אלפי מנשה חושן משפט קה

דלא מפרש ר' יוחנן הא דקתני פסולי חטאת העוף תעובר צורתן ויוצאין לבית השריפה דמיירי בפסול בבעלים היינו שמתו בעליה. דהנה חטאת שמתו בעלי' דלמיתה אזלה בודאי היא מן הנקברים ולא מן הנשרפין וכמו כל הקדשים שמתו דהם נקברים וכמ"ש הרמב"ם פי"ט מהל' פסהמ"ק הי"א וכן הוא במתני' בתמורה דף ל"ב. וא"כ חטאת שמתו בעלי' לאחר שנשחטה והיינו בין שחיטה לזריקה דיש לה ג"כ דין חטאת שמתו בעלי' וכמו שהבאתי לעיל בשם הש"ס יומא א"כ מהראוי לומר דגם חטאת שמתו בעלי' לאחר שנשחטה תקבר ואין שורפין אותה. אך נ"ל דזה תליא בפלוגתא דת"ק ור' יהודה דפליגי במתני' בתמורה דף ל"ד גבי אשם תלוי שנודע לו שלא חטא קודם שנזרק דמו ת"ק סבר ישרף ור"י סבר יקבר עיי"ש. והרי חטאת שמתו בעלי' דלמיתה אזלה הוא משום דאין כפרה למתים דמיתתן כיפרה עליהן וכמ"ש רש"י במעילה רפ"ג במתני' וא"כ חטאת שמתו בעלי' בין שחיטה לזריקה דמי ממש לאשם תלוי שנודע לו שלא חטא קודם שנזרק דמו דאין צריך כפרה וא"כ לת"ק דאמר באשם תלוי שנודע לו שלא חטא קודם שנזרק דמו דישרף ה"נ בחטאת שמתו בעלי' קודם שנזרק דמה ישרף. ולר"י דאמר באשם תלוי יקבר ה"נ בחטאת שמתו בעלי' קודם שנזרק דמה תקבר [וזה ל"ש לומר דחטאת שמתו בעלי' קודם שנזרק דמה דמיא לאשם ודאי שנודע לו שלא חטא קודם שנזרק דמו דכ"ע ס"ל דיקבר וכדתני במתני' בכריתות דף כ"ג ר"פ המביא אשם. דז"א דהא כתב רש"י שם הטעם דבאשם ודאי שנודע לו שלא חטא קודם שנזרק דמו דיקבר ולא דמי לאשם תלוי דהוא בשריפה כיון דאשם תלוי דלבו נוקפו גמר ומקדישו מספק אבל אשם ודאי דאמרו לו אכלת קודש ונודע שלא חטא דהוזמו העדים אי נמי קסבר קודש אכל ונמצא חולין איגלאי מילתא דהקדש טעות הוא דכי אקדשי' אדעתא דחטא אקדשי' עיי"ש. וא"כ בחטאת שמתו בעלי' דחטא בודאי הרי לא הוי הקדש טעות ודמי ממש לאשם תלוי. ויש להאריך עוד בזה עפי"ד הש"ס ב"ק דף ק"י ע"ב דפריך שם חטאת שמתו בעלי' תיפוק לחולין דאדעתא דהכי לא אפרשה עיי"ש ואין להאריך]. וא"כ י"ל דר' יוחנן ס"ל כר' יהודה דאמר באשם תלוי שנודע לו שלא חטא קודם שנזרק דמו יקבר וממילא הה"נ בחטאת שמתו בעלי' קודם שנזרק דמה תקבר לכך שפיר לא מצי הוא לפרש הא דקתני פסולי חטאת העוף תעובר צורתן ויוצאין לבית השריפה דמיירי בפסול בבעלים היינו שמתו בעלי' בין שחיטה לזריקה כיון דחטאת שמתו בעלי' היא מן הנקברים ולא מן הנשרפים ובתוספתא קתני דיוצאין לבית השריפה. ובזה מיושב ג"כ על נכון דברי רש"י ז"ל פסחים דף ל"ד שם ד"ה ותעובר צורתן שכתב וז"ל ואין לנו דניבעי לינה אי לאו פסול היסח הדעת עיי"ש. ודבריו תמוהים דהלא איכא ג"כ פסול בדם ובבעלים דבעי עיבור צורה וכבר עמד בזה הראש יוסף שם והניח בצ"ע. ולדרכינו ניחא דרש"י ז"ל בצחות לשונו כיוון בזה לישב קושית התוס' הנ"ל דמה פריך ר"י לר"ל מהתוספתא דפסולי חטאת העוף תעובר צורתן דל"ל עיבור צורה דלמא מיירי התוספתא בפסול בדם ובבעלים לזה כתב רש"י ז"ל דאין לנו דניבעי לינה אי לאו פסול הסה"ד והיינו דפסול בדם הרי ס"ל לר' יוחנן דהוי פסול הגוף ולא בעי עיבור צורה. ופסול בבעלים ליכא למימר משום דס"ל לר' יוחנן דחטאת העוף שמתו בעלי' אינה מתה וכ"ש אם מתו בעלי' בין שחיטה לזריקה בודאי דאין לה דין חטאת שמתו בעלי' או משום דס"ל לר' יוחנן כר' יהודה דאמר באשם תלוי שנודע לו שלא חטא קודם שנזרק דמו יקבר וממילא ה"נ חטאת שמתו בעלי' קודם שנזרק דמה תקבר וא"כ ל"ש כלל לשרוף חטאת העוף מחמת פסול בבעלים וכנ"ל וא"ש [ולכאורה מהפסול בבעלים בלא"ה ל"ק על רש"י ז"ל כיון דרש"י ז"ל מיירי כאן בחטאת העוף. ורש"י לשיטתו אזיל שכתב בנזיר שם דחטאת שמתו בעלי' אינה מתה. אולם ז"א דפרש"י נזיר אינו מרש"י ז"ל וכנודע]

ומעתה שפיר י"ל דהרמב"ם ז"ל סובר כר"ל דהסה"ד פסול הגוף הוי ולק"מ קושיתינו הנ"ל דהא הרמב"ם ס"ל דגם פסול בדם לא הוי פסול בגופו ובעי עיבור צורה וכמ"ש בפ"ד מהל' קרבן פסח שם. וגם הוא ס"ל דגם חטאת העוף שמתו בעלי' למיתה אזלה וכמ"ש השעה"מ פ"ד מהל' פסהמ"ק שם וגם הוא ס"ל באשם תלוי שנודע לו שלא חטא קודם שנזרק דמו ישרף וכת"ק וכמ"ש הרמב"ם בפי"ט מהל' פסהמ"ק ה"י. וממילא ס"ל ג"כ בחטאת שמתו בעלי' בין שחיטה לזריקה דהיא בשריפה וכנ"ל. וא"כ שפיר הרמב"ם לשיטתו יכול לתרץ לנפשי' קושית ר' יוחנן לר"ל דל"ל בפסולי חטאת העוף עיבור צורה דמיירי בפסול בדם ובבעלים ולא בפסול הסה"ד. ואין לומר דאכתי אחר שנזרק בלול יש בו הסה"ד ואי הסה"ד פסול הגוף הוי ל"ל עיבור צורה וכתירוץ הרבינו אלחנן הנ"ל. דז"א די"ל דהרמב"ם דס"ל הסה"ד פסול הגוף הוי הוא סובר כדעת הר"י דכשמונח בלול שהוא מקום המשתמר ליכא הסה"ד למ"ד הסה"ד פסול הגוף הוי וכמ"ש הפנ"י הנ"ל ודו"ק

אמנם לכאורה גוף הדבר צ"ע איך פוסק הרמב"ם כר"ל דהסה"ד פסול הגוף הוי הלא הלכתא כר' יוחנן לגבי ר"ל ור"י ס"ל הסה"ד פסול טומאה הוי. ודברתי בזה עם כ"ק מו"ח הגה"צ יחי' והגיד לי שגם הוא בחידושיו עמד בזה ותירץ עפמ"ש בס' שלום ירושלים בירושלמי פסחים סוף פ"ק אהא דאיתא שם בירושלמי [והבאתיו לעיל באות ד'] בשם ר' יוחנן היסח הדעת דבר תורה וכתב השלום ירושלים וז"ל משמע מכאן דר' יוחנן ס"ל הסה"ד פסול הגוף הוי ובבבלי דף ל"ד גרסינן הסה"ד ר"י אומר פסול טומאה הוי ור"ל אמר פסול הגוף הוי א"כ הבבלי והירושלמי מחולקים בדעת ר' יוחנן עכ"ל הש"י וזה ידוע מ"ש הש"ך ביו"ד סי' קמ"ה דהיכא דהש"ס דידן מחולק עם הירושלמי בדעת ר' יוחנן אזיל הרמב"ם בתר הירושלמי כיון דר' יוחנן חיבר הירושלמי והוא מעיד על עצמו שאמר הכי. וא"כ שפיר פוסק הרמב"ם הסה"ד פסול הגוף הוי כיון דכך ס"ל לר' יוחנן בירושלמי עכ"ד. אולם גוף דברי השלום ירושלים לא הבינותי דאיך משמע כן מדברי הירושלמי דר' יוחנן ס"ל הסה"ד פסול הגוף הוי דאטו אי הסה"ד פסול טומאה הוי ל"ש לומר שהוא מה"ת. ועיין גם בפנ"י פסחים דף ל"ד ד"ה אמר רב ששת שכתב וז"ל מ"ש רש"י האי כשנטמאו מתחלה כתב כן אליבא דמ"ד הסה"ד פסול טומאה הוי משא"כ למ"ד הסה"ד פסול הגוף הוי ומשום מעלה תקנו חכמים שלא יסיח דעתו מהם כו' עיי"ש. ונראה מדבריו להיפך דלמ"ד היסח הדעת פסול הגוף הוי אין זה מה"ת רק מתקנות חכמים ולמ"ד הסה"ד פסול טומאה הוי הוא מה"ת. אך גם דבריו הקדושים לא הבינותי. ולפענ"ד נראה פשוט דבין למ"ד הסה"ד הוא פסול טומאה ובין למ"ד דהוא פסול הגוף הוא מה"ת. ולכאורה בראשית השקפתי רציתי לומר דמ"ש השלום ירושלים דמהירושלמי שם