אלפי מנשה חושן משפט קי

דעבד לא הוי בכלל עושה מעשה עמך כיון דאסור לבא בקהל וגם דסתם עבדים פרוצים הם הלא בגמרא לא מוזכר כלל שום קושיא על עבד רק על כותי לבד. ושוב מצאתי בספר מנ"ח בהשמטות במצוה רל"א שהרגיש בזה וכתב דבודאי הי' לו להריטב"א גרסא אחרת בגמרא דגם על עבד פריך הגמרא. ודע שרציתי לומר דגם לפני הרמב"ם הי' הגרסא בגמרא כמו שלפני הריטב"א וגם דעת הרמב"ם הוא דהמקלל עבד כנעני פטור דכתב בפ"ה מה' חובל ובסוף פט"ז מה' סנהדרין דאפי' המכה עבד לוקה עיי"ש. ואילו בפכ"ו מהל' סנהדרין גבי קללה לא הוזכר כלל עבד. וע"כ דס"ל דהמקלל עבד פטור משום דלא הוי בכלל עושה מעשה עמך וכמ"ש הריטב"א. דאל"כ הו"ל להרמב"ם לומר גבי קללה דהמקלל עבד חייב דהתם הוי רבותא טפי כיון דגבי קללה כתיב בעמך ודרשינן דוקא בעושה מעשה עמך. אמנם באמת א"א לומר כן בדעת הרמב"ם דהרי לפי"ז צ"ל דהרמב"ם ס"ל דלא מקשינן הכאה לקללה לכן בהכאה חייב אף שאינו עושה מעשה עמך וכן אמרינן בגמרא מכות שם. והרי הרמב"ם פוסק דמקשינן הכאה לקללה וכמבואר בהדיא בהרמב"ם פ"ה מה' ממרים הי"ב עיי"ש. אך לפי"ז שוב צ"ע מדוע השמיט הרמב"ם גבי קללה דגם המקלל עבד לוקה

(ב) שם באותו סעיף ואם הי' דיין כו'. עיין בתומים שתמה דמשמעות הפוסקים הוא דאף בזה"ז המקלל דיין עובר בלאו והא כל עיקרו מן אלקים לא תקלל ואלקים פירושו דיין סמוך ומומחה. ובזה"ז אין לנו סמוכין עיי"ש ולפענ"ד נראה דזה תליא בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע בסנהדרין דף ס"ו בהא דכתיב אלקים לא תקלל דר"י סובר דאלקים חול הוא דהקרא אתא לאזהרת דיין. ור"ע סובר דאלקים קודש היא דהקרא אתא לאזהרת ברכת השם. ואיתא בגמרא שם דלמ"ד אלקים חול הוא ילפינן אזהרה למברך השם מחול ולמ"ד אלקים קודש הוא ילפינן אזהרה למקלל דיין מדלא כתיב לא תקל אלא לא תקלל ש"מ תרתי עיי"ש. והנה למ"ד אלקים חול הוא ועיקר קרא אתא למקלל דיין שפיר י"ל דכוונת התורה הוא דוקא דיין סמוך ומומחה כיון דאלקים פירושו דיין סמוך ומומחה. אבל למ"ד אלקים קודש הוא ועיקר הקרא אתא למברך השם ואזהרה לדיין ילפינן מלא תקלל א"כ שפיר י"ל דאף המקלל דיין שאינו סמוך ומומחה ג"כ עובר על לאו זה והא דאפקי' הקרא בלשון אלקים הוא כיון דעיקר קרא אתא לאזהרת ברכת השם. ולפי"ז סרה תלונת התומים מעל הפוסקים כיון דאנן קיי"ל כר"ע לגבי ר"י דאלקים קודש הוא וכ"כ הכ"מ בפ"ה מהל' ממרים עיי"ש וא"כ שפיר סתמו הרמב"ם ושאר פוסקים דהמקלל דיין מישראל עובר בלאו זה והיינו אף בזה"ז דליכא סמוכים. ועיין בספר החינוך מצוה ס"ט שכתב וז"ל שלא לקלל הדיינים שנאמר אלקים לא תקלל ופירושו לדיינים כמו אשר ירשיעון אלקים והוציא הכתוב בלשון אלקים כדי שיהי' נכלל עם הלאו הזה לאו אחר והוא לאו דברכת השם יתברך עכ"ל והמנ"ח שם כתב על דברי החינוך האלו וז"ל דבריו מגומגמים קצת דגם על דיין צריך לכתוב אלקים כי דיינים סמוכים נקראים אלקים והלאו דברכת השם מבואר שם בש"ס מדכתיב לא תקל עכ"ל. ובמחכ"ת לא דק יפה דהא מבואר בהדיא בש"ס דמלא תקלל ילפינן אזהרה למקלל לדיין ולא למברך השם. ואזהרה למברך השם הוא מדכתיב אלקים ואלקים קודש הוא ודברי החינוך המה מדוקדקים מאוד ולפענ"ד כוונתו הוא כמו שכתבתי דאף המקלל דיין שאינו סמוך ומומחה ג"כ עובר בלאו זה ומה דהוציא הכתוב בלשון אלקים הוא לאו משום דכוונת התורה הוא דוקא דיין מומחה וסמוך אלא כדי שיהא נכלל בזה ג"כ לאו דברכת השם יתברך

הלכות עדות סימן

כח

(א) סעיף א כל מי שיודע עדות לחבירו כו'. בתשובת חות יאיר סי' ר"ח כתב דצ"ע דדלמא אינו עובר באם לא יגיד ונשא עונו רק באומר שאינו יודע אבל בשותק אינו עובר רק דמשמעות קרא אם לא יגיד משמע ודאי אפי' שותק עובר וכך משמעות הפוסקים חייב להעיד. וכן בפ' הכונס היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו וזה פשוט עכ"ל. אמנם מדברי התוס' פ' הכונס יש להוכיח דשותק אינו עובר באם לא יגיד שכתבו שם בדף נ"ו ע"א ד"ה פשיטא דהא דעובר באם לא יגיד הוא דוקא בב"ד דכשאומרים אין אנו יודעים להעיד שוב אינם יכולים להעיד דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והיינו אם לא יגיד דקרא אבל חוץ לב"ד אין לחוש שיכול לחזור ולהעיד עכ"ל. ונראה דכוונת התוס' הוא דאם תובעים חוץ לב"ד שיבואו ויעידו ואמרו אין אנו יודעין ליכא נשיאת עון כלל אף דלא חזרו והעידו שוב כלל. וגם אפי' בגוונא דאם יעידו אח"כ לא יועיל שוב עדותן והיינו כשהתובע הביא עדים שהנתבע חייב לו והנתבע תובע מהעדים שלו שיבואו להעיד שאינו חייב ויהי' תרי נגד תרי. ובכה"ג אין מוציאין מיד המוחזק ואמרו העדים שאינם יודעים להעיד וא"כ נתחייב הנתבע לשלם ומוציאין מידו ובזה אם יעידו העדים אח"כ שאינו חייב לא יועיל שוב עדותן להוציא מיד התובע כיון דהשתא הרי התובע הוא המוחזק והוי תרי נגד תרי וכמבואר בסי' מ"ו סעיף ל"ז דבתרי נגד תרי אם תפס התובע לא מפקינן מיני' וכ"ש היכא שהנתבע בעצמו פרע לו. ואפ"ה אינם עוברים באם לא יגיד כיון דבשעה שאמרו חוץ לב"ד אין אנו יודעים היו יכולים לחזור ולהעיד. וכן מוכח בהדיא מדברי המהרש"ל שהבין כך כוונת התוס' דכתב שם אהא דאמרינן בגמרא שם והיודע עדות לחבירו נמי אצטריך לאשמעינן מהו דתימא מי יימר דכי הוה אתינא מסהדינא לי' הוה מודה דלמא הוי משתבע לשיקרא ובד"ש נמי לא לחייב קמ"ל. וכתב המהרש"ל דתיבת אתינא נמחק וטעות הוא דאיירי בב"ד כדפירשו התוס' עיי"ש. וכ"כ ביש"ש שם. והנה דברי המהרש"ל צריכין ביאור דאיך מייחס דברי התוס' הנ"ל להא דאמרינן בגמרא מי יימר דכי הוי אתינא כו'. הלא מה דאמרינן בגמרא מי יימר דכי הוי אתינא כו' איירי בעד אחד והרי בע"א אף אם אומר אינו יודע בב"ד אינו עובר באם לא יגיד כיון דהקרא דאם לא יגיד משתעי בשני עדים וכמבואר בגמרא שם וכ"כ רש"י שם בהדיא וא"כ מה דפירשו התוס' הנ"ל דהסוגיא איירי בב"ד דחוץ לב"ד א"ע באם לא יגיד הם סובבים אהא דרצה הש"ס מתחלה למוקמי הברייתא בשני עדים. אבל בע"א אין חילוק בין כשאומר בב"ד אינו יודע ובין כשאומר חוץ לב"ד אינו יודע ולעולם אינו עובר באם לא יגיד. וא"כ אמאי צריך המהרש"ל למחוק בגמרא תיבת אתינא עפ"י דברי התוס' הנ"ל הרי התוס' מיירי בשני עדים וכאן בגמרא דאמרינן מי יימר כו' איירי בע"א. אך י"ל דדעת המהרש"ל הוא דכמו דמחלקים התוס' לענין אם לא יגיד דאם אמרו חוץ לב"ד אין אנו יודעין לא עברו באם לא