש. וא"כ קשה איך שייך ח"כ שוגגין שיהא חייב בתשלומין הלא יכול לומר מזיד הייתי דהא לא בעינן מזיד שיהא דוקא