אהבת איתן ט

הא ר"י עיי' מ"ה לא מצי למיתני בימיו לא הי' פטיש מכה כו' שהרי יש פטיש שהי' מכה גם בימיו ושייך למיתני עד ימיו כו' פי' שכל פטיש היה מכה עד ימיו ומכ"ש לפ"מ דמוקמי' כר' יוסי הא אמר רבינא התם כמאן מדלינן האידנא קבייתא דדשא בחוה"מ כר' יוסי ע"ש א"כ הרי גם האידנא פטיש מכה, מש"ה לא מצי למיתני לא היה פטיש מכה כו' וביותר לפי הירושלמי דמפרש. לשון עד ימיו מורה סוף ימיו כו' ע"ש וגבי דמאי שייך למיתני ובימיו כו' לפי שהוא גזר על הדמאי כדאמרי' בסוטה שם תיקן תרתי ביטל וידוי מעשר מחבירים וגזר דמאי על של ע"ה כו' ע"ש א"כ הי' צריך זה להסמיך להעביר כו' אלא בכדי לחלק ביניהם למימר דראשונה מיירי בחברים ובתרייתא בע"ה מש"ה הפסיק ביניהם בהני תרתי אמצעייתי

מסכת חלה

פרק א מ"ב תני בדברי ר"מ הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בהם ולא תני אינו אסור אלא בהם כדתני בנדרים פ"ז מ"ב וכלישנא דחכמים הכא היינו משום דהתם שונה תחילה הנודר מן הדגן אסור אפי' בפול המצרי וכמאמר ר"מ הכא בפי' לגי' רע"ב אסור בכל המיני' ולגי' הספרים שמעי' לי' מדיוקא כמ"ש תוי"ט ד"ה הנודר ע"ש שייך למיתני אח"כ אבל הנודר מתבואה אינו אסור אלא בהם גם לר"מ אבל הכא דתני תחילה גבי מצה האוכל מהם כו' וגבי חמץ נתערב אחד מהם כו' ולא תני לשון שלילה מש"ה לא תני נמי הכא לשון שלילה: מ"ו תוי"ט ד"ה חלות ע"ש מה שתירץ ותירוצו מעלה ארוכה הכא דסמיך למעיסה אבל לא בפסחים דתני ג"כ חלות תודה ורקיקי נזיר וגם הכא אינו עולה תירוצו רק למ"ד על משנתנו תברא מי ששנה זו כו' אבל לא למ"ד דפליגי ב"ש וב"ה אי עילאה גבר אי ת"ג עיי' שנות אליהו כתב דשמואל דאמר על מתני' תברא. בפסחים דף ל"ז ב' לשיטתי' דס"ל ת"ג פסחים דף ע"ו ע"א ע"ש. דרבי לנפשי' סבר ע"ג מש"ה סתם דב"ה פטרי' ברותחי' ע"ג קמח ובהיפוך מחייבי כו' לפעד"נ דבתודה יש מין שנקרא רבוכה ובתורה מורבכת והיא חלוטה שהשמן שבה יהי' רותח כמ"ש רע"ב ותוי"ט מנחות פ"ז מ"א ד"ה מרבכת מהסיפרי מלמד שכל מעשי' ברותחין כו' ע"ש וגם היא מרובה בשמן משאר מינים שבתודה וגם קלויי' בהשמן ע"ש במיי' בפיה"מ ובחיבורו ותני תנא חלות תודה ובחילוף אותיות דטלנ"ת הוא חלוט תודה וזה ליתא בנזיר ואשמעי' דגם דפליגי ב"ש וב"ה במעיסה ומלימה אפ"ה חלט תודה חייב בחלה אם עשאה למכור בשוק וכן בפסחים אשמעי' לרמב"ם דלא נימא דהוי מצה עשירה שמרובה בשמן ואין יוצאין בה וכן אשמעי' דלא נימא מדאין יוצאין בדבר שאינו בא לידי חימוץ כמו אורז ודוחן ה"נ אין יוצאין בחלוט שגם הוא מעכב החימוץ כדאי' בגמ' ופוסקים קמ"ל דיוצאי' בה כיון שהוא מה מינים: מ"ח תוי"ט ד"ה ומערבי' בה הביא פי' רמב"ם דמיירי בתחומין משמע אבל חצירות לא דבעי' פת דוקא ומסיים דהא ליתא דכיון שרועים אוכלים ממנה הוי פת גמור כו' עיי"ש באמת המעיי' בפיה"מ יראה דברישא לא פירש כלום רק בסיפא באין רועים אוכלי' ממנה כתב אין מערבין בה עירובי תחומין כו' ע"ש א"כ לרבותא כ"כ בסיפא אבל ברישא מודה להרע"ב דגם ע"ח מערבי' וכן בפ"א מ"ד דדמאי פי' גבי דמאי מערבי' ע"ח וע"ת כו' ע"ש

פרק ב מ''א פירות ח"ל כו' יצאו מכאן לשם ר"א מחייב ורע"ק פוטר פי' רע"ב משום דכתיב אשר אני מביא אתכם שמה. שמה אתם חייבים כו' כי היכי דילפי' מיני' לחיוב פירות ת''ל שבאו לא"י ברישא ותוס' רע"ק אות זיין כתב בשם משל"מ ה' תרומות פ"א הכ"ב דלא פטר רע"ק רק אם היה גמר מלאכתם בחוץ לארץ דהיינו מירוח או גלגול העיסה אבל אם הי' זה בא"י לא פקע חיובא מיני' ע"י ביאתם לח"ל כו' ע"ש. מזה סתירה למ"ש הח"ס או"ח ת' קכ"ח ד"ה מ"ש בביאור הגמ' מנחות דף ס"ט ע"ב חטים שירדו בעבים מהו דמיירי דידעי' שהעבים שאבו מהים שבא"י חטים של א''י שבאו בספינה ונשבעו אפ"ה מיבעי לי' אי כשר לשתי הלחם כיון שראו פני ח"ל כמו לרע"ק פרות שיצאו מכאן לשם כו' ע"ש שאין ענין כלל למתני' דהכא דטעמא הוא מיתורא דתי' שמה ואפ"ה אי כבר נתחייבו בא"י לא איכפת לן במה שראו פני ח"ל ואיך יעלה על הדעת לומר דלא מיקיים ממושבותיכם תביאו בשביל שהיו החטים פעם א' בעבים ומה שהקשה בשם מרכבת המשנה למה לא איבעי לי' על עומר ג"כ כו' ע"ש. לפירש"י שפירש שהעבים בלעו מן הים אוקינוס כו' ע"ש. א"ש דעומר בא מצה וכיון שנשבעו השעורים בים יש בהם חשש חימוץ כדאיתא בפסחים דף מ' ע"ב ובטור וש"ע א"ח ס' תס"ז ס"ב דאפי' לא נתבקעו אסורים כו' ע"ש מש"ה איבעי לו בשתי הלחם שהוא חמץ

מסכת ערלה

פרק א מ''ב תפארת ישראל אות י''ג תמה על הרע"ב מי גרע לא נתייאשו מעמד מאיליו כו' ע''ש הא לא קשיא כ"כ שהרי יש חילוק בעולה מאיליו בין מקום חורשין למקום ישוב עוד יש תנא בירושלמי דמחלק בין עולה בשל יחיד של רבים עיי' ר"ש וש"א להגר"א ועיי' תוספות י"ט ד"ה והגזלן מה שכתב בזה מ"ח ענקוקלות. פי' רע"ב שלקו עד שלא הביאו שליש כו' תימה שהרי בירושלמי מסיק אפי' משהביאו שליש ועלה קאמר דלקו תלתיהון ע"ש ובהר"ש וכ"כ רמב"ם בפיה"מ שלא הבשילו כ"צ וכ"ה בש"ע יו"ד סי' רצ"ד ס"א ע"ש. ואפשר שהרע''ב תופס כמ"ד עד שלא הביאו שליש לרבותא דאפ"ה אסורים בערלה ובנזיר כו' אבל מהמעות ענקוקלות יש במשמע גם הביאו שליש: מ"ט תפארת ישראל אות ס"ב תירץ קושית תוס' רע"ק אות ו' טענו חשין כו' דתוס' רע"ק מקשה מגמ' דילן ברכות ל"ו ב' והוא מתרץ ע"פ הירושלמי דבברכות שם אמרי' דרבנן פליגי עלי' דר' יוסי רק בסמדר של ענבים ולא בכפניות שהם סמדר דתמרים ע''ש

פרק ב מ"ז אות כ"ט בתפארת ישראל כתב טעם מדנפשי' למה דתני במתנ' גריסין ועדשים ולמה לא הביא מה דאי' ע"ז בירושלמי הובא בש"א להגר"א עיין שם ס"ח אות ל"א בתפארת ישראל הקשה אמאי אסור הא הוי זו"ז גורם ותירץ כיון דנפל איסור לבסוף כו' תמוה שלא ראה מש"כ התוס' ע"ז ס"ח ב' ד''ה לר"ש דכיון שיש בכל א' כדי לחמץ לא שייך זו"ג ע"ש גם מש"כ דלפ"ז אם נפלו ביחד וכ"ש נפל היתר לבסוף מותר תמוה דבפי' אי' שם בע"ז ברייתא דלרבנן נפלו שניהם ביחד נמי אסור ואפי' חימצו יותר מדאי ופגמו ע"ש ושם אי' נמי בהך בריי' שאם נפלה תרומה תחילה אפי' לר"ש אסור ולא נזכר שם שהחמיצה קודם שנפלו החולין שלא יקשה מזה על התפארת ישראל. ומה דאיתא שם לפני זה דתניא שאור של חולין כו' והוגה על הגליון דתנן ע"ש, יש לומר שא"צ דבמתני' דהכא לא נזכר והחמיצה קודם נפילת התרומה ובברייתא איתא והחמיצה כו' ע"ש מש"ה מוכרח להביא הברייתא. ומזה יש לתמוה ג"כ על מ"ש בבועז משנה ט' לתרץ קושית תוס' רע"ק אות י"ד והביא ראי' מדמייתי הגמ' בע"ז ברייתא ולא מייתי משנתינו כו' ע"ש. שהרי שם מיירי בפוגם מעיקרא וזהו אם כבר חימצה ע"י החולין ובמתני' לא נזכר זה. וביותר תמוה מ"ש דמתני' ח' מיירי בהסיר ההיתר קודם גמר חימוץ ואח"כ נפל איסור כו' ע"ש. דא"כ למה תני' במ"ט וחימצה הא אפי' לא חימצה מתיר ר"ש אם לא הסיר ההיתר ואין לומר דתני חימצה לרבותא דרבנן אדרבא כח דהיתר עדיף ובאמת רק משנה י"א מיירי בקדם וסילק האיסור אליבא דר"א כמ"ש רע"ב שם והוא מהגמ' ע"ז ע"ג ב' עיי"ש גם מ"ש דבירוש' איתא כהרע"ב נהפוך הוא כמ"ש בש"א מהירושלמי עיי"ש ומה שדיקדק מלשון ואח"כ כו' דמיירי בהסיר ההיתר מש"ה מודה ר"ש. הנה גם בברייתא דע"ז הנ"ל דפליג ר"ש איתא ג"כ כהאי לישנא ע"ש. וראייתו מדלא מייתי הגמ' ממתני' מלבד מש"כ לעיל יש לומר דבמתני' מ"ח ליכא פלוגתא בפי' הגם דפליג בה. ר"ש אבל בברייתא איתא בפי' דר"ש פליג בה עיין שם:

מ"ט תפארת ישראל בבועז כתב דבר תמוה שכתב דמתניתין חי"ת מיירי בהסיר השאור של חולין קודם שנפל של תרומה. ולפי דבריו לא הוי ליה למיתני במשנה ט' וחימצה כי אפי' לא תימצה אם לא הסיר החולין יש לו להיות מותר אליבא דר"ש ורק במשנה י"א מפרשי' דר' אליעזר דמתיר בנפל של חולין בסוף הוא רק בקדם וסילק את האיסור כמ"ש הרע"ב והוא מימרא דאביי ע"ז ד' ע"ג ע"ב אבל במ"ח קדם וסילק מאן דכר שמי' ואי נימא דתני תימצה במ"ט לרבותא דרבנן דאסרי. אדרבא כחא דהיתירא עדיף וליתני דר"ש מתיר אם לא הסיר החולין אפי' לא חימצה כשנפלה התרומה ומה שהביא סייעתא, להרע"ב מהירושלמי אדרבא הגר"א בש"א הביא ראי' מהירושלמי דר"ש פליג גם ברישא ע"ש שכתב כי גם הגמ' דילן בע"ז דף ס"ח ע"א מסכים לזה ע"ש ומה שדיקדק מלישנא דמתני' דמיירי בהסירו הנה גם לשון הברייתא המובא בע"ז שם לא משונה הוא מלישנא דמתני' ור"ש פליג שם גם מה שנסתייע מהגמ' ע"ז הנ"ל דמייתי ברייתא ולא מייתי ממתני' לאו ראיי' היא כלל דהא מתני' לא מפרש במ"ח דר"ש פליג רק במ"ט נזכר ר"ש מ"ה מייתי ברייתא דמיפרשא ועיי' רש"י שם דמפרש סיפא דברייתא ג"כ דמיירי בחימצה דומיא דמ"ט במתני' ע"ש:

מ"י ר' שמעון אומר ב' וג' שמות יכו' קשה דמיותר הוא כבר נאמר זה בדברי ת"ק והי' לו לשנות בקוצר ר"ש אומר אין מצטרפין. ויש ליישב עפמ"ש תוס' ע"ז ומעילה ה"ט במתני' דשם דאר"ש אימ"צ פי' א"צ צירוף דכ"ש למכות ע"ש א"כ גם הכא יש לפרש הכי מש"ה מוכרח להזכיר בפי' ומזה ידעי' כונתו לפי שהן מב' שמות אימ"צ פי' אין יכול לצרף. ואודות הצריכותא שכתב תוי"ט לקמן מט"ו ד"ה תבלין שהשיג עליו תוס' חדשים דגם בשאור שם יש ב' מיני' חטי ושערי עוד הקשה עליו דהא כבר שמעי' לה ממשנה י' לפע"ד יש לפרש ע"פ הגמ' דשבת דמוקי לי' חזקי' במיני מתיקה שנו ע"ש ד"צ ע"א ובע"ז דף ס"ו א'. ועיי' מ"י בתוי"ט ד"ה תבלים בשם רמב"ם דגם שומין ובצלים ושמן וחומץ ויין כולם נקראים תבלין כשאדם מכוין לתבל בהם קדירתו כו' ע"ש לפ"ז לק"מ מחיטי ושערי שהרי עכ"פ שניהם מין אוכל גם שוים בפעולתם אבל תבלין יש אוכל ויש משקה יש לחזק ויש למתק. ומדברי התוס' ע"ז שם ד"ה ורבא יש ללמוד חילוק אחר. דשאור האיסור בעין משא"כ תבלין מעורבין הם בתבשיל ואפי' ר"מ ורבא מודי' לדחזקי' דבעי' דוקא מיני מתיקה כו' ע"ש, עוד שם ד"ה תבלין כתבו חילוק אחר בין לח ליבש דבלח גם לר"ש מצטרפי בנ"ט לקדירה כו' ע"ש משום דעביד לטעמא לפ"ז אפי' לשיטת תוס' שם דגם לרבא מתני' מיירי במיני מתיקה אפ"ה לא דמי לשאור שכולו מין דגן וכולו אוכל משא"כ הכא. יש עשבי בשם ויש עצי בשמים ויש ירקות כגון כמון וכיון שיש בהם חילוקים הרבה. בתבלין גופה ג"כ צריך ב' משניות ולא שמעי' חד מאידך [ועוד דמיו"ד לא נזכר קדירה וה"א דמיירי ביבש] ועוד דאי ממשנה יו"ד ה"א דמיירי שיש בכ"א כדי לתבל מש"ה סבר ר"ש אין מצטרפי' שאין אחד צריך לחבירו אבל בכה"ג דמיירי במט"ו גם ר"ש מודה קמ"ל או אפשר בהיפוך דה"א כיון דכל חד בא"נ לית בי' לתבל כמאן דליתנהו דמי וגם לרבנן אימ"צ קמ"ל עוד י"ל דה"א במיו"ד אימ"צ היינו. למלקות דוקא דהיכא דאין איתא בעין גם ר"ש מצריך צירוף:

תפארת ישראל אות ל"ח טרח ליישב מ"ט הפסיק התנא בין מ"ט למשנה י"א בתבלין שהוא ענין אחר לפע"ד יש ליישב ע"פ הגמ' ע"ז ס"ח ב' דפריך לר"ש ליצטרפו היתר ואיסור וליתסרו ומשני ר"ש לטעמי' דאפי' איסור ואיסור לא מצטרפי וכ"ש היתר ואיסור דתנן הערלה וכה"כ כו' וכתבו התוס' שם ד"ה ר"ש וכ"כ תוספות במעילה ד' י"ח ע"א ד"ה תני שאין כונת הגמ' למתני' דמעילה דשם הפי' הוא א"צ צירוף דר"ש סבר כ"ש למכות אלא כונת הגמ' להך מתני' דתבלין כו' ע"ש לפ"ז שפיר שייכא מ' יו"ד סמוך למ"ט דמש"ה מתיר במ"ט משום דסבר במיו"ד דאפי' איסור ואיסור לא מצטרפי:

מי"ב תוי"ט ד"ה שאלתי כתב וזה לראיי' שאף מתלמידי ב"ש קבלו מב"ה ע"כ הי' יכול להביא מהמוקדם מע"ש פ"ב מ"ט ר' טרפון אומר ד' אשפרי כו' והי' מתלמידי ב"ש וסובר בזה כב"ה דלא בעי' בכל הסלע מעות אי לפי' רע"ב ורש"י ב"מ דף מ"ה אסור בכל הסלע מעות ע"ש

מסכת בכורים

פרק א מ"א הנוטע לתוך שלו והבריך לתוך של יחיד כו'. עוד שם במ"ב מאיזה טעם אינו מביא. עוד שם אין מביאין מאותו הטעם כו'. קשה ייתור לשון