אלפי מנשה חושן משפט קא

דאינו ראוי עוד למי שאוכלין חולין בטהרה והלא מי שמחמירים בטהרות גם חולין נפסל בהיסח הדעת וכדאיתא בש"ס חגיגה דף כ' ע"א אמר ר' יונתן בן אלעזר נפלה מעפרתו הימנו ואמר לחבירו תנה לי ונתנה לו טמאה עיי"ש וברש"י שם. ואין לומר דמה דבטהרות של חולין פוסל הסה"ד זה הוא דוקא לר' יוחנן דאמר הסה"ד פסול טומאה הוי לכן שפיר המחמירין בטהרות אם הסיח דעתו מן הטהרות חיישינן שמא נטמאו וכן מורה נמי מהא דנקט ריב"א לשון טומאה ועיי"ש בכל הסוגיא דנקט רק לשון טומאה ועיין גם ברש"י שם שכתב וז"ל ולמחמירים בטהרות הוי הסה"ד טומאה עיי"ש. אבל לר"ל דאמר הסה"ד פסול הגוף הוי ל"ש לומר דבטהרות של חולין פוסל הסה"ד. דבשלמא בתרומה וקדשים שפיר אם נפסל בהסה"ד אף דאינם רק פסול ולא טמא מ"מ אסורים מלאכול כיון דהתורה קפדה שלא לאכול תרומה וקדשים שנפסלו משא"כ בטהרות של חולין מה איכפת לן בזה שהם פסולים פסול הגוף דמה בכך דמ"מ יכול לאוכלם בטהרה דהא הם טהורים. וא"כ לק"מ קושית כ"ת וגם קושיתינו די"ל דרבינא דמפרש טימא את הטהור באגע בהו שרץ לכן אין הדין חוזר וכן רב בבכורות שם דמוקי המתני' כרבנן דלא דנו דד"ג ס"ל כר"ל דהסה"ד פסול הגוף הוי ושפיר לא נפסלו הטהרות של חולין בהסה"ד. דז"א דנלע"ד דמה דטהרות של חולין נפסלים בהסה"ד משום טומאה זה הוא אליבא דכ"ע ואפי' ר"ל מודה בזה דהסה"ד פוסל משום טומאה דמעלות חכמים וחומרא בעלמא הוא לפסול הסה"ד בטהרות של חולין ודוקא בתרומה וקדשים שאנו דנן לפסול מכח הסה"ד מדינא ולאו חומרא בעלמא הוא בזה קאמר ר"ל דמדינא הוא פסול הגוף ולא חיישינן לטומאה אבל בטהרות של חולין שהוא רק חומרא בעלמא כ"ע מודים דרבנן החמירו בהו הסה"ד משום טומאה ותדע שכן הוא דהא הרמב"ם פוסק הסה"ד פסול הגוף הוי וכמ"ש הצל"ח פסחים שם ופוסק בפי"ג מהל' מטמאי משכב ומושב דהסה"ד בטהרות של חולין הוא טמא עיי"ש וע"כ כמו שכתבתי. וכיון שכן שוב שפיר קשה קושית כ"ת וגם קושיתינו דהא גם אי המתני' מיירי בחולין מ"מ נפסל בהסה"ד ואינו ראוי לו עוד מכח החומרא דרבנן דטהרות של חולין נפסלים בהסה"ד

(ז) אולם נ"ל לישב דנחזי אנן לר"י דאמר הסה"ד פסול טומאה הוי והיינו דאיכא למיחוש דשמא ע"י שהסיח דעתו משמירתן נגעה בהו טומאה וכמ"ש רש"י פסחים שם ד"ה אלא למ"ד עיי"ש. א"כ בטהרות של חולין שעדיין לא הוכשרו וכן בתרומה שלא הוכשרה לא נפסל בהסה"ד דהא אף אם כגעה בהו טומאה לא נטמא כיון דבעינן הכשר מתחלה [ורק קדשים נפסלים בהסה"ד אף דלא הוכשרו מתחלה דחיבת קודש מכשירן]. וזה אין לומר דאם הסיח דעתו מהם איכא למיחוש שמא הי' ג"כ הכשר ונגע בהו טומאה. דז"א דהא בעינן הכשר ברצון הבעלים והיינו שיפלו המשקין על האוכלין ברצון וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פי"ב מהל' טומאת אוכלין הלכה ב' עיי"ש ובהשגות הראב"ד שם ועיין גם בהרמב"ם שם פ"א ה"ב ע"ש [והא דתנינן במתני' ריש מכשירין כל משקה שתחלתו לרצון כו' הרי זה בכי יותן. נראה דהרמב"ם מפרש דקאי על נפילת המשקין על האוכלין ברצון או בתחלה או בסוף הוי הכשר ולא כמו שפירשו הר"ש והרע"ב שם עיי"ש. וכן מבואר בהרמב"ם בפהמ"ש שם עיי"ש. וכן מצאתי ראיתי בס' מרכבת המשנה פי"א מהל' ט"א הלכה א' שכתב כן להדיא עיי"ש. וכתב שם עוד על הכ"מ ששגה במ"ש דגם הרמב"ם סובר כדעת הראב"ד בהשגות עיי"ש] והרי בהיסח הדעת אין הבעלים יודעים מההכשר ולא מהני ההכשר. וגם זאת א"ל דאכתי יש לחוש שמא נטמאו במשקין טמאים דבזה לא בעינן רצון בעלים וכדאיתא במתני' ריש מכשירין דמשקין טמאים מטמאים לרצון ושלא לרצון. דז"א דהא קיי"ל דטומאת משקין לטמא אחרים הוא מדרבנן וא"כ אם הסיח דעתו הרי הוי ספק אם נגעו במשקין טמאים והוי ספק דרבנן ולקולא וכן אמר ר"מ בפסחים דף ט"ז ע"א דספק משקין לטמא אחרים טהור כיון דהוי ספק דרבנן עיי"ש. ומעתה י"ל דרב דמוקי בש"ס בכורות שם המתני' כרבנן דלא דנו דיני דגרמי. וכן רבינא בסנהדרין דמפרש המתני' גם לענין שלא יהי' הדין חוזר באגע בהו שרץ ואי לא הי' נגע בהו שרץ הי' הדין חוזר המה מוקי המתני' היכא דעדיין לא הי' הכשר לקבל טומאה והיינו דהשאלה היתה גם על ההכשר אי חשיב הכשר אי לא וטעה הדיין והורה דחשיב הכשר והאוכלין הם טמאים ונו"נ ביד היינו שהכשיר את האוכלין פעם שנית בהכשר המועיל ונגע בהו שרץ. וא"כ שפיר אי לא הי' נו"נ ביד הי' האוכלין טהורים לגמרי ולא נפסלו ג"כ בהסה"ד כיון דבאמת לא הי' הכשר המועיל ובלא הכשר אינו פוסל הסה"ד וכאמור. וא"כ שפיר לק"מ לא קושית כ"ת ולא קושיתינו והבן

ולכאורה י"ל דהתינח לר"י דס"ל הסה"ד פסול טומאה הוי. אבל לר"ל דס"ל הסה"ד פסול הגוף הוי הרי לדידי' אין חילוק גם בתרומה אם הוכשרה אי לא ואף דלא הוכשרה ג"כ נפסלה בהסה"ד וא"כ אי נימא דהמתני' דטימא את הטהור מיירי בתרומה שוב תקשה קושית כ"ת וגם קושיתינו אליבא דר"ל דס"ל הסה"ד פסול הגוף הוי. אולם זה אינו עומד לנגדינו. חדא דמי דחק לנו לומר דרב ורבינא מוקי המתני' בתרומה הלא שפיר י"ל דהמתני' מיירי דייקא בחולין ובחולין גם ר"ל ס"ל דאינו פוסל הסה"ד כ"א כשהי' מוכשר לקבל טומאה כיון דגם ר"ל ס"ל דמה דבחולין פוסל הסה"ד הוא משום טומאה וכמש"ל באות שלפני זה ושפיר בעינן הכשר מתחלה. ועוד אף אי נימא דהמתני' מיירי בתרומה הא אכתי י"ל דרב ורבינא ס"ל דהסה"ד פסול טומאה הוי. ועוד דאני אומר דגם לר"ל דס"ל הסה"ד פסול הגוף הוי בעינן ג"כ בתרומה שיהי' מוכשר מתחלה לקבל טומאה. דנ"ל דגם לר"ל מה דהקפידה התורה לשמור תרו מה וקדשים ושלא יסיח דעתו מהם עיקר הקפידה הוא כדי שלא יטמא ע"י מה שמסיח דעתו מלשמור אלא דר"ל סובר דאם הסיח דעתו אף אם יבא אלי' ויאמר שלא נטמא אפ"ה נפסל כיון דהתורה הקפידה שלא יסיח דעתו והרי הסיח דעתו והוי פסול הגוף. ואמרתי להביא ראי' לזה מדברי התוס' חגיגה דף כ"א ד"ה האונן שכתבו דל"ש הסה"ד לפסול רק היכא שהוא בידו ואסח דעתו הימנה אבל היכא שאין בידו כגון שנאבד ל"ש הסה"ד לפסול עיי"ש. והנה אליבא דר"י דס"ל הסה"ד פסול טומאה הוי ליכא שום סברא לחלק בין היכא שהוא בידו ובין היכא שנאבד דהא אדרבה היכא שנאבד טפי איכא למיחוש לטומאה. ואלא צ"ל דכוונת התוס' בחילוקם הוא רק אליבא דר"ל דס"ל הסה"ד פסול הגוף הוי ולא חייש שמא נטמא ואליבא דידי' שפיר סברא הוא לחלק כן שלא הזהירה תורה לשמור תרומה וקדשים ושלא יסיח דעתו רק היכא שהוא בידו שיכול לשמור משא"כ כשנאבד דאין בידו לשמור