אלפי מנשה חושן משפט קט

אעפ"י שלא זיכה אותה לעניים ידועים ב"ד כופין אותו ומוציאין מידו עיי"ש. וכ"כ בתשובת ר"ב אשכנזי סי' ט"ו כמה פעמים עיי"ש. ובגוף סתירת דעת הרי"ף דס"ל דכופין בצדקה אפי' בלא נדר וכ"ש בנודר לצדקה. ובתשובה כתב והוא דינא דהמחבר כאן דנודר לצדקה אין מוציאין מידו נלע"ד לישב דהנה מה דכופין בצדקה אפי' בלא נדר הוא דוקא היכא שהעני עומד ותבעו לתת לו צדקה או שחסר להקופה בזה כופין אותו אבל כשאין עני עומד ותבעו ואינו חסר להקופה בודאי אין כופין אותו. וא"כ מצדקה בעלמא בלא נדר לק"מ דהא הרי"ף בתשובה מיירי היכא שאין עני עומד ותבעו ואינו חסר להקופה. אך אף דהרי"ף בתשובה מיירי בנודר לצדקה ובנודר לצדקה בודאי כופין אותו אף שאין עני עומד ותבעו וכדי שיקיים נדרו. אפ"ה לק"מ והוא עפמ"ש המח"א בסי' ב' שם לחלק בין האומר סלע זו לצדקה ובין האומר הרי עלי ליתן צדקה דהאומר סלע זו לצדקה זכו בה עניים ומוציאין מידו וגם רב האי גאון מודה בזה והאומר הרי עלי ליתן צדקה אפי' הרי"ף מודה דלא זכו בה עניים וליכא גבי' רק חיובא דנדרא לחוד ואין מוציאין מידו עיי"ש. וא"כ לק"מ גם מנודר כיון דהרי"ף בתשובה מיירי באומר הרי עלי ליתן צדקה ובזה שפיר כתב דאין מוציאין מידו

איברא דיש לפקפק בדברי המח"א הנ"ל דמ"ש דבאומר סלע זו לצדקה גם רב האי גאון מודה דמוציאין מידו. המעיין בלשון רב האי גאון המובא בבעהמ"א פ"ד דב"ק יראה דדעתו היא דאף היכא דאמר סלע זו לצדקה ג"כ אין מוציאין מידו דהוא נקט שם האומר מטבע זו לצדקה והאומר יש עלי צדקה ועל זה כתב שם דהאי נודר אי אתי למהדר בי' בעון קאי וב"ד לא מצי למעבד לי' מדעם עיי"ש. הרי מבואר בהדיא דאפי' היכא שאמר סלע זו לצדקה ס"ל לרב האי גאון דאין כופין אותו. גם מ"ש לדעת הרי"ף דהיכא דאמר הרי עלי ליתן צדקה גם הרי"ף מודה דאין מוציאין מידו. צ"ע דהלא מ"ש הרי"ף דנודר לצדקה זכו בה עניים ומוציאין מידו יסודו הוא מהברייתא פ"ק דר"ה דתני שם בפיך זו צדקה עיי"ש בהרי"ף פ"ד דב"ק והלא בש"ס ר"ה שם מבואר בהדיא דגם כשאומר הרי עלי ליתן צדקה כופין אותו דהא פריך שם בגמרא ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך למה לי מיקריב אותו נפקא כו'. ומשני חד דאמר ולא אפריש וחד דאפריש ולא אקריב הרי בהדיא דכופין בצדקה אף היכא דאמר הרי עלי צדקה. והן אמת דהמח"א כתב שם לעיל בישוב קושית הרמב"ן במלחמות פ"ד דב"ק על רב האי גאון דמה דאמרינן ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך מיירי רק בקרבנות ואע"פ דאתקש צדקה לקרבנות איכא למימר דהיינו דוקא לענין בל תאחר עיי"ש. אמנם זה דוחק דבאמת בגמ' משמע דהאי ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך קאי גם על צדקה וכמ"ש הרמב"ן במלחמות שם והר"ן בפ' נערה. ולכאורה רציתי לומר דנהי דועשית אזהרה לב"ד שיעשוך קאי גם על צדקה וכמבואר בגמרא שם אבל מה דפריך דל"ל ועשית מיקריב אותו נפקא ומה דמשני חד דאמר ולא אפריש וחד דאפריש ולא אקריב זה לא קאי רק אקרבנות לחוד ולא אצדקה כיון דעל צדקה ל"ש כלל קושי' הש"ס דל"ל ועשית דהרי האיך הוי עלה על הדעת למילף צדקה מיקריב אותו דכופין אותו הלא הך קרא בקרבנות הוא דכתיב וא"כ שפיר בצדקה אצטריך קרא דועשית וקושית הש"ס הוא רק אקרבנות כיון דמפשטא דקרא משמע דועשית קאי אקרבנות ושפיר פריך דל"ל תרי קראי בקרבנות ולזה משני חד דאמר ולא אפריש וחד דאפריש ולא אקריב וא"כ שפיר י"ל בצדקה כמ"ש המח"א הנ"ל דאם אמר סלע זו לצדקה כופין אותו ומוציאין מידו ואם אמר הרי עלי ליתן צדקה אין כופין אותו כלל. אמנם אף כי בקל נוכל לומר כן דקושית הש"ס ותירוצא הנ"ל קאי רק אקרבנות לחוד ולא אצדקה. אולם הא מה דמוקי הש"ס חד קרא לדאמר ולא אפריש כוונת הש"ס הוא לאוקמי כן הקרא דועשית דדרשי' אזהרה לב"ד שיעשוך וכן מבואר ג"כ ממה דפריך שם הש"ס ומי מצית אמרת דאמר ולא אפריש והא נדבה כתיבה כו' עיי"ש. והרי בהך קרא דועשית כתיב בפיך ודרשינן בפיך זו צדקה הרי בהדיא דבצדקה כופין אותו אף היכא דאמר הרי עלי ולא הפריש

אפס דבאמת מדברי הרי"ף פ"ד דב"ק שם מוכח דס"ל כמ"ש המח"א דיש חילוק בין האומר סלע זו לצדקה ובין האומר הרי עלי ליתן צדקה דכתב הרי"ף שם וז"ל אבל מידי דאיתא ברשותי' ואמר הרי הוא לעניים כבר זכו בי' עניים ולא מצי למיהדר בי' כדאמר בפיך זו צדקה עיי"ש הרי דדקדק לכתוב שאמר הרי הוא לעניים והיינו סלע זו. ומשמע דוקא כה"ג לא מצי למיהדר. גם יש לדקדק בדברי הרי"ף דמבואר מדבריו דמש"ה לא מצי למיהדר בי' משום דכבר זכו בי' עניים ויל"ד למה צריך להטעם דכבר זכו ביה עניים הלא אף דעדיין לא זכו בי' עניים ג"כ כופין אותו ומוציאין מידו כדאמרינן ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך. ולפי"ז שוב מוכרחין אנו למימר דהרי"ף ס"ל ג"כ כמ"ש המח"א הנ"ל דמה דאמרינן ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך לא קאי רק אקרבנות לחוד ולא על צדקה ולזאת כתב הטעם דכבר זכו בי' עניים. וכוונתו הוא בזה משום דגם בהקדש עניים אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט כיון דצדקה אתקיש לקרבנות ולהקדש וכן הוציאו ג"כ הפוסקים מדברי הרי"ף שם דס"ל דאמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט גם בהקדש עניים ועיין מזה בב"י ביו"ד סי' רנ"ח וכיון שכן שפיר יש חילוק בין האומר סלע זו לצדקה ובין האומר הרי עלי דדוקא האומר סלע זו לצדקה דהוא סלע ידוע ומבורר שפיר אמרינן בי' דהוי כמסירה להדיוט משא"כ כשאומר הרי עלי ליתן סלע לצדקה דאין הסלע ידוע ל"ש לומר דהוי כמסירה להדיוט וכ"כ התומים בסי' פ"ז ס"ק כ"א עיי"ש

סימן

כז

(א) סעיף א המקלל אחד מישראל כו'. בש"ס מכות דף ח' ע"ב מבואר דגם המקלל עבד כנעני לוקה דאיתא שם ת"ר עבד וכותי גולה ולוקה ע"י ישראל וישראל גולה ולוקה ע"י כותי ועבד ופריך בגמרא ישראל גולה ולוקה ע"י כותי בשלמא גולה דקטלי' אלא לוקה אמאי דלטיי' ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך עיי"ש. ומדלא פריך גם על עבד דאיך לוקה ישראל ע"י עבד משמע דהמקלל עבד חייב משום דגם עבד הוא בכלל עושה מעשה עמך כיון דהוא חייב במצות כנשים ועיין גם בב"ק דף פ"ח ע"א בפלוגתא דר"י ורבנן גבי החובל עבד כנעני עיי"ש: אמנם ראיתי בהריטב"א מכות שם שמפרש דהש"ס פריך גם על עבד דאיך לוקה ישראל על ידו דלא הוי בכלל עמך משום דאסור לבא בקהל ועוד דסתם עבדים פרוצים הם עיי"ש ולא זכיתי להבין דמי דחק לי' לפרש דהש"ס מקשה גם על עבד ולדחוק