אהבת איתן ח

מסכת מעשר שני

פרק א מ"א אבל נותנין זה לזה מתנת חנם. עי' ת"י אות ה' מ"ש לרמז בתי' חנם. לפענ"ד נראה עפ"מ דאי' במס' ע"ז דף כ' לא תחנם דרשי' לשון חן לשון חניי' לשון חנם ה"נ יש לומר חנם דמתני' מרומז בו מזמינו על שלחנו מלשון חנייה בביתו על של שלחנו: מ"ב ואין מקדשין בו את האשה. עיי' ת"י אות זיין כתב מילתא דפשיטא היא ומה"ט לא תני לי' במ"א גבי מעשר שני כו' ע"ש. תמוה שהרי משנה מפורשת בקידושין פ"ב מ"ח המקדש במע"ש כו' אלא דלא תני לי' הכא משום דפליגי שם ר"מ ור"י בקידש במזיד במ"ש ע"ש דלר' יהודה במזיד קידש ע"ש בגמ' דף נ"ה נ"ו מילתא בטעמא: מ"ד ת"י אות כ' דבריו תמוהים שהרי הך מתני' סברה שמותר ליקח חיה לבשר תאוה והיינו קודם שגזרו שלא ליקח בהמה חיה ועוף חיים שמא יגדל מהם עדרים עדרים וישהה מעשרותיו כדאיתא בסוכה ד' מ"ב ע"ב לחכמי' דר"מ רק בהמה לבשר תאוה אסור שמבריח הבהמה מע"ג המזבח ולא כדבריו שאסור להבריח מעות מ"ש ממזבח גם בל"ז דבריו תמוהים שהרי מתני' מיירי חוץ לירושלים כמ"ש הגר"א בש"א שזוהי גזירה ראשונה שלא ליקח בהמה לבשר תאוה ומה שהקשה מהתורה דמיירי בירושלים גם הא יש לומר דהתורה התירה וחכמים אסרו אם לא שנאמר עפ"ד הט"ז יו"ד סימן קי"ז דכ"מ שיש היתר בתורה בפירוש אין כח ביד חז"ל לאסור וכ"כ עוד הט"ז בחו"מ סי' ב' ועי' ערוך לנר סוכה שם מ"ש בזה לשיטת בעל המאור שחילק על תוס' וס"ל דאפי' בירושלים אסור ליקח חיין ע"ש

פרק ב מ"א זה הכלל כל ששבחו ניכר השבח לפי חשבון וכל שאין שבחו ניכר השבח לשני נלפע"ד דהאי זה"כ מרבה מאי דאמרי' בירושלמי לר' יוחנן עיסת מע"ש שאפאה בעצים של חולין ותפחה מיקרי שבחו ניכר והשבח לפ"ח ומתניתין מיירי בלא תפח וכן דגים בקפלוטות של מ"ש מיירי שעדיין מעורבין ויש הותיר במדה אבל טעם לאו כלום הוא ולריש לקיש מיקרי שבחו ניכר כטעם אבל עיסה שתפחה השבח לשני לפ"ז לר' יוחנן אשמעי' כל ששבחו ניכר לפרושי סיפא דעיסת מ"ש דלא נימא אפי' תפח השבח לשני להכי מסיים דאם ניכר דהיינו תפח השבח לפי חשבון לפי שאין שבח עצים בפת כסברת חכמים בפסחים דף כ"ז אפי' באיה"נ וכל שאי"ל לשני אשמעי' דינא דתבלין וקפלוטות אע"ג דטעמא לא בטיל. א"כ אפי' הוסר התבלין מהדגים יהי' השבח לפ"ח קמ"ל כל שאין שבחו ניכר פי' במדה השבח לשני ולריש לקיש הוי איפכא זה"כ דרישא מרבי שאם ניכר בטעמו אפילו אין הותיר מדה השבח לפ"ח ודסיפא מרבי גבי עיסת מ"ש אפי' תפחה מיקרי אין שבחו ניכר דהרי אפי' גבי ערלה וכלאי הכרם סברי רבנן בפסחים כ"ז ב' אין שבח עצים בפת אם לא שאבוקה כנגדו ע"ש. ומה דתפח לאו כלום היא:

בת"י בבועז (אות א) כתב דבר תמוה דלרבי בון בירושלמי פ"א מ"ב דדמאי שרי לאבד מע"ש ודאי מה"ת כו' ושם אי' בהיפוך דר' בון מוקי מתני' דשם בת"מ של דמאי ולא במע"ש ואידך מ"ד מוקי לה במע"ש של דמאי עיי' ר"ש שם פי' הכי ומוקי לה שם בפחות מכביצה ובפרוסה. אבל בשלימה אפי' זה אסור אם לא שהוא פחות מכגרוגרת עיין שם. מ"ב אם היקל בתרומה שכן היקל בכרשינין ובתלתין כו' יש להקשות שאח"כ מקדים תלתין לכרשינין שדין תלתן במ"ג ודין כרשינין במ"ד וניחא לי ע"פ הירושלמי הובא בש"א להגר"א אמרי' שם דמתני' ר' יהודה היא דסבר בפלוגתא דב"ש וב"ה הכי ואילו לר"מ סברי ב"ה כדסברי ב"ש לר"י בתלתן אבל בכרשינין לר"מ סברי ב"ש כדסברי ב"ה לר"י ולב"ה לר"מ כל מעשיה בטומאה כו' ע"ש לפ"ז ר"מ מחמיר בתלתן ומיקל בכרשינין ואפשר דר"ש סבר כותי' מש"ה אמר היקל בכרשינין ותלתן דגבי קולא שייך להזכיר כרשינין קודם לתלתן:

מ"ב תפארת ישראל אות ב' כתב בפשיטות דמ"ש מותר בזילוף וליתא זה רק לדעת ר"ש ורע"ב שביעית פרק ח' מ"ב דמ"ש טהור מותר בהבערה אבל לדעת רש"י יבמות ע"ג א' והגר"א בש"א שם ותוס' רע"ק שם אות ל"ז אסור זילוף במע"ש ע"ש:

מ"ה זה הכלל המתלקטים למ"ש והנבללים לפ"ת עיי' תוי"ט ותוח"ד מ"ש בהאי זה"כ לפע"ד יש לומר ע"פ הירושלמי הובא בש"א להגר"א דלא אמרי' מתלקטי' למ"ש רק בליקט בערבוביא אבל ליקט על אומן הוי כמו נבללים כו' ע"ש ויש לומר דמרבי בסיפא בכלל הנבללים אפי' ליקט על אומן ובהכי א"ש מה דלא תני בסיפא הנחפנין אלא דהא ליתא מדאמר בירושלמי תני והנחפנין ע"ש. ואפי' כן אין זה סותר למה שכתבתי. עוד יש לומר דאשמעי' מה דתני בלל וחפן פי' או חפן כדאי' בירושלמי והיינו דאשמעי' זה"כ דסיפא ועיי' רמב"ם הלכות מעשר ונ"ר פ"ו ה"א משם יש ללמוד עוד מה דמרבה זה"כ:

תפארת ישראל אות ל"ג כתב טעמא דכל מה שלקט שייך למעשר שני משום דקבוע הוי כמע"מ והקשה נימא כל דפריש מרו"פ ותירץ דהוי דשיל"מ א"נ מטבע חש"ב ולא בטיל דבריו תמוהי' דמה ענין קבוע לכאן הרי הכל מעורב ביחד ורק גבי בע"ח דחשיבי מיקרי קבוע דרבנן בתערובת כדאי' בזבחים ד' ע"א ע"ש בגמ' דגזרי' שמא יקח מה"ק וכמ"ש תוס' פסחים דף ט' ע"ב ד"ה היינו ט"ח ע"ש. ובמטבע לא אשכחן דמיקרי קבוע והרי התוספות שילהי מעילה גבי פרוטה של הקדש שנפל לכיס הקשו תוס' שם ליבטל ברובא ולא כתבו דהוי קבוע ויותר תמוה מ"ש התפארת ישראל דנימא כל דפריש כו' מה שייך זה בליקט בידיו מן התערובת וכמ"ש תוס' שם גבי ככר בפי עכבר דלא הוי כמו נמצא ביד גוי משום שנולד הספק במקום הקביעות עיי' יו"ד סי' קי"ד ס"ד ס"ה ש"ך ס"ק ל"ו ל"ז תמצא מפורש הכי שיש חילוק בין פירש ממילא להפרישו במתכוין ע"ש. אבל הטעם מפורש בירושלמי הובא בש"א להגר"א דכיון דנתפזרו אילו ב"כ וב"כ יאבדו מש"ה אמרי' מה שלקט הוי למע"ש ואומר אני שזה מרומז במתני' דתני לישנא יתירא עד שישלים. פי' דמשום הפסד מע"ש אמרינן דמה שליקט הוי למע"ש

פרק ג מ"א אבל נותנין זה לזה מתנת חנם. עיי' תוי"ט ות"ח וש"א ותפארת ישראל מ"ש בזה לפעד"נ דאשמעי' שמותר ליתן מתנת חנם אפי' להמביא אם לא אמר בתחילה העלם לחלק הגם שיכול להיות שנותן לו בשביל שהעלה וקמ"ל נמי שזה היתר גמור הוא משא"כ היתר אמירה העלם שנאכלם ונשתם פריך עלה בירושלמי מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומשני מהלכות של עימעום היא פי' שאין ההיתר ברור רק ע"צ הדוחק כמו פת פלטר ועוד דברים דחשיב שם ע"ש. ובזה מיושב לשון אבל שנדחק בו התוי"ט ע"ש ולדידי א"ש שההיתר שמקודם עמעום יש בו אבל זה היתר גמור אפי' ליתן מתנה למי שהביא המע"ש

פרק ה מ"א הביא תוי"ט קושית תוס' ב"ק ס"ט מ"ט מקדים רבעי לערלה כו' ע"ש לפי הירושלמי שהביא הגר"א א"ש דרבעי הוא רק שנה א' מש"ה מציינו באדמה ושל ערלה שלש שנים צריך חרסית ושל קברות לעולם צריך סיד עי"ש. אבל קושייתם היא לפי הטעמים שבגמ' דידן עיי"ש מ"ב תוספות י"ט ד"ה ותנאי האריך ליישב לישנא דמתני' גם לישנא דר' יוסי שאמר הי' התנאי הזה שהי' לו לומר התקנה הזאת עיי' תוי"ט ד"ה משחרב ולי עוד יש דקדוק שהת"ק אמר ותנאי הי' הדבר ור' יוסי לא אמר תי' הדבר והנה מה שהקשה תוי"ט מה שייך התקינו בדבר שהוא ד"ת לפדות מע"ש כו' אינה קושיא כ"כ שהרי מצינו במס' ר"ה דף ל' ע"ב גבי התקין ריב"ז מאי התקין דרש והתקין ופירש"י דרש להם המקרא כו'. ע"ש. ומה שתירץ תוי"ט שהי' התקנה שאסור להעלות הפירות כו' תמוה וכי זו משלו היא הלא תוספתא ערוכה היא כמ"ש הצל"ח ביצה ד"ו שהקשה מתוספתא זו על רמב"ם ה' מ"ש פ"ט ע"ש. והנה טעם תקנה ראשונה אמרי' בר"ה ד' ל"א כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות עיין שם דר' יוחנן אמר הכי אבל בירושלמי הכא אמרי' הטעם בכדי שיהי' מצוי יין לנסכים לפ"ז לא היתה תקנה ראשונה רק בענבים ולא בשאר פירות ולפע"ד בהא פליגי ת"ק ור' יוסי דת"ק סבר תקנה ראשונה הי' בשביל לעטר מש"ה אמר שביטול התקנה הי' בשביל רבוי הפירות ור' יוסי סבר שהתקנה הי' בשביל נסכים רק בענבים מש"ה סבר שביטול התקנה הי' ע"י חורבן ביהמ"ק ממילא מיושב מה דלא אמר ר' יוסי התקנה הזאת. כי הא בהא תליא אם היה התקנה תחילה לעטר שוקי ירושלם בפירות הי' אח"כ תקנה שאסור להעלות בכדי שלא להפחית השער כמ"ש תוי"ט אבל לר"י לא יתכן לתקן איסור להעלות ענבים או יין כי מהרה יבנה ביהמ"ק כו' כדאיתא בביצה דף ה' דף ו' ובר"ה שם גבי תקנות דריב"ז עיי"ש ובפ"ב דשבועות ד' ט"ז ע"ב ע"ש מיהו הא קשיא לכאורה מאמר ר"י ותנאי הי' אימתי שיבנה ביהמ"ק יחזור הדבר לכמות שהי' ע"כ הרי ב"ד הראשון אין כח בידם לבטל נסכים מביהמ"ק ודעתם לא הי' כלל לבטל מ"ע דאורייתא ומה שייך כאן אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו כו' הלא אם יהיו דחוקים לנסכים ממילא יעלו ענבים או יין ומה צריך לתנאי וניחא לי ע"פ מ"ש המל"מ הלכות בית הבחירה פ"ו הי"ד שבאם ישיגו רשיון מהמלך לבנות מזבח אז יהי' נאכל בירושלים בכור ומע"ש לפ"מ שפסק הרמב"ם כר' יהושע מגילה דף י' ע"א שמקריבין אע"פ שאין בית כו' ע"ש וכבר הלכו בו הנימושות גאוני קשישי בדין הזה. ובדורנו הי' בזה מלחמת תנופה בין הגאון בעמ"ח. מאזנים למשפט ובין הגאון בעמ"ח ערוך לנר ובנין ציון ע"ש. לכן היה התנאי שלא יוחזר הדבר לכשהיה היינו שיהא אסור לפדות מהלך יום. רק כשיבנה ביהמ"ק מאת השי"ת אבל לא ע"י בנין מזבח שיבנו רק ע"י רשיון מהמלך בהיותם בארץ אויביהם וכן שיעור דברי ר"י ותנאי היה אימתי שיבנה ביהמ"ק יחזיר הדבר לכמות שהי', פי' שבזה גופה היה התנאי שלא יוחזר הדבר לכמו שהי' אלא ע"י בנין ביהמ"ק דייקא אבל ע"י בנין מזבח לא יהי' התחדשות רק בהיות דוחק בנסכים הם מעצמם יעלו או ענבים או יין ולא היה עדיין חיזוק תקנה ראשונה בחיוב לעלות הפירות ומה שהקשה הצל"ח ביצה שם למה הי' התקנה ראשונה רק ברבעי ולא הי' תקנה זו גם במע"ש מה"ט גופי' ע"ש. הנה המעיין ברש"י שם ר"ה ל"א ע"ב ימצא כמעט מפורש, שהיה התקנה הזאת גם במ"ש עיי"ש:

מ"ט עובדא דר"ג וזקנים תוס' רע"ק אות כ"ב בשם ת' בני אהרן דמיירי שנתן לו ר"ג לר"י רשות להשכיר לראב"ע דאל"כ אין השוכר רשאי להשכיר כו' ע"ש. לפע"ד יש לומר ע"פ המבואר בחו"מ סי' קצ"ח ש"ך סק"ו בשם ריטב"א שאין חצר שאולה קונה מטעם חצר רק אם שאיל לו להשתמש בה כאיש בשלו אבל לא אם אין לו רק רשות בה לדריסת הרגל כו' ע"ש שהוציא כן מהגמ' דפ"ק דב"מ. וזה ידוע דדריסת הרגל לא קפדי אינשי ואפי' במודר הנאה שרי לרבנן דפליגי עלי' דר"א עיי' מגילה דף ח' ע"א ואפי' לר"א לא אסיר רק במוה"נ דאפי' וויתור אסור בי'. והנה לסוגיא דב"מ דף י"א ע"ב זולת רב פפא והכי רהטא סוגיא דקידושין דף כ"ו ע"ב היה הכא הקנין באגב ולא מטעם חצר ואפי' הקרקע שאול או שכור לו רק לדריסת הרגל מהני קנין אגב עיין חו"מ סי' כ"ב פ"ת סק"ב כ"כ בשם דגול מרבבה ע"ש לפ"ז לא שייך הכא אין השואל רשאי כו' ותוס' רע"ק אות כ"א תמה על מהרי"ט בת' ועל הגאב"ד דברעסלויא איך נעלם מעיניהם משנתינו זו שהשכיר ר"י לראב"ע המקום והקנה לו אג"ק התמ"ע אלמא דמהני בכה"ג. והגאון תפארת ישראל בבועז תירץ לפ"מ דאי' בגיטין ל"א א' שגם בעה"ב יכול להפריש חמ"ע א"כ ר"י שליחותי' דר"ג עביד ע"ש. במחכ"ת שגה בזה איך שייך שליחות במידי דאיהו לא מצי עביד שהרי מקום הת"מ מושכר הוא לר"י וכבר פסק רמ"א בח"מ סי' ר"ב ס"ב דאפי' צבורי' בה צריך שיאמר קנה אג"ק ע"ש הגם שהי' ר"ג יכול להקנות הת"מ לר"א אגב מקום אחר אבל השתא מיהא שאין המקום עוד של ר"ג ל"ש שליחות ומדברי הח"ס ח"מ סי' ס"ו מוכח ג"כ דלא ס"ל הך סברא של תפארת ישראל ע"ש במ"ש דלא מהני מה שמשתמר לדעת ר"ג לגבי הת"מ כיון שאינו משתמר לא לדעת ר"י ולא לדעת ראב"ע ע"ש ואם נאמר שגם ר"ג לר"י הקנה רק לדריסת הרגל ומטעם אגב הי' מקום ליישב השגת תוס' רע"ק על הגאונים הנ"ל. שלא אמר זה מהרי"ט אלא אם שכור הוא לגמרי להשוכר והוא משכירה לאחר אבל בכה"ג הקרקע עדיין של ר"נ היא ואפ"ה מהני בה קנין אגב ועדיין צ"ע בזה. סט"ו תפארת ישראל אות פ' עיי"ש מש"כ על ד' שינוי לשון. העביר ביטל כו' לפענ"ד יש לומר ע"פ הגמ' מגילה כ"א ב' גבי עובר לעשייתן, מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא כו' א"ק וירץ אחימעץ כו' ויעבור אה"כ כו' ע"ש. מש"ה שייך לישנא דהעביר על וידוי מעשר שהוא בשביל מעש"ר שבו פתח הכתוב תחילה וגם נתתיו ללוי לגר כו' כדאיתא בגמ' וכשי' סוטה מ"ח א' עיי"ש וגם שם כתיב ככל מצותך כו' לא עברתי ממצותיך כו' שייך לשון העביר נופל על לשון לא עברתי כו' וגבי מעוררי' ונוקפי' תני ביטל כדשייך בי' שבטל לגמרי ותני עד ימיו הי' פטיש כו' ע"פ הגמ' מ"ק י"א א' בשינויא דרומיא אמתני' דשם הא בדנגרי כו' ולאידך שינויא הא במגני כו' ולאידך שינויא הא ר' יהודה