אלפי מנשה חושן משפט קג

הי' יכול להקשות מהך משנה עיי"ש. והרי הצל"ח כתב בהדיא לחלק כן גם אליבא דמ"ד הסה"ד פסול הגוף הוי דהא כתב זאת לתרץ שלא תקשה לר"ל דס"ל הסה"ד פסול הגוף הוי מהך משנה דשקלים הנ"ל א"כ צ"ל דדעת הצל"ח הוא דגם למ"ד הסה"ד פסול הגוף הוי עיקר הקפידא לשמור ושלא יסיח דעתו הוא משום טומאה. דאל"כ אלא למ"ד הסה"ד פסול הגוף הוי עיקר הקפידא לשמור ושלא יסיח דעתו הוא משום שלא יבא לידי בזיון. א"כ כשנאבד שפיר נפסל וכאמור וליתא כלל לחילוקו. והן אמת דגוף תירוצו של הצל"ח הנ"ל הגם שכדבריו כתבו ג"כ התוס' חגיגה הנ"ל דבנאבד ל"ש לפסול מטעם הסה"ד. אולם הוא נגד דברי הירושלמי שקלים שם דקאמר שם ר' הושעי' בהדיא דבשר הנמצא כו' דבעי עיבור צורה הוא משום הסה"ד עיי"ש. ולדעתי קושית הצל"ח לק"מ דהא ר' יוסי בירושלמי שם קאמר ויאות לאוכלה אין את יכול כו'. לפום כן צריך מימר תעובר צורתן ויצא לבית השריפה ומפרש הק"ע דר' יוסי פליג על ר' הושעי' דאין הטעם משום הסה"ד עיי"ש. ועיין גם בהרמב"ם בפהמ"ש בשקלים שם שהוא מפרש הטעם דבשר הנמצא טעון עיבור צורה משום דשמא נותר הוא וכ"כ בחיבורו פי"ט מהל' פסהמ"ק ה"ד ולא כפירוש הרע"ב במשנה שם שמפרש משום הסה"ד. ונראה דגם הרמב"ם מפרש כהק"ע דר' יוסי פליג על ר' הושעי'. והרמב"ם פוסק כר' יוסי דקאמר הטעם משום דשמא נותר הוא וא"כ לק"מ קושית הצל"ח די"ל דר' יוחנן ור"ל פירשו ג"כ טעמא דהמתני' שם כר' יוסי לכך שפיר לא מקשה ר"י לר"ל מהך משנה. אך נ"ל דר' הושעי' ור' יוסי פליגי בסברת התוס' והצל"ח הנ"ל אי בנאבד שייך פסול הסה"ד ר' הושעי' ס"ל דגם בנאבד שייך פסול הסה"ד לכן קאמר התם הטעם משום הסה"ד. ור' יוסי ס"ל דבנאבד ל"ש פסול הסה"ד לכן קאמר הטעם משום דשמא נותר הוא. אמנם הא עכ"פ מדברי הצל"ח הנ"ל יש ללמוד דגם למ"ד הסה"ד הוא פסול הגוף עיקר הקפידא לשמור ושלא יסיח דעתו הוא משום טומאה וכנ"ל

עוד יש בידי להביא ראי' מוכרחת לזה דמ"ד הסה"ד פסול הגוף הוי ס"ל ג"כ דמה דציותה התורה לשמור תרומה וקדשים ושלא יסיח דעתו הוא משום טומאה מהא דאיתא בש"ס כריתות דף כ"ו ע"ב אהא דתני במתני' חטאת העוף הבאה על הספק אם משנמלקה נודע תקבר אמר רב וכיפר ופריך הש"ס א"ה אמאי תקבר ומשני לפי שאינה משתמרת ופרש"י ז"ל שאינה משתמרת כיון דעל הספק באה ולא לאכילה הוי קיימא לא שמרוה יפה ונפסלה בהיסח הדעת שמא נטמאה עכ"ל. ופריך תו אימת לא משתמרת אי מעיקרא חי' הוה אי לבסוף קמנטר לי'. ופרש"י ד"ה אי מעיקרא וז"ל קודם מליקה חי' הות ובעלי חיין אינן מקבלין טומאה עיי"ש. וקשה כיון דכוונת התרצן שמתרץ דמש"ה תקבר לפי שאינה משתמרת הוא משום דנפסלה בהסה"ד וכפרש"י. א"כ מאי פריך אימת לא משתמרת אי מעיקרא חי' הוה ואינה מקבלה טומאה דלמא ס"ל להתרצן דהסה"ד פסול הגוף הוי לכן שפיר אף דמעיקרא חי' הוה ואינה מקבלה טומאה מ"מ נפסלה בהסה"ד. אע"כ צ"ל דגם למ"ד הסה"ד פסול הגוף הוי עיקר הקפידא לשמור תרומה וקדשים ושלא יסיח דעתו הוא משום טומאה והיכא דל"ש לחוש משום טומאה לא מפסיל כלל בהסה"ד ושפיר פריך אימת לא משתמרת כו'. והיא ראי' נכונה [אך לפי"ז צע"ק על רש"י ז"ל מה דכתב ונפסלה בהסה"ד שמא נטמאה ומדסיים שמא נטמאה משמע דרש"י ז"ל מפרש דהסוגיא שם אזלה רק אליבא דמ"ד הסה"ד פסול טומאה הוי והלא לפי דרכינו שפיר אזלה הסוגיא שם גם לע"ד הסה"ד פסול הגוף הוי. ואולי י"ל דרש"י ס"ל להלכה כר' יוחנן דהסה"ד פסול טומאה הוי לכן מפרש כן אליבא דהלכתא]: ומעתה אחרי שהעליתי דגם למ"ד הסה"ד פסול הגוף הוי עיקר הקפידא לשעור תרומה וקדשים ושלא יסיח דעתו הוא משום טומאה והיכא דליכא למיחש משום טומאה לא מפסיל בהסה"ד. א"כ הרי גם לדידי' תרומה שלא הוכשרה לא מפסלה בהסה"ד ומיושב שפיר קושית כ"ת וגם קושיתינו בתירוצינו הנ"ל גם אליבא דמ"ד הסה"ד פסול הגוף הוי אף אי נימא דהמתני' דטימא את הטהור מיירי בתרומה ודו"ק בכל זה

(ח) ולפי מה שכתבתי באות שלפני זה דלמ"ד היסח הדעת פסול טומאה הוי ע"כ דגילתה התורה דבתרומה וקדשים ספיקו טמא אף שאין בהם דעת לשאול יש לישב בזה מה שיש להקשות. על הרמב"ן והריטב"א רפ"ק דחולין שכתבו דבקדשים ספק טומאה ברה"ר טמא מהא דיליף רב גידל בסוטה דף כ"ט מוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל דבאין בו דעת לשאול ספיקו טהור והרי האי קרא בקדשים הוא דכתיב ולהרמב"ן והריטב"א דאף ספק טומאה ברה"ר טמא בקדשים כ"ש בדבר שאין בו דעת לשאול ברה"י ספיקו טמא ולפי דברינו ניחא דהנה הרמב"ן והריטב"א שם כתבו דבקדשים ספק טומאה ברה"ר טמא כיון דבעי שימור ואפי' היסח הדעת פוסל בהם עיי"ש בהריטב"א ונלע"ד דכוונתם הוא בזה מדחזינן דהיסח הדעת פוסל בקדשים משום טומאה. אף דאין בהם דעת לשאול וגם בקדשי קדשים פוסל הסה"ד וכמבואר בפסחים דף ל"ד דאמרינן גבי חטאת העוף אא"ב הסה"ד פסול טומאה הוי שפיר והרי חטאות הם קדשי קדשים וק"ק הם בעזרה ועזרה ר"ה הוא ואפ"ה פוסל הסה"ד משום טומאה וע"כ דבתרומה וקדשים דאמרה תורה דבעי שימור ואפי' היסח הדעת פוסל בהם משום טומאה אף דאין בהם דעת לשאול וגם הם ברה"ר ע"כ דגילתה התורה דבתרומה וקדשים ספיקו טמא אף ברה"ר כנ"ל לפרש כוונתם. והנה זה הוא דוקא לר"י דס"ל הסה"ד פסול טומאה הוי שפיר לדידי' גילתה התורה דבתרומה וקדשים ספיקו טמא בכל ענין. אבל לר"ל דס"ל הסה"ד פסול הגוף הוי ולאו פסול טומאה הרי לא גילתה התורה דבתרומה וקדשים ספיקו טמא בכל ענין ושפיר לדידי' גם בתרומה וקדשים היכא שאין הספק טומאה בא ע"י אדם דאין בהם דעת לשאול או ברה"ר ספיקו טהור. וא"כ י"ל דרב גידל ס"ל כר"ל דהסה"ד פסול הגוף הוי לכך יליף שפיר מוהבשר אשר יגע בכל טמא דבאין בו דעת לשאול ספיקו טהור. ומיושב בזה ג"כ מה שתמהו האחרונים על הרמב"ן והריטב"א הנ"ל עוד מכמה מקומות בש"ס דמבואר דבתרומה וקדשים ספק טומאה ברה"ר טהור. ולפי הנ"ל ניחא כיון דהדבר תלי' בפלוגתא דר"י ור"ל אי הסה"ד פסול טומאה אי פסול הגוף. ובזה מיושב נמי מה שנתקשו האחרונים ובראשם הנוב"י על הרמב"ם פ"א מהל' פסהמ"ק שפוסק דטמא במוקדשין לא ישחוט ואם עבר ושחט הזבח כשר ולא הוזכר שצריך שיאמר ברי לי שלא נגעתי בבשר ובחולין דף ב' קאמר רבה בר עולא דבקדשים צ"ל ברי לי שלא נגעתי בבשר. ולפי הנ"ל ניחא דהנה באמת הקשו התוס' חולין שם דאמאי צריך לומר ברי שלא נגעתי