אלפי מנשה חושן משפט קיב

אלא דוקא כשאמרו עכ"פ לפני השבועה שאין יודעין עדות אבל אם שתקו לגמרי וגם לפני השבועה לא אמרו שאין יודעין עדות גם הרמב"ן מודה דפטורים מקרבן שבועה עייש"ה. והרי מה דאנו דנין לענין נשיאת עון בלי שבועה בשתיקה בב"ד היינו ששתקו בב"ד לגמרי ולא אמרו כלל שאין יודעין עדות והא בכה"ג בשבועה אינם חייבים קרבן לכ"ע. וא"כ לפי דעת הכ"מ הנ"ל ליכא נשיאת עון בשתקו בב"ד אליבא דכ"ע. ושוב דבריו סותרים אהדדי וצ"ע

(ב) שם באותו סעיף וחייב בדיני שמים. עיין ביש"ש פ' הכונס שכתב בשם צפנת פענח דכל מקום שאמרו שחייב בד"ש אם בא צריכין להודיעו אין אנו יכולין לחייב אותך. אבל צריך אתה לצי"ש עיי"ש. וכ"כ הריטב"א ב"מ דף צ"א בשם הראב"ד עיי"ש. ועיין מזה גם בתשובת מהר"ם מינץ סי' ק"א והובא גם בכנה"ג בהגהות הטור אות כ"ג. וכן משמע בהדיא בירושלמי כתובות סוף פרק א"ל דאיתא שם קנס מהו שיאמרו לו צא ידי שמים כו' עיי"ש ומשמע בהדיא דהיכא דחייב לצי"ש צריכין הב"ד להודיעו שחייב לצי"ש.

עוד כתב שם המהרש"ל והובא בש"ך סק"ב לחלק לענין תפיסה בחיוב לצי"ש דדוקא בקלב"מ דחייב הוא רק דלא קטלינן לי' בתרי קטלא ועבדינן לי' החומרא הלכך היכא דלא עבדינן לי' החומרא כגון בשוגג או שלא בהתראה או בזמה"ז אי תפס לא מפקינן מיני'. אבל היכא שגרמא בנזקין הוא ואין בו חיוב מן הדין אלא לצי"ש אי תפס מפקינן מיני' עיי"ש. והתומים הביא ראי' לזה דבחיוב לצי"ש לא מהני תפיסה מדברי הרשב"א בחידושיו לב"ק דף ע"ה דהוכיח דמודה בקנס פטור אפי' לצי"ש מעובדא דר"ג דהפיל שן טבי עבדו וא"ל ר"י דאין להוציאו דכבר הודה בקנס ופטור ולמה לא הוציאו ר"ג לצי"ש עכ"ל הרשב"א וקשה מה אריא לצי"ש דנקט הא אפי' בד"א יצא לחירות ועדיפא הו"ל להוכיח דהא העבד הו"ל כתפוס וכמ"ש הראב"ד והביאו הרא"ש פ"ק דב"ק א"ו דתפיסה לא מהני בחיוב לצי"ש לכך כתב דהו"ל לשחררו לצי"ש עיי"ש, ואמרתי דזה אינו ראי' כלל דהנה כל דברי הרשב"א האלה הם לשון הירושלמי סוף פ"ג דכתובות וגם הרשב"א הביא זאת בשם הירושלמי. ועל הירושלמי לק"מ קושית התומים וממילא אינו ראי' כלל. והוא דהנה מה שהזכיר התומים בשם הראב"ד דעבד הו"ל כתפוס כן כתב הראב"ד לענין קנס דאי תפיס מקמי הודאתו ואח"כ הודה מפקינן מיני' ולא אמרינן דתפיסה מקמי הודאה כעדים דמיא והביא ראי' מדא"ל ר"י לר"ג אין בדבריך כלום שכבר הודית והרי טבי עבדו כתפוס מקמי הודאה הוי שהרי גופו אצלו עיי"ש בהרא"ש פ"ק דב"ק

והנה דברי הראב"ד צריכין ביאור דמה ראי' הוא מעבד לשאר מודה בקנס דהלא עבד אינו יכול לתפוס בעצמו כיון דעבד היוצא בראשי אברים צריך גט שחרור וא"כ כל זמן שלא מטי גטי' לידי' עדיין רשות רבו עליו ואינו יכול לזכות בעצמו וכ"כ הפני משה בירושלמי ב"ק פ"ד ה"ח במראה הפנים שם דלשיטת הש"ס דידן והרמב"ם דס"ל דהמפקיר עבדו צריך גט שחרור אינו יכול העבד לזכות בעצמי מכח יאוש והפקר כיון דעדיין הוא ברשות רבו עיי"ש. אולם דברי הראב"ד נכונים דבש"ס קדושין דף כ"ד איתא פלוגתא אי עבד היוצא בראשי אברים צריך ג"ש ר"ט אומר א"צ ור"ע אומר צריך המכריעים לפני חכמים אומרים נראין דברי ר"ט בשן ועין דהתורה זכתה לו ודברי ר"ע בשאר אברים הואיל ומדרש חכמים הוא עיי"ש. הרי דשיטת הש"ס הוא דבשן ועין ג"ש וכמו שאמרו המכריעין וא"כ שפיר הביא הראב"ד ראי' מעובדא דר"ג דלא מהני תפיסה מקמי הודאה דהא התם איירי שסימא ר"ג את עין טבי עבדו [כן היא הגירסא בש"ס דידן ובירושלמי איתא שהפיל שנו ולענייננו אין חילוק בין עין לשן] וא"כ הרי א"צ גט שחרור ושפיר קאמר הראב"ד דטבי הוי תפוס מעצמו וא"ש. והנה הירושלמי כתובות שם הוא סתם ירושלמי וסתם ירושלמי הוא ר' יוחנן. ויש בידי להביא ראי' דר' יוחנן ס"ל דגם בשן ועין צריך ג"ש דאיתא בירושלמי ב"ק פ' החובל ה"ד וז"ל תני העדים שאמרו מעידין אנו על איש פלוני שסימא שתי עיניו כאחת שהפיל שתי שניו כאחת אינו נותן לו כלום זו אחר זו יוצא לחירות בראשונה ונותן לו דמי שני' ר' אבהו בשם ר' יוחנן זאת אומרת שמין לעבדים בושת עכ"ל. והנה מימרא דר"א בשם ר"י לכאורה צע"ג דהרי בש"ס דידן בגיטין דף מ"ב ע"ב הביא שם הך ברייתא דזו אחר זו נותן לו דמי שני' ומוקי שם הש"ס כמ"ד דהיוצא בשן ועין א"צ ג"ש וכן בירושלמי גיטין פ"ד ה"ד הביא שם הך ברייתא ואמר ר' אילא בשם ר"ל כמ"ד אין צריך לכתוב לו ג"ש ברם כמ"ד צריך לכתוב לו ג"ש ואת אמרת משלם לו עכ"ל. וא"כ כיון דאתיא הך ברייתא כמ"ד א"צ ג"ש האיך מביא ר' יוחנן ראי' מהתם דשמין לעבדים בושת דהלא מיד כשסימא את עינו הרי הוא בן חורין גמור. ושוב הגיע לידי הירושלמי דפוס זיטאמר עם הגהות גליון הש"ס מהגאון רמ"ז מלבוב וראיתי שהעיר בקושיא זו. ולפע"ד אחר העיון בהסוגיא בש"ס דידן בגיטין שם ניחא שפיר דאיתא שם איבעיא להו מעוכב גט שחרור יש לו קנס או אין לו קנס כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו אמר רחמנא והאי לאו אדון הוא א"ד כיון דמעוכב ג"ש אדון קרינא בי'. ת"ש הפיל שינו וסימא את עינו זו אחר זו יוצא בשינו ונותן דמי עינו ואי אמרת יש לו קנס וקנס לרבו השתא חבלי בי' אחרינא יהבי לרבי' חבל בי' רבי' גופי' יהיב לי' לדידי' ודחה הש"ס דלמא כמ"ד א"צ ג"ש עיי"ש. ולכאורה יש לדקדק בהא דקאמר הש"ס דלמא כמ"ד א"צ ג"ש אמאי לא קאמר דבודאי אתיא כמ"ד א"צ ג"ש וכדאמר ר"ל בירושלמי גיטין הנ"ל. אולם באמת ניחא שפיר דכיון דמספקא להו אי מעוכב ג"ש קרינן בי' אדון ויש לו קנס אי לא קרינן בי' אדון ואין לו קנס א"כ אם נימא דמעוכב ג"ש אין לו קנס דלא קרינן בי' אדון שוב א"א לומר דמ"ד צריך ג"ש פליג אהך ברייתא דזו אחר זו נותן לו דמי שני' דהרי שפיר י"ל דגם מ"ד צריך ג"ש סובר כהך ברייתא והא דנותן לו דמי שני' הוא משום דלא מקרי אדון וכמו דאין לו קנס והלכך שפיר קאמר הש"ס דלמא אתיא כמ"ד א"צ ג"ש כיון דמספקא להו אי מעוכב ג"ש קרינן בי' אדון אי לא והבן. ולפי"ז צ"ל דמה דקאמר ר"ל בירושלמי גיטין הנ"ל דהך ברייתא אתיא דייקא כמ"ד א"צ ג"ש ולא כמ"ד צריך ג"ש. זהו משום דלר"ל הי' פשיטא לי' דמעוכב ג"ש יש לו קנס דאדון קרינן בי' ולכך שפיר קאמר דמ"ד צריך ג"ש פליג אהך ברייתא ואתיא הברייתא רק כמ"ד א"צ ג"ש. ומעתה י"ל דלר' יוחנן הי' פשיטא לי' דמעוכב ג"ש אין לו קנס דלא קרינן בי' אדון. וא"כ הוא סובר דשפיר אתיא הברייתא דזו אחר זו נותן לו דמי שני' גם כמ"ד צריך ג"ש וכיון שכן שפיר קאמר ר' יוחנן בירושלמי פ' החובל הנ"ל אליבא דמ"ד צריך ג"ש זאת אומרת דשמין