אלפי מנשה חושן משפט קח

היא דניטלה האם כשרה עיי"ש. וע' בכו"פ סי' מ"ו שכתב לארץ קושיות הב"ח דבודאי גם ר"ט ידע מהמשנה דא"ט דניטלה האם כשרה רק סבר דכוונת המתני' בנברא חסר דלא כאיב לה הוא דכשרה אבל בניטל בידים דכאיב לה טרפה והתם בפרה של בית מנחם הי' נטלה האם בידי אדם לכן הטריפה ר"ט ולכך שפיר הביאו חכמים ראי' מתודוס הרופא דחותכין במצרים האם בידים וע"כ דגם בניטל בידים כשרה וכוונת המתני' בא"ט דניטלה האם כשרה היא אפי' כשניטל בידים עיי"ש. ולפי"ז א"ש פרש"י הנ"ל דמה דפריך ולימא לי' טועה בדבר משנה אתה באמת קאי על מתני' דא"ט ולק"מ קושית הש"ך הנ"ל וכמובן. ומעתה לפי הוצעה זו יעלה כהוגן דברי הש"ס הנ"ל והוא דהנה מה שהתירוה חכמים מכח עדותו של תודס הרופא דאין פרה וחזירה יוצאת ממצרים אא"כ חותכין האם שלה פרש"י במתני' שם בבכורות דף כ"ח וז"ל וחותכין האם שלה ואינה מתה הלכך לאו טרפה היא עכ"ל. ונחזי אנן דזה היא דוקא למ"ד טרפה אינה חי' שפיר איכא ראי' מזה דניטל האם ע"י אדם כשרה אבל למ"ד טרפה חי' אינה ראי' כלל מהא דתודס הרופא וא"כ י"ל דגם ר"ט ידע מהמימרא דתודס הרופא אלא דסבר דהלכה הוא כמ"ד טרפה חי' לכן לא הוי בידו להביא ראי' מהא דתודס הרופא דכוונת המתני' דא"ט הוא דגם בניטלה האם ע"י אדם כשרה אבל חכמים ס"ל כמ"ד טרפה אינה חי' וכן הלכתא ושפיר הביאו ראי' מהא דתודס הרופא דכוונת המתני' היא דגם אם ניטלה האם ע"י אדם כשרה. [ואף דלכאורה ע"כ גם ר"ט ס"ל טרפה אינה חי' דהא איתא במשנה מכות דף ז' ר"ט ור"ע אומרים אילו היינו בסנהדרין לא הי' נהרג אדם מעולם ואיתא בגמרא שם היכי הוי עבדו ר"י ור"א אמרו תרווייהו ראיתם טרפה הרג שלם הרג עיי"ש הרי דע"כ ס"ל לר"ט טרפה אינה חי'. אמנם באמת אין ראי' מהתם דר"ט ס"ל טרפה אינה חי' דהא מצינו להדיא לרבא דס"ל בתמורה דף י"א ע"ב דטרפה חי' וקאמר בסנהדרין דף ע"ח ע"א דההורג את הטרפה פטור ועמדו בזה התוס' בסנהדרין שם וכתבו לתרץ דאף דטרפה חי' אפ"ה ההורג את הטרפה פטור כיון שסופו שימות בחבלה זו עיי"ש. ועיין גם בחידושי הר"ן חולין דף י"א ע"ב. וא"כ שפיר י"ל גם לר"ט אף דס"ל טרפה חי' אפ"ה ההורג את הטרפה פטור. אך בתוס' שם מבואר דסברא זו אינה עיקר דכתבו שם עוד דבתמורה גרסינן רבה ולא רבא עיי"ש מיהא עכ"פ י"ל דכאן הי' ס"ל לר"ט טרפה חי' והא דאמר במכות שם אילו היינו בסנהדרין לא הי' נהרג אדם מעולם מימרא זו אמר אחר עובדא זו שראה שחכמים התירוה מטעם דהלכה הוא כמ"ד טרפה אינה חי' וחזר בו ר"ט וגם הוא סובר טרפה אינה חי'. ועיין גם בתוס' חולין דף כ"ו ע"ב ד"ה איבעיא להו שכתבו דר"ט חזר בו וס"ל כמי דניטלה האם כשרה עיי"ש]. ולפי"ז הרי מה דטעה ר"ט בדבר משנה דסבר דכוונת המתני' דניטלה האם כשרה הוא דוקא כשנבראת כך זה הי' משום דטעה בזה דסבר דהלכה הוא כמ"ד טרפה חי' ולכך לא יכול להביא ראי' מהא דתודס הרופא דכוונת המתני' הוא דגם אם ניטלה האם ע"י אדם כשרה וזה הוי טעות בשיקול הדעת וכדאיתא בגמרא ה"ד שיקול הדעת אמר ר"פ כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר ועביד כחד מינייהו וסוגיא דעלמא אזלה כאידך. ומעתה י"ל דר"ה דמקשה לר"ש מעובדא דר"ט דלימא לי' ר"ע טועה בדבר משנה אתה וטועה בדבר משנה חוזר הוא הי' סבר דהיכא דטעה בדבר משנה משום דטעה בשיקול הדעת חשיב טועה בדבר משנה והלכך פריך דלימא לי' טועה בדבר משנה אתה וחוזר. ומשני הש"ס דר"ע חדא ועוד קאמר היינו דזה לא הי' פשיטות לי' לר"ע דכה"ג חשיב טועה בדבר משנה רק דספוקי מספקא לי' אי חשיב טועה בדבר משנה או דילמא חשיב טועה בשיקול הדעת ולזאת קאמר ר"ע לר"ט דממ"נ הוא פטור מלשלם חדא דטועה בדבר משנה אתה וטועה בדבר משנה חוזר ועוד א"נ בשיקול הדעת טעית היינו דכה"ג חשיב טועה בשיקול הדעת מומחה לרבים אתה ומומחה לרבים פטור מלשלם ודו"ק

סימן

כו

(א) סעיף ג' וחייב ליתן מה שקיבל עליו לעניים. עיין בשלטי הגבורים בב"מ בפ' הזהב שהביא שם דברי הטור שבדין זה וכתב וז"ל ומסופקני אי דוקא אמרינן הכי גבי עסק מצוה גבי הנהו עובדא דמיירי איהו עלייהו כגון האומר אם לא אלך בערכאות הגוי אתחייב כך וכך דמצוה הוא ללכת בדיני ישראל או האומר אם לא אחלל את השבת אתחייב כך וכך דבתרווייהו איכא קיום מצוה אבל בשאר קנין לא או דלמא ל"ש וצ"ע עכ"ל. ודבריו סתומים ונלע"ד דכוונתו הוא דהא מה דהתחייב את עצמו כאן ליתן צדקה אם לא ילך בערכאות הרי הוי אסמכתא אלא דבצדקה לא אמרינן דין אסמכתא ובזה הוא מסתפק אי דוקא היכא דתלוי נתינת הצדקה בקיום המצוה וכמו הכא שאומר אם לא איך בערכאות או שאומר אם לא אחלל את השבת לא אמרינן דין אסמכתא אבל כשתלה נתינת הצדקה בדבר הרשות אמרינן בי' דין אסמכתא ואינו חייב ליתן לצדקה. או דלמא אין חילוק כלל. זהו כוונת דבריו. ודבר זה כבר שנוי במחלוקת בין הפוסקים והלא המה תשובת הר"מ ותשובת הרמב"ן והג"א והרבינו ירוחם והביאם הבית יוסף ביו"ד סי' רנ"ח ופלא בעיני על השלטי הגבורים שלא הזכירם. ומלשון המחבר ביו"ד שם סעיף יו"ד משמע דאף דתלה נתינת הצדקה בדבר הרשות ג"כ חייב ליתן וכ"כ הנקודות הכסף שם עיי"ש. ומה שהקשה הנה"כ שם על המחבר שסותר עצמו משם לאו"ח סי' תקס"ב עיין במג"א שם ס"ק ט"ז שגם הוא הקשה קושית הנה"כ ומתרץ עיי"ש

(ב) שם באותו סעיף ויש מי שאומר שאין ב"ד מוציאין מידו. עיין בסמ"ע שכתב דמש"ה כתב המחבר בלשון וי"א כיון דזה תליא בפלוגתת הפוסקים אי כופין על הצדקה עיי"ש וצ"ע דהרי דינא דהמחבר כאן נובע מהרי"ף בתשובה והובא בבעה"ת שער ס"ב והלא הרי"ף ס"ל דכופין על הצדקה והובא בב"י ביו"ד סי' רמ"ח ועיין מזה גם במח"א הל' צדקה ריש סי' א'. ועיין גם בטו"ז שתמה על הסמ"ע הלא בנודר לכ"ע כופין אותו וכדתני בברייתא בר"ה דף וא"ו ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך בפיך זו צדקה עיי"ש ועיין בקצה"ח שכתב דיש לו להסמ"ע במה לסמוך והוא דעת רב האי גאון והובא בר"ן פ' נערה דס"ל דגם בנודר אין כופין וא"כ אין להתפלא על הסמ"ע דדעתו שוה לדעת רב האי גאון עיי"ש. ובמחכ"ת לא יצא בזה ידי חובתו ליישב דברי הסמ"ע אחרי דהסמ"ע סובב אליבא דהרי"ף והרי הרי"ף סובר דכופין בצדקה אפי' בלא נדר וכ"ש בנודר. ועיין גם במח"א שם סי' ב' שכתב דהרי"ף סובר דבנודר לצדקה