אלפי מנשה חושן משפט קיא

יגיד כיון שיכולים לחזור ולהעיד כמו כן נמי לענין חיוב תשלומין בד"ש אם אמרו חוץ לב"ד אין אנו יודעין אינם חייבים בד"ש כיון שיכולים לחזור ולהעיד וכ"כ בהדיא הרשב"א בחידושיו לב"ק שם עיי"ש. וא"כ כיון דגם לענין חיוב תשלומין בד"ש שייך חילוקא דהתוס' הנ"ל לכן שפיר מייחס המהרש"ל דברי התוס' הנ"ל להא דאמרינן בגמרא מי יימר דכי הוי אתינא כו' אף דכאן איירי בע"א כיון דלענין חיוב תשלומין בד"ש אין חילוק בין שני עדים לע"א והבן. ומעתה לפי"ז ע"כ צ"ל דהמהרש"ל הבין דכוונת התוס' הנ"ל הוא דאם אמרו חוץ לב"ד אין אנו יודעין ליכא נשיאת עון אף דאינם מעידין אח"כ כלל. וגם אפי' היכא דלא יועיל אח"כ תו עדותן וה"נ לענין חיוב תשלומין בד"ש אינם חייבים בכה"ג דאל"כ למה צריך למחוק תיבת אתינא הלא שפיר יש לפרש אפי' היכא שאמר אינו יודע חוץ לב"ד אלא דמיירי דלא חזר והעיד אח"כ כלל ומיירי כמי בגוונא שלא יועיל עדותו כשיעיד השתא לכן חייב בד"ש ושפיר נקנו הגמרא תיבת אתינא אע"כ צ"ל דדעת המהרש"ל בכוונת התוס' הוא כמו שכתבתי ולכך שפיר מחק תיבת אתינא והבן. ומעתה לפי"ז יש ראי' דלא כהחו"י דלא מבעיא כשתובעם חוץ לב"ד שיבואו להעיד והם שותקים בודאי דליכא נשיאת עון כיון דאפי' כשאמרו אין אנו יודעין חוץ לב"ד אינם עוברים אלא אפי' כשתובעים בב"ד שיעידו והם שותקים ואם יעידו אח"כ לא יועיל שוב עדותן ג"כ ליכא נשיאת עון דכיון דבשעה ששתקו היו יכולים לחזור ולהעיד וכדמוכח מהתוס' וממהרש"ל הנ"ל וכאמור

ועוד יש לי מקום להוכיח כן דאם אמרו חוץ לב"ד אין אנו יודעין או ששתקו בב"ד ליכא נשיאת עון אף דלא העידו שוב כלל. והוא ממ"ש הכ"מ בפ"א מהל' עדות ה"א דנשיאת עון תלוי בקרבן שבועה והיכא דאם נשבע לא מחייב קרבן שבועה כי לא נשבע ליכא נשיאת עון עיי"ש. והרי אם נשבע חוץ לב"ד שאינו יודע פטור מקרבן אף דאינו מעיד אח"כ כלל כיון דבעינן שיכפור בב"ד וכדתני במתני' בר"פ שבועת העדות. וא"כ כיון דבשבועה בכה"ג ליכא קרבן ה"נ כי לא נשבע ליכא נשיאת עון. וכן נמי אם השביען בב"ד ושתקו פטורים מקרבן שבועה וכמ"ש הרשב"א והריטב"א בחדושיהם לשבועות דף ל"א ע"ב. וא"כ ה"נ בלא שבועה ליכא נשיאת עון אם שתקו בב"ד

ולכאורה יש להקשות לפי"ז בהא דאמרינן שם בגמרא אהא דתני היודע עדות לחבירו ואינו מעיד חייב בד"ש במאי עסקינן אילימא בבי תרי פשיטא דאוריי' הוא אם לא יגיד ונשא עונו אלא בחד. פירוש דעל חד סהדא לא קאי הקרא דאם לא יגיד כו' לכן שפיר הוצרך להשמיענו דחייב בד"ש עיי"ש. ואי נימא דהיכא דאמרו חוץ לב"ד אין אנו יודעין או דשתקו בב"ד ליכא נשיאת עון אף דלא חזרו והעידו אח"כ כלל א"כ לוקמי הברייתא בתרי סהדי ומיירי היכא דאמרו חוץ לב"ד אין אנו יודעין או דשתקו בב"ד ולא העידו אח"כ כלל ומיירי נמי בגוונא דאם יעידו השתא לא יועיל שוב עדותן וכגון בתרי נגד תרי וכנ"ל ובזה ליכא נשיאת עון ושפיר אצטריך לאשמעינן דחייב בד"ש. אמנם באמת ז"א דהרי לפי מה שהוכחתי בסמוך ממהרש"ל דאם אמרו חוץ לב"ד אין אנו יודעין דיכולים לחזור ולהעיד אינם חייבים ג"כ בד"ש. אפי' היכא דלא העידו אח"כ כלל עד שאינו מועיל שוב עדותן ואפ"ה אינם חייבים בד"ש א"כ שפיר לא מצי לאוקמי בתרי סהדי ובגוונא הנ"ל כיון דבכה"ג אינם חייבים כלל בד"ש וע"כ צריך לאוקמי רק היכא שאמרו בב"ד אין אנו יודעין דבזה אינם יכולים שוב לחזור ולהעיד וחייבים בד"ש. וא"כ שפיר פריך אילימא בבי תרי פשיטא כו' ולכך מוקמינן הברייתא בחד סהדא ומיירי כשאמר בב"ד אינו יודע דבע"א ליכא נשיאת עון ואפ"ה חייב בד"ש כיון שאינו יכול לחזור ולהעיד והבן

איברא באמת דברי המהרש"ל הנ"ל צ"ע אצלי דלא ידענא מי הכריחו לפרש דברי התוס' הנ"ל דכוונתם הוא דאם אמרו חוץ לב"ד אין אנו יודעים ליכא נשיאת עון אפי' היכא דלא חזרו והעידו אח"כ כלל וה"נ לענין חיוב תשלומין בד"ש הוא כן ועי"ז הי' מוכרח למחוק בגמרא תיבת אתינא הלא שפיר י"ל דאפי' כשאמרו חוץ לב"ד אין אנו יודעים ולא העידו אח"כ כלל עד שאינו מועיל שוב עדותן ג"כ עברו באם לא יגיד. ומ"ש התוס' לחלק בין כשאמרו. בב"ד אין אנו יודעים ובין כשאמרו כן חוץ לב"ד כוונתם הוא דאם אמרו בב"ד אין אנו יודעים עברו מיד על אם לא יגיד כיון שאינם יכולים לחזור ולהעיד וכשאמרו חוץ לב"ד אין אנו יודעים עדיין לא עברו בזה על אם לא יגיד כיון שיכולים לחזור ולהעיד. אבל באמת אם לא חזרו והעידו אח"כ כלל עד שאינו מועיל שוב עדותן שפיר עברו על אם לא יגיד כנלע"ד לפרש כוונת התוס'. וכן נ"ל לפרש ג"כ מ"ש הרשב"א בחדושיו שם לחלק לענין חיוב תשלומין בד"ש באם אמר בב"ד אינו יודע חייב בד"ש. אבל אם אמר אינו יודע חוץ לב"ד אף בד"ש פטור. נ"ל דכוונתו הוא ג"כ על דרך זה דאם כפר בב"ד חייב מיד בד"ש ואם כפר חוץ לב"ד אינו חייב מיד בד"ש כיון שיכול לחזור ולהעיד אבל באמת אם לא חזר והעיד אח"כ כלל עד שאינו מועיל שוב עדותו חייב בד"ש. ולפ"ז שוב אין אנו מוכרחין למחוק בגמרא תיבת אתינא דשפיר יש לפרש דמיירי חוץ לב"ד ואפ"ה חייב בד"ש דמיירי היכא שלא חזר והעיד אח"כ כלל ואם יעיד השתא לא יועיל עדותו והבן. וגם דברי הכ"מ הנ"ל צ"ע דמדברי התוס' ב"ק שם משמע בהדיא דדוקא חיוב קרבן שבועה תלוי בנשיאת עון והיכא דבלא שבועה ליכא נשיאת עון ליכא בשבועה קרבן אבל נשיאת עון איכא אפי' היכא דל"ש קרבן שבועה עייש"ה. וגם בלא"ה גוף דבריו צ"ע וכאשר תפס עליו בס' מנ"ח מצוה קכ"ב עיי"ש. ומבלעדי זאת מצאתי עוד סתירה להכ"מ מדידי' אדידי' דמדברי הב"י ריש סימן זה יש להוכיח דאם שתקו בב"ד ולא העידו שוב כלל עברו באם לא יגיד שכתב טעמא דאם אמרו חוץ לב"ד אין אנו יודעים אינם עוברים באם לא יגיד דילפינן הכי מדכתיב אם לא יגיד ונשא עונו במקום שאילו הי' מגיד הי' מחייב ממון לאפוקי אם כבש עדותו חוץ לב"ד דאפי' הי' מגיד שם לא הי' מחייב ממון עכ"ל. וכ"כ הכ"מ פ"א מהל' עדות. ולפי"ז כשעמדו בב"ד ושתקו וכבשו עדותן ג"כ עברו באם לא יגיד דהא כשעמדו בב"ד אם היו מעידין היו מחייבין ממון. וא"כ הרי סותר דעת עצמו דלפמ"ש דנשיאת עון תלוי בקרבן שבועה. א"כ כששתקו בב"ד ליכא נשיאת עון וכמש"ל. ולפי טעמא הנ"ל שכ' בב"י ובכ"מ ע"כ דאם שתקו בב"ד איכא נשיאת עון. ולכאורה רציתי לומר דמה שכתבתי לעיל להוכיח מדברי הכ"מ הנ"ל דאם שתקו בב"ד ליכא נשיאת עון דאין זה הוכחה כלל לפי דעת הרמב"ן בחדושיו לשבועות שם דס"ל דאף אם שתקו חייבים בקרבן שבועה. וא"כ י"ל דהכ"מ סובר כדעת הרמב"ן וא"כ שפיר ס"ל להכ"מ דבלא שבועה איכא נמי נשיאת עון אם שתקו בב"ד ושוב אין כאן סתירה כלל. אמנם ז"א דהמעיין בהרמב"ן וברשב"א שם יראה דגם הרמב"ן לא קאמר דאם שתקו חייבין בקרבן שבועה