אהבת איתן י

דמשנה א'. הנוטע לתוך שלו ע"ק לשון משונה דמ"ב מאיזה טעם אי"מ כו' שלא מצינו כיו"ב. גם מה דמסיים אין מביאין מאותו הטעם משונה. לפע"ד מיושב ע"פ הירוש' הביאו הגר"א בש"א דברישא אפי' מן הזקינה שלו אינו מביא וכן בסיפא אפי' הילדה שלו אינו מביא עוד שם מהירושלמי שם שאם נתנו לו רשות להבריך אפי' לשעה מביא לחד מ"ד ומסייע לי' מלישנא דמתני' למ"ד גם ברישא מתורת גזלן ירדו להם וכיון שנתנו לו רשות אפי' לשעה אין זה גזלן ולחד מ"ד טעמא דרישא לפי שאין זה אדמתך ולדידי' בעינן נתינת רשות לעולם והיינו דתני במ"א הנוטע לתוך שלו כו' להורות אפי' מהזקינה אי"מ שגם הזקינה חיי' מהילדה וזהו ששואל מאיזה טעם כו' אי מטעם אדמתך אי מטעם גזלן. למ"ד מאדמתך. הוי סיפא דמ"ב דין בפ"ע לא שייך לרישא אבל למ"ד כולהו מתורת גזלן. רישא וסיפא חד הוא והיינו דמסיים בסיפא מאותו הטעם. להורות דגם רישא בהאי טעמא דגזלן שייכא:

מ"ה וטומטום ואנדרוגינוס מביאין ולא קורין כו' עיי' רע"ב איש לפי פקודיו שיהי' ודאי איש הקשה תוי"ט נמעטי' מכח שהוא ספק כמו קונה ב' אילנות דמספקי' אי קנה קרקע כו'. לפע"ד יש ליישב דהרע"ב מפרש אפי' טומטום שנקרע ונמצא זכר עיי' יבמות ד' פ"א גבי חליצה לא מהני זכרותו שמא סריס חמה הוא כו' ע"ש, עוד אמרי' שם אנדרוגינוס חייבי' עליו סקילה כזכר אפי' ממקום נקבות כו' עוד אמרי' שם אנדרוגינוס נושא אשה ומאכילה בתרומה ואמרי' בגיטין מ"ז ב' הבעל מביא בכורים מנכסי אשתו וקורא מדכתיב ולביתך כו' ע"ש לפ"ז א"ש לא מיבעי הפריש ביכוריו ואח"כ נקרע ודאי אינו קורא לפי שלא נראו לקריאה דומיא דבצרן ושיגרן ביד שלית כו' ב"ב ד פ"א ע"ב אלא אפי' הפריש בכוריו אחר שנקרע ג"כ אינו קורא לפי שלא נתחלקה הארץ לאנשים כאלה ואנדרוגינוס מיירי בביכורי אשתו אפי' לפני תנאי דמשוו לי' זכר ודאי משום דהוא גופי' לאו בר קריאה הוא אפי' אי מייתי מדידי' מש"ה בשל אשתו נמי אי"ק ובהא אזיל לי' מ"ש תפארת ישראל בבועז להקשות על אביו דהא טומטום נמי אין מוציאי' מידו כו' ע"ש דטומטום לאו מטעם ספק אי"ק להרע"ב ונ"מ להא דאמרי' בב"ב פ"א ע"ב דבעי' מקדיש להו ופריק להו כו' ע"ש:

מ"ז תוספות חדשים הקשה על ירושלמי למה לא נימא טעמא דר' יהודא לפי שלא קרא ראשון אבל אי קרא אפי' ב' אנשים ג"כ אין חוזר ומגיד. ומש"ה במ"ט שכבר קרא לא יקרא עוד כו' דכך. לי ב' מינים כמו ב' אנשים ומ"ש רע"ב במ"ט דאתיא כר' יהודה הקשה תוס' רע"ק אות חי"ת למה לא נימא כרבנן דסברי במ"ז ממין אחר בב' אנשים מביא וקורא ובאיש אחד אינו קורא ע"ש לפע"ד יש לומר לפמ"ש תוי"ט במ"ז שאפי' מוכר לא קרא כל שהביא הוא בכלל הגדתי כי למה תני במ"ט הרי שהביא מין אחד וקרא אפי' לא קרא נמי דכך לי ב' מינים כב' אנשים וכ"ש הוא שלא יקרא באדם א' שכבר הביא ואינו חייב להביא מכל מין כיון דאפי' איש אחד במין אחד אפי' אינו מביא הגם דלגבי' הוי ראשית פרי האדמה כו' מכ"ש גבי קריאה דבעל השדה במין אחר אבל לר"י א"ש אשמעי' הע"ג דב' ב"א אפי' מין אחד מביא וקורא אבל אדם אחד אפי' מין אחר אינו קורא ומ"ש ת"ת דה"ט דמ"ח דמודה בה ר"י דגם לדידי' לא בעי קריאה מש"ה במ"ח אינו קורא אע"פ שלא קרא עדיין כו'. תמוה דמ"ח ה"ט שא"י לומר ראשית פרי כו' כמ"ש ר"מ בפיה"מ ע"ש אבל ודאי הפרשה לא מיחשב הגדתי גם לרבנן רק בהבאה אמרי' הכי ומ"ש ת"ח דמש"ה הסמיך מ"ח למ''ז לאשמעי' דמודה בה ר"י ולהירושלמי הי' לו להסמיך דינא דמ"ט למ"ז כו' ע"ש. מהא לא איריא דאשמעי' אע"ג דאפי' לרבנן במ"ז במין אחר אפי' מביא וקורא הגם דהבאה חשיב כקריאה זהו בב' אנשים אבל באיש אחד אפי' רק הפריש ולא הביא וגם מביא מין אחר אפ"ה אינו קורא ומכ"ש דהוי רבותא לר"י דסבר במ"ז אפי' ממין אחד מביא וקורא. וכי היכי דלא נימא כי היכי דאי"ק במ"ח ה"נ לא יביא כיון שזה האיש כבר הפריש לזה מביא מ"ט להורות שחייב באחריות עד שיביא כו' והדר תני דינא דאיש אחד וב' מינים לר"י. ובזה מיושב ג"כ קושית תוס' רע"ק דלר"י אשמעי' שפיר דלא נימא כי היכי דמין א' וב' אנשים מביא וקורא ה"נ איש אחד וב' מינים. אשמעי' דלא. אבל לרבנן דאמרי דוקא ב' מינים וב' בנ"א מביא וקורא ממילא ידעי' דאיש אחד וב' מינים אי"ק מכש"כ דמין אחד וב' ב"א דאינו קורא כגון דיעבד אם הביא השני דלכתחילה אינו מביא ועוד דלרבנן כמו דאמרי' אינו חוזר ומגיד, ה"נ אינו חוזר ומביא כדאי' בירושלמי א"כ מ"ש דתני הרי שהביא מין אחד וקרא אפי' לא קרא נמי דקריי' לא מעכבא רק שיהא ראוי לקריאה וכיון שאינו מביא ממילא אם הביא אינו קורא אבל לר"י א"ש דלדידי' תלי בקריאה דמש"ה סבר במ"ז אפי' מין אחד מבו"ק לפי שלא קרא ראשון ובזה א"ש מה שציין הרע"ב על תיבות הרי שהביא מין אחד וקרא ולא ציין על סו"ד המשנה וחזר והביא ממין אחר אינו קורא שכיון לדייק מה דתני וקרא שמזה מוכת דאתי כר"י:

מי"א הקשה ת"ח ותפארת ישראל אות מ"ג הא כבר תנן לה לעיל מ"ו מחלוקת ר"מ ורבנן יש לומר דמיירי בהתנה מוכר שיהי' הקרקע לעצמו דאפ"ה ובג' קנה קרקע לעניין שאם יבשו יטע לוקח אחרים במקומן כדאי' בח"מ סי' רט"ז ס"ו עוד יש חידוש בג' אילנות אפי' אילנות קטנים שביניהם ג"כ שייכי ללוקח כמ"ש שם ע"ש עוד יש חידוש שאם הגדילו הענפים ונתפשטו יכול בעל השדה לקוצצם שהצל רע לביה"ש. לפ"ז אשמעי' הכא לרבנן ג' אילנות אפי' שייר מוכר קרקע לעצמו ואפי' האילנות שביניהם ואפי' מהתפשטות הענפים ג"כ מביא וקורא וע"ז אמר ר"מ אפי' שנים פי' יש להם לדידי כל דינים שיש בג' לדידכו וזה לא ידעי' ממ"ו. ומ"ש ת"י דאי ממ"ו ה"א לר"מ לאו דוקא ב' אלא אפי' אחד מש"ה תני כו' הנה עיי' ב"ב פ"א א' איתא שם בפי' לר"מ באילן א' מביא ואי"ק ויש לדחוק דבריי' היא והתנא אשמעי' זה במתני' ובאמת יש לפרש להוציא מדעת רב יהודה אמר שמואל שם דפ"א דמחייב ר"מ אפי' קונה פירות מן השוק ע"ש דקאי בתיובתא מש"ה תני הכא ר"מ אומר אפי' שנים להוציא פירות מה"ש כמ"ש תוס' שם ד"ה ממאי ע"ש אבל ממ"ו לא שמעי' לה דמשום דרבנן אמרי ב' אילנות אי"ק מהדר ר"מ קורא ואפשר ה"ה פירות מה"ש

פרק ב מ"ב התוס' חדשים תירץ דמשנתינו קודם י"ח דבר שגזרו גידולי תרומה תרומה צ"ע שהרי תני במשנה א' וטעונין רחיצת ידים והיינו מי"ח דבר שגזרו על סתם ידים לפסול תרומה במגע כדאיתא בירושלמי הובא בר"ש וש"א. ואיך נאמר דמשנה שאח"כ קודם י"ח דבר ומה שהקשו הא גידולי תרומה תרומה ואיך אמר משא"כ בתרומה יש לומר דגידולי של מדומע דתרומה הוי חולין כדתנן בתרומות פ"ט מ"ד והכא קאי אתערובת של מע"ש וביכורים כפי' הרע"ב שיש עליהם קדושתן לאיסור מחיצה ולא בטיל אפי' משהו בתערובת מב"מ מטעם דבר שיל"מ לאוכלו בירושלים ועיי' תרומות ספ"ז ומשמע מהרע"ב אפי' גידולי גידולין והרי בתרומה גידולי גידולין חולין בדבר שזרעו כלה אפי' תרומה ממש שזרעה והכא אפי' תערובת לא מהני כו' גידולי גידולין אם זרען בירושלים עיי' נדרים דף נ"ב נ"ג ועיי' בהר"ש וש"א:

מ"ז תוי"ט הקשה למה לא תני דם אדם ותי' דה"א לאפוקי הם שאי"ק במלת אדם באמת לפמ"ש תוס' יבמות ד' ס"א הי' יכול לשנות האדם או בנ' אדם ומצאתי שהשיג כן הת"י אות ל"ו ומ"ש תוס' חדשים מהלכי שתים היינו דם נדה היוצא מבין רגליה כו' ה יאמר על הא דאיתא בכתובות דף ס' ע"א חלב מהלכי שתים כו' עיי"ש אבל האמת הוא ע"פ הגמ' בכורות דף ו' ע"ב לר"ש ורבנן ילפי' מגמל גמל ב"פ או מאת הגמל לאסור היוצא ממנו וה"ה לכל מי שפרסותיו קלוטות דכל היוצא מטמא טמא כו' ע"ש א"כ גם אדם פרסותיו קלוטות וראיי' לדברי מהילקוט שמיני רמז תקל"ו דשם בפ' את הגמל מייתי להתיר חלב ודם אדם ע"ש וזה ברור כשמש דאשמעי' הגם שהם מהלכי שתים בלא ד' אפ"ה דמו מותר מה"ת ומכשיר זרעים כדם בהמה, ולפירוש תוס' חדשים לא קאי רק אהכשר ולא על הסיפא וזה דוחק. מ"ח תוי"ט ד"ה כוי. תמה על לשון פיה"מ להרמב"ם שכתב וכן אמרו כוי בריה בפ"ע כו' יש ליישב כונתו שיש ב' מיני כוי יש שהוא מורכב מבהמה וחי' ויש שהוא בריי' בפ"ע ושניהן ספק עיי' תוס' כריתות כ"א א' ד"ה כוי כתבו שיש מין כוי שאינו ספק רק בריי' ע"ש ומה שהקשה תו"ח על הרע"ב שלא פי' הטעם משום התרת חלבו ואפי' יש לו אפר מוכן אסור יש לומר עפמ"ש הצל"ח ביצה שם דבצבי הבא על התיישה ליכא חשש התר"ח דבהמה ודאי הוא מצד זרע אם ובתייש הבא על הצבי' שותפי' ומכסי' דמו ביו"ט דאינו ספק כי ודאי חוששי' לזרע אם וחשש הר"ח ליכא כו' ע"ש בצל"ח מש"ה פי' רע"ב טעם דשייך לכל פירושים שפי' במ"ז משא"כ הר"ח לא שייך בכולהו עיי' ט"ז יו"ד סי' כ"ח סק"ד מזה ובסברא דהר"ח יש ליישב קושית תוס' חולין ד' קל"ב א' ד"ה חלבו שהקשו למה אינו שונה ביחד איסור חלב וחיוב מתנות דשוה לבהמה כו' ע"ש. ולהאמור מישך שייכי דין כסוי לחלב דכיון שחלבו אסור א"כ לא בכל פעם מכסי' דמו רק בחול ולא ביו"ט:

מ"י תוי"ט ד"ה ואינו נלקח הקשה דהוי ליה למיתני זה במשנה י"א כו' עוד הקשה למאי תני לאכול בירושלם כו' עיי"ש. לולא פי' רע"ב ור"י ב"ר מ"צ הייתי אומר דמתני' מיירי חוץ לירושלם ע"פ פירו' בתוס' קידושין ד' כ"ו ע"א ד"ה אבל שכתבו אם לוקח בהמה במעות מ"ש חוץ לירושלים ומתנה עם המוכר שלא תחול קדושת מ"ש על הבהמה אלא שהמוכר יאכל המעות בירושלם בקדושת מ"ש. בכה"ג יחזרו דמים למקומם לפי שהמוכר סובר שלא יכול הלוקח להפקיע קדושת מ"ש כיון שמכר לו דבר הראוי להתחלל עליו מ"ש ואפי' אם נאמר למוכר שיוליך המעות לירושלים לא ישמע לנו ויאכלם חוץ לירושלים באמרו שאין ביד הלוקח להפקיע קדושת מ"ש מבהמתו כו' ע"כ ע"ש. לפ"ז מוכח דבדבר שאי"ר לחלל עליו מ"ש תנאו קיים והמוכר יאכל המעות בירושלם ויתיישב עוד מה שיש לדקדק בלישנא דמתני' דתני לאכול בירושלם ולא תני לאוכלו דהא בכוי מיירי ולפירושינו א"ש שהפי' הוא שהמוכר יאכל המעות בירושלם והיינו לפי שהוא שוה לבהמה בחד צד. תפסי' החומרא של דבר הראוי להתחלל דהיינו בהמה לזבחי שלמים משא"כ קונה חיה לז"ש ומתנה כן עם המוכר תנאו קיים שהמוכר ישמע לו וסבור שיש כח ביד לוקח להפקיע ממנה קדושת מ"ש. גם מדוייק היטב מתני' במה דלא תני ואין לוקחין אותו בכ"מ כו' אלא תני אינו נלקח להורות אפי' דיעבד יחזרו דמים למקומם:

עוד יש לפרש עפ"מ שפסק רמב"ם ה' מ"ש ונ"ר פ"ד כרבנן דר"מ סוכה ד' מ' ע"ב דמ"ש חוץ לירושלם [כפי' תוס' שם ד"ה על חיין] אפי' דיעבד אין מתחלל על בעלי חיים בעל מום אפי' זכרים דלא שייך שמא יגדל מהם עדרים דגזרי' זכרים אטו נקיבות ואי קשיא הא חוץ לירוש' בלא"ה טיבעא אפירי לא מחללי' כדאי' בר"פ הזהב א"כ אפי' שחוטי נמי. זה תירצו תוס' הנ"ל דהכא מיירי להעלותו לירושלם והתם מיירי שלא ע"מ להעלותו ובירושלמי יש פלוגתא בזה עיי' ש"א להגר"א מ"ש פ"א מ"ה מייתי לי' דמחלק ג"כ בין דרך מכירה לדרך חילול ולחד מ"ד מחלקי' בין ודאי לדמאי ע"ש. והיינו דתני מתני' לאכול בירושלם פי' אפי' ע"מ להעלות לירושלם דשרי טיבעא אסירא אפ"ה אסיר בכוי אפי' תם דשוה לבהמה בעלת מום דאסור ומרומז בלישנא דמתני' דמיירי בזכרים שעומדים לאכול בירושלם. פי' ולא לגדל ולדות ומה דתני שוה לבהמה פי' בע"מ שאפי' כוי תם לא חזי להקרבה והיינו דתני שוה לבהמה. פי' שיש בו צד שיווי לבהמה. בע"מ במה שהוא ספק חיה

פרק ג מ"א תוי"ט ד"ה ור"ש הקשה הא פרי שנגמר בישולו גם במחובר מיקרי פרי כו' ע"ש יש ליישב ע"פ מ"ש רמב"ן עה"ת וז"ל שתקח מראשית כל הפרי אשר תביא אל הבית מארצך כו' וצוה שיפריש הפרי בשדה ויקרא עליו שם ויביאנו לביתו ומשים אותו בכלי כו' ע"כ יש לומר דת"ק סבר מדכתיב פרי האדמה משמע שקורא שם בעודו מחובר באדמה או באילן ור"ש סובר דאשר תביא אל הבית נכתב ללא צורך וע"כ דאתי להורות לקריאת שם ונסמך אשר תביא לפרי האדמה להורות כשם שקורא שם בעודו פרי האדמה ה"נ קורא שם כאשר יביא אל הבית ועיי' ירושלמי מפרש דקריאת שם במחובר הוא אפי' בוסר אפי' פגין ועיין תוי"ט ד"ה שביכרה. כתב אפי' סמדר ע"ש וזה אינו פרי סתם רק פרי האדמה שצריך לקרקע] וסובר ת"ק מדכתיב פרי בהבאה מכלל דהפרשה אינה בהיות פרי ור"ש סבר מה בשעת הבאה פרי אף בשעת הפרשה כו' ע"ש: מ"ח הסלים והביכורים ניתנין לכהנים. יש לפר' ע"פ ספרי שבתי"ט לפי שעניים בכוריהם מעטים הוצרכו ליתן גם הסלים כו' מש"ה תני מתני' הסלים והבכורים פי' סלים בשביל מיעוט בכורים דאי לא ת"ה האי בכורים שפת יתר הוא ומ"ש תוי"ט ע"ד הרע"ב שכתב גבי עשירים מחזירין להן כו' אי לא מסתפינא הייתי מגיה בהרע"ב מחזירין לבתיהם. ומחזירים