אלפי מנשה חושן משפט קב

לא מפסיל בהסה"ד. וא"ל דהא התוס' שם כתבו האי חילוקא לתרץ קושיתם שהקשו שם אהא דתנינן סכין שנמצא בי"ד שוחט בה מיד דבודאי הטבילוה בעלים מאתמול והקשו אמאי לא נפסל האי סכין בהיסח הדעת וע"ז תירצו דבנאבד ל"ש פסול הסה"ד. וע"כ דקושיתם הוא אליבא דר"י דס"ל הסה"ד פסול טומאה הוי לכך שפיר אסור לשחוט בהאי סכין משום טומאה. אבל לר"ל דס"ל הסה"ד פסול הגוף הוי ליכא התחלתות הקושי' כלל דהא אף דהוא פסול מ"מ מותר לשחוט בו. וא"כ שוב א"א לומר דתירץ התוס' סובב הולך אליבא דר"ל דהסה"ד פסול הגוף הוי. אולם ז"א דבאמת י"ל דקושית התוס' הוא אליבא דר"ל דהסה"ד פסול הגוף הוי ואפ"ה אסור לשחוט הקרבן פסח בהאי סכין אם נפסל בהסה"ד אף דלא חייש שמא נטמא דהתוס' לשיטתם אזלו שכתבו בזבחים ר"פ איזהו מקומן דשחיטת קדשים וגם שחיטת קרבן פסח צריך כלי שרת עיי"ש. ועיין גם בתוס' פסחים דף ס"ו ע"א ד"ה תוחב. וא"כ שפיר אף דלא מפסיל הסכין משום טומאה רק הוא פסול פסול הגוף ג"כ אסור לשחוט הקרבן פסח בהאי סכין כיון דמפסיל מקדושת כלי שרת. והנה מה דהסה"ד פוסל בקדשים ותרומה הוא דילפינן מקרא דמשמרת תרומתי דעביד כי' שימור ולא תסיח דעתך וכמ"ש רש"י בפסחים והבאתיו לעיל באות א' הרי מה דהקפידה התורה שלא יסיח דעתו מתרומה וקדשים הוא משום דבעי שימור ומעתה נשובה ונחקורה דאי נימא דלמ"ד הסה"ד פסול הגוף הוי מה דתרומה וקדשים בעי שימור ושלא יסיח דעתו הוא לאו משום טומאה א"כ צריך לדעת למה צריך שמירה וע"כ צ"ל דהשמירה הוא שלא יבואו לידי בזיון והיינו שלא יהיו מונחים במקום שאינו נקי וכדומה. וא"כ הרי אם נאבד בודאי דיש לחוש שמא מונח במקום שאינו נקי והוי בזיון לקדשים ושוב מהראוי לפסול כשנאבד דהי' צריך לשמור שלא יאבד כדי שלא יבא לידי בזיון וכיון שכן הרי חילוק התוס' הנ"ל הוא דלא כמאן דהא למ"ד הסה"ד פסול טומאה הוי ל"ש כלל האי חילוקא וכדאמרן. וגם למ"ד הסה"ד פסול הגוף הוי ל"ש כלל האי חילוקא דהרי נאבד וא"כ ממילא נפסל מחמת שנאבד ולא שמר שלא יאבד. אע"כ צ"ל דגם למ"ד הסה"ד פסול הגוף הוי הקפידא לשמור תרומה וקדשים ושלא יסיח דעתו הוא משום טומאה כדי שלא יטמא בודאי אלא דאם לא ראינו שנטמא לא חיישינן לטומאה שמא נטמא רק הוי פסול הגוף. לכן שפיר מחלקים התוס' אליבא דמ"ד הסה"ד פסול הגוף הוי בין היכא שהוא בידו ובין שנאבד דדוקא אם הוא בידו קפדה התורה לשמור כדי שלא יטמא אבל אם אינו בידו כגון שנאבד לא קפדה התורה לשמור כדי שלא יטמא לכן שפיר כשנאבד ולא ראינו שנטמא ל"ח לטומאה דשמא נטמא וגם פסול הגוף נמי לא הוי כיון דבכה"ג לא קפדה התורה לשמור והבן

אכן אחר שובי נחמתי דבאמת י"ל דחילוק התוס' הנ"ל קאי רק דייקא אליבא דמ"ד הסה"ד פסול טומאה הוי דהא באמת קושית התוס' הנ"ל קשה גם למ"ד הסה"ד פסול טומאה הוי לזאת נ"ל דהתוס' לא מקשו קושיתם רק דייקא למ"ד הסה"ד פסול טומאה הוי ולא למ"ד פסול הגוף הוי די"ל דהתוס' חגיגה שם אזלו בשיטת הרבינו אפרים שהביאו התוס' בזבחים שם דשחיטת קדשים א"צ כלי שרת וגם שחיטת קרבן פסח א"צ כ"ש עיי"ש. וא"כ למ"ד הסה"ד פסול הגוף הוי ל"ק כלל קושית התוס' וכמו שכתבתי בסמוך. ואפ"ה שפיר מחלקים התוס' אליבא דמ"ד הסה"ד פסול טומאה הוי בין היכא שהוא בידו ובין שנאבד. והוא דהנה צריך להבין דאמאי פוסל הסה"ד בתרומה וקדשים משום טומאה דממ"נ אי התרומה וקדשים הם ברה"ר הרי ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור. ואי הם ברה"י הרי בדבר שאין בו דעת לשאול גם ברה"י ספיקו טהור והא תרומה וקדשים אין בהם דעת לשאול. ועוד אמאי לא נוקי אחזקתי' שהוא בחזקת טהרה ואף דבספק טומאה ברה"י בדבר שיש בו דעת לשאול ספיקי טמא אף דאיכא חזקת טהרה וכמ"ש התוס' נדה דף ט' ע"ב ד"ה התם עיי"ש. זה הוא כיון שראינו שהי' שם דבר טמא וספק אם נגע אי לא ובכה"ג ברה"י ספיקו טמא ולא מוקמינן אחזקתי' משא"כ בהסה"ד דלא ראינו שום טומאה כלל אמאי ניחוש לטומאה מדוע לא נימא דאוקי אחזקתי' דחזקת טהרה. ועיין גם בשו"ת הרשב"א ח"א סי' שנ"ט ובתשובת המיוחסות סי' רכ"ט שכתב שם וז"ל דלא אמרינן ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא אלא דומיא דסוטה דישנה לטומאה ודאי והיינו בועל שנכנס עמה למקום הסתר אלא דמספקא לן אי נגע בה אי לאו אף אנו נאמר בכל מקום שהי' שם טומאה ודאית אלא שאנו מסופקים אי נגע אי לאו ברה"י ספיקו טמא אבל היכא דלא ידעינן אי הוי טומאה זו ברה"י בשעה שהי' שם טהרות כי הא דקופה בכי הא ודאי לא מטמאינן מדינא במקום ספק כו' עיי"ש. הרי בהדיא כדברינו דהיכא דלא ראינו שום טומאה לא מטמאינן מדינא מספק רק מוקמינן אחזקת טהרה. וא"כ אמאי בתרומה וקדשים ע"י הסה"ד מטמאינן מדינא אף דהוא רק ספק. ועכצ"ל דבתרומה וקדשים דכתיב את משמרת תרומתי ס"ל למ"ד הסה"ד פסול טומאה הוי דגילתה התורה דבתרומה וקדשים ספיקו טמא אף שאין בהם דעת לשאול וגם דלא מוקמינן להו אחזקת טהרה. וא"כ י"ל דזה הוא דוקא היכא שהוא בידו לשמור דקפדה התורה לשמור בזה שפיר גילתה התורה דחיישינן לטומאה אף דיש לו חזקת טהרה וגם אף דהוא דבר שאין בו דעת לשאול משא"כ היכא שאין בידו לשמור כגון שנאבד דבכה"ג לא קפדה התורה לשמור הרי בכה"ג לא גילתה התורה דחיישינן לטומאה וא"כ שפיר ל"ח לטומאה משום דמוקמינן אחזקת טהרה וגם כיון דהוא דבר שאין בו דעת לשאול ושפיר עלה כהוגן חילוק התוס' הנ"ל אליבא דמ"ד הסה"ד פסול טומאה הוי. וכיון שכן שוב אין ראי' מדברי התוס' הנ"ל דגם למ"ד הסה"ד פסול הגוף הוי עיקר הקפידה לשמור ושלא יסיח דעתו הוא משום טומאה דכיון דחילוק התוס' הנ"ל הוא רק אליבא דמ"ד הסה"ד פסול טומאה הוי א"כ שפיר י"ל דלמ"ד הסה"ד פסול הגוף הוי עיקר הקפידא מה שהקפידה התורה לשמור תרומה וקדשים הוא כדי שלא יבואו לידי בזיון והיינו שלא יהיו מוכחים במקום שאינו נקי ובאמת אם נאבד שפיר לדידי' נפסל פסול הגוף כיון דלא שמר שלא יאבד כדי שלא יבא לידי בזיון וכמש"ל והבן היטב

אמנם יש ללמוד כן מתורתו של הצל"ח פסחים דף ל"ד שהקשה שם אמאי לא פריך ר"י לר"ל מסתם משנה בפ"ז דשקלים דתני בשר הנמצא כו' זה וזה תעובר צורתן ויצא לבית השריפה. ואי הסה"ד פסול הגוף הוי ל"ל עיבור צורה הרי כיון שנמצא לא ידע אדם ממנו לשמרו ונפסל בהסה"ד וכתב לתרץ כחילוק התוס' הנ"ל דלא מקרי הסה"ד רק היכא שיודע ממנו ומסיח דעתו ממנו אבל זה שנאבד לא ידע בו אדם לא מקרי הסה"ד ולכן לא