אהבת איתן ו

ס"ד מפורש שאם מכר לו חלק משדה ידועה אע"פ שלא סיים החלק קנה לוקח א"כ אדרבה ראי' לרע"ק איגר ז"ל ועיי' חולין ד' קל"א א' רש"י ד"ה דאתי לישנא אחרינא שמסר לו את הטבל לזכות בתרומה שבו ע"ש: מ"ב בחידושים כתב הנ"ל להקשות על הירושלמי למה מביא ממתני' דבכורות פ"ב ולא מייתי ברייתא דב"מ י"ב א' דסבר ר"י ילקט בנו אחריו כו' ע"ש, לק"מ דשם יש טעמים אחרי' אי כדאביי שם דהוי כמי שהלכו בה נימושות או כקושית תוס' שם ד"ה אא"ב ע"ש. או יש לומר דסבר ר"י קטן אית לי' זכי' לנפשי' מדאוריי' וכן מורה פשטות דבריו, גבי מציאת חש"ו בפ' הנזקי' אי לאו רב חסדא ע"ש מש"ה מוכרח לאתויי מבכורות ומ"ש ת"י הא לא דמי דשם חליפיו ביד כהן יש לומר דה"נ שבולת של לקט כל היכא דאיתה ברשות עני היא ועיי' תוס' בכורות י"ח א' ד"ה עשו: מ"ב תוס' רע"ק אות נ"א הקשה על הגט גיטין דאמר כיחידאה לא מוקמי' כו' ע"ש. אין זו קושיא כ"כ לפ"מ דאי' בירו' הביאו ר"ש ותוי"ט מאן ת"ק דר"א ר' יוסי היא דסבר במס' בכורות עשו שאי"ז כזוכה. ועדיפא מזה הקשו תוס' גיטין ד' למ"ד דשמואל גופי' דלא מוקי כר' יוסי סבר בפ"ק דב"מ עשו שאי"ז כזוכה ע"ש וגם רש"י כתב שם דאמרי' בכ"מ בש"ס מפני התקנה עשו שאי"ז כזוכה ע"ש. וע"כ מה דאמר כיחידאה לא מוקמי' היינו בפלוגתא לא מוקמי' ע"ש

פרק מ''ט תוי"ט ד"ה אם באת. הקשה הא באילן נמי משכחת רשות עני בפאה ותירץ דמחובר מציל ומכח זה תמה על הרמב"ם בפיה"מ דאסברא לה במחובר כו' וז"ל הרא"ש, ומפרש בירושלמי אע"פ שלא באת כבר אלא שעתיד לבוא כגון שעומד תבואה מחוברת ביניהם וראוין ליפול לקט ביניהם וכגון שאותה תבואה המחוברת רחוקה ואינה ראוי' להציל כדתנן לעיל שאינה מגעת לקמה כו' ע"כ ובזה נסתר תירוץ התוי"ט דמחובר מציל דהרי גם בתבואה מיירי במחובר שאינו מציל. ומה שהקשה על הרמב"ם יש ליישב שהוא מפרש מה דאי' בירוש' ראוי לבוא רשות עני כו' לא כמו שפירשו ר"ש ורא"ש שיש שם תבואה שראוי ליפול שם לקט כו' אלא ה"פ שבא רשות עני בין שכחת תלוש לשכחת מחובר או בהיפוך בין מחובר לתלוש ופשיט איבעיא שלו דגם בכה"ג רשות עני מונע מלהצטרף הגם שלא היתה עדיין בשעה שבא רשות עני וז"ש מיי' בפיה"מ כשיזכה בקצת הדבר ההוא התלוש או במחובר כו'. פי' לפירושו אם שקדם ר"ע בחלק מהתלוש מלבד השכוח ואח"כ נשכח המחובר או שבא ר"ע בתלוש בין שכחת מחובר לשכחת תלוש. ור"ע בתלוש היינו לקט או הפקר. ומ"ש מיי' או במחובר כונתו או שבא ר"ע במחובר בחלק ממנו ע"י הפקר ואח"כ נשכח התלוש. כן נלפע"ד בס"ד: מ"י תוי"ט ד"ה וחכ"א. תמה על הרע"ב שכתב דלא כהגמ' סוטה מ"ה א' בו' ע"ש. המעיי' שם יראה דכי היכי דלא קאי הבריי' אליבא דר' יהודה ה"נ יש לומר לרבנן דבבריי' אי' דר"י ממעט טמון מבשדה והגמ' מסיק משכחה דומיא דקציר א"כ לפי מה דאמרי', שם התם מענייני' דקרא שכחה דומיא דקציר ממעט טמון כתב רחמנא בשדה לרבות טמון., האי בשדה היינו בשדך. כי היכי דגבי עג"ע מענייני' דקרא כי ימצא כל היכא דמשתכח כתב רחמנא באדמה למעט טמון דסמיכי להדדי ה"נ הכי גבי שכחה. אמרי' שם לרבנן מבשדה בשדך תרתי ש"מ היינו דה"מ למיכתב בשדה ומרבי' קמה. בשדך למעט צפו עומרין לתוך שדה חבירו כו' ע"ש, א"כ לרבנן שכחת קמה מבשדה, בין הכי ובין הכי אי מקמא אי מבתרא. וכדצריכי' למימר כל שישנו בשכחת קמה ישנו בשכחת עומר כי הך דפ"ד מ"ו ופירקי' מ"ז נסבי' בשדה בתרא. אבל עיקר ש"ק מבשדה קמא א"כ דברי רע"ב כדברי הבריי' כי היכי דנחרץ לבריי' ה"נ ניישב דברי רע"ב: מי"א תוס' רע"ק אות ס"ט הקשה מה שייך תנאי בקצירה. וכי קאמר שהקצירה לא תהי' קצירה. והתו' הקשו מ"ש דתני' ע"מ מה שאני שוכח כו' מ"ש דלא תני לקט שו"פ כו' ע"ש. עוד יש להקשות דמתחיל הקוצר בלילה והמעמר כו' ומסיים בקוצר לחוד. הריני קוצר ע"מ מה כו'. וב"ה החונן דיעה שחנני לפרש מתני' ע"פ מ"ב דפ"ה שבולת שבקציר וראשה מגיע לקמה אם נקצרת עם הקמה לבעה"ב שהקמה מציל אותה כדתנן פ"ו מ"ח. והיינו אם אמר הריני קוצר ע"מ מה שאני שוכח אני אטול כו' לדידי נקצרת עם הקמה והריני קוצרה עה"ק בכדי שתינצל ע"י הקמה יש לו שכחה, שלא ניתן תורת כ"א בידו אלא אם לשאר ב"א היא נקצרת עה"ק ניצלת אי לא לא כי ידו בתר ידות דעלמא גרירא ולא חשיבא למיתלי בדידי'

עוד יש לפרש עפ"מ דאי' לעיל מ"ח הקמה מצלת את העומר כו' העומר אינו מציל עומר ולא קמה והביא ר"ש תוספתא שאם ניטלה קמה שאינה שכוחה בעוד שלא נזכר בהשכחה אין מציל ע"ש וזהו הריני קוצר ע"מ מה שאני שוכח אני אטול, פי' מתנה שלא יהי' נגרע כחו בקצרה זו שלא להציל עוד אלא יהי' כקודם קצירה הגם דלא שייך כאן שאם לא כדבריו בטלה הקצירה לא בעי' הכא תנאי גמור מחמת שהדבר שלו וברשותו ומתנה שלא יצא הדבר מרשותו ע"י שכחה הבאה ממילא בלי שום מעשה ובלי רצון לדוגמא כדאמרי' בעלמא מחשבה הניכרת מתוך מעשיו מוציא מידי מחשבה כו' עיי' חולין י"ג א' ובשאר דוכתי, ואפ"ה לא אמר כלום מחמת מתנה עמ"ש בתורה כפי' הרע"ב. ובענין ע"מ שאין לך עלי אונאה. כתב תוס' רע"ק שמתנה שאם ירצה שיוחזר לו אונאתו יהי' בטל מקח. הקשה עליו ת"י מהא דחו"מ סי' רכ"ז סכ"א יודע אני ששוה רק מנה ואני מוכר במאה ע"מ שאין לך עלי אונאה כו' הרי דמיירי ביותר משתות דהוי בע"ק ואפ"ה אמר ע"מ שאין לך כו' לק"מ. כי רק המתאנה יכול לבטל המקח ולא המאנה כדאי' בח"מ שם ס"ז ואפי' רמ"א מודה אם שותק המתאנה כו'ע"ש. ע"כ מתנה המאנה שיהי' בטל מקח משום דלאו כ"ע דינא מירי וסובר שהמתאנה יתבע אונאתו ביותר משתות ולא יבטל המקח. ע"כ מתנה שבאם יהי' כן מבטל הוא המקח. ובענין ע"מ שלא תשמיטני בשביעית כ' תורע"ק שאם תשמיטני יהיה המעות אצלך פקדון כו'. החידוש גדול בעיני שלא הביא דברי התומים סי' ס"ז ס''ק י"ט שכתב הכרח לפרש הכי מטעם אחר להך דיעה בחו"מ סי' ר"ז דע"מ לא מסלק אסמכתא הוי אסמכתא אפי' כי אמר, בשביעית

פרק ח מ"א תוסרע"ק אות ע"ח הקשה לסברת ר' אבא ב"מ ד' י"א א' דלא בעי' חצר משתמרת א"כ למה הותר לכל אדם משילכו הנימושות כו' ע"ש קושיא אלימתא היא. ולפע"ד בדוחק יש ליישב דשאני מתנות עניים שהזהירה תורה לא תלקט לעני אזהרה לעני על שלו כדאיתא בגיטין ד' י"א דעיין לעיל פ"ד מ"ט ועיין פ"ה מ"ב ומ"ה תוי"ט ד"ה שקבלו ועיין ב"מ ד' יו"ד ברש"י ותוס' שם ובשימ"ק שם. ושיטת רש"י דלא מצי מיירי בבעל השדה דאסור בשלו הגם דאמרי' מיגו דא"ב מפקיר כל נכסי' והוי עני כו' לא מהני זה לגבי בעל השדה. דאזלינן בתר שעת קצירה שאז לא היה עדיין הפקר. ועיי' תורע"ק אות מ"ג הסכים לפירש"י ועיי' ש"מ ב"מ שם הביא שחולקים הראשונים על רש"י בזה וסוברים דאזלינן בתר השתא דהפקר הוא ע"ש. ובזה יש לומר דחצירו לא עדיפא מידו דעני בעל השדה דלא אמרי' עניים גופייהו מייאשי. ואמרי בעל השדה יקם הכל אלא דאסור ליקח וברשות עניים קאי. ומה"ט גם משהלכו הנימושות לא אמרי' תיקני לי' חצירו ומכי איסתלק רשות עניים מינייהו יד כל אדם בו כיד בעל השדה. דוגמא לדבר דברי התוס' ב"מ כ"ו א' ד"ה דשתיך שאין חצר קונה דבר שלא ידע בעליו מזה ויכול להיות שלא ימצא עיי"ש:

מ''ב התוס' חדשים הקשה הא לא דמי ת"מ לת"ג דחטה א' פוטרת וגם אחר התקנה היא אחד מחמשים משא"כ ת"מ אצל לוי א' מיו"ד כו', לשון הירושלמי גופי' מתרץ קושיתו שלא אמר בקיצור לא נחשד בן לוי על ת"מ אלא בזה"ל כשם שלא נחשדו ישראל על פ"ג כך לא נחשד ב"ל על ת"מ ולמה לו כל האריכות בזה. אלא ודאי הא כדאיתא והא כדאיתא, הכא טעמא משום דמדאורייתא חטה א' פוטרת. והשיעור דרבנן הוא מועט. והכא טעמא משום שאין זה משלו ממש רק שנותן לו מאחרים להכי אינו יקר בעיניו כ"כ כי כן טבע האדם כדאמרי' בעלמא רוצה אדם בקב שלו מט"ק ש"ח כו':

מ"ד תוס' רע"ק אות ס"ג הקשה ע"ד רמב"ם בחיבורו שכתב דנאמן ע"י מיגו כו' ע"כ. והת"י בחידושיו חשב ליישב וכמה מהדוחק יש ביישובו לומר דהמיגו הוא לאו דוקא, ולפע"ד יש לומר דרמב"ם סובר בדבר מועט יוסר נאמן לומר בעה"ב נתן לי מלומר אני בשלתיו לפי שאין דרך לבשל דבר מועט ומפרש מה דאיתא במשנה שכן דרך בע"ה להיות מוציא מלפסו היינו ליתן מעט מבושל מקדירתו לעני לא כפיר"ש ורע"ב מוציא היינו מ"ע אם שכח כו' ומה"ט נאמן לומר ג"כ אני בשלתיו ולא הוי מיגו במקום עדים כמ"ש ר"ש במ"ג דשאני התם סאין דרך כלל ליתן קמח ופת משא"כ בישול דבר מועט הגם שאין דרך אינו מהנמנעות רק דמה"ט שאין דרך לבשל ד"מ צריכים למיגו אבל מיגו מהני:

מ"ט אינו נפטר מן העולם ובסמוך תני אינו מת מן הזקנה. עיי' תוי"ט מ"ש בזה. לפע"ד יש לומר כי הרבה נותני צדקה נכשלו באיש הזה כי היה פיו פתוח. כל היום ככלב מנבח, גם ידו פשוטה. לקבל פרוטה. כי האדם יראה רק בעיני בשר ואזניו תשמענה את האיש הזה גנח וייליל. אומר שלא אכל יום וליל. בוודאי יתן לו כפי מתת ידו ונדבת לבו כי ישראל רחמנים ב"ר. ואיש כזה ודאי גם מדיו קרועים. מנעליו מטולאים בכדי שיכירו רחמי הבריות עליו. והוא יצבור כעפר כסף, ועל נפשו לא חס עוכר שארו כי ממונו חביב מגופו נמצא כי העדרו טובה היא לעולם שנפטרו ממנו וזהו אינו נפטר מה"ע כו'. או אפשר כ בהתגלות קלונו ישיתו בו ובקמצנותו נשים מוזרות בלבנה ויתחרטו על מה שנתנו לו. וזהו אינו נפטר עה"ע כו' מלשון יפטירו בשפה או מלשון פטירה ממש וכמ"ש לעיל

מסכת דמאי

פרק ג מ''א מאכילים כו' ע' ר"ב ותוי"ט ותו"ח ותורע"ק מ"ש כולם בדיוק לשון מאכילין לפע"ד בא לרמז לנו דמיירי אפי' בעניי ע"ה דלא כר' יונה אלא כר' יוסא בירו' עיי' ר"ש וש"א מזה. וממילא כשנותנים להם יאכלו בלי מעשר ואי הני עניים אוכלים דמאי ה"א דלא שרי ליתן לע"ה ועניים אוכלים היינו חברים כשלא הודיעום ומאן דמוקי בעניי ע"ה מוקי נמי אכסניא בנכרים מש"ה שייך ודאי לישנא דמאכילים גבי נכרי טפי מלשון אוכלים ובאכסניא יש פקודת המלך להאכיל ושייך מאכילים. ממילא דייקינן נמי דוקא דמאי אבל ודאי אפי' לנכרי אסור להאכיל אי משום דטבל אסור בהנאה של כילוי אפי' להאכיל לבהמה כמ"ש התוס' שבת כ"ה א' פסחים צ"ט א' ע"ש אי משום דאכסניא הוי פורע חובו עיי' עירובין ד' י"ז בתוס' שם ובש"א כאן. ודע דמשנה זו הובאה בה' מקומות בש"ס ובכולהו מסיים וא"ר הונא תנא בש"א אין מאכילין כו' ובה"א מאכילין ומאוד תמוה זה וכבר הקשו זה התוס' סוכה ל"ה ב' ד"ה ואר"ה ע"ש ותירוצם ג"כ אינו מובן שכתבו דאי משכחת בריי' כו' דב"ש היא. הלא משנתינו מפורש בה ג"כ דברי ב"ש דסברי הכי ועיי' ערוך לנר שם מ"ש בזה. (במשנתינו אי' גבאי צדקה בש"א נותנים את המעושר לשאי"מ כו' ואמרו בירוש' דב"ש לא פליגי ארישא דמיירי בעניי עולם ומה תועלת אם יתנו להם כאן מעושר יאכלו במק"א שאינו מעושר רק ג"צ שמחלקים לעניי העיר בזה סברי ב"ש סברתם וכ' הגר"א בש"א דגמ' דילן סברה דגם ארישא פליגי ב"ש ע"ש. לפ"ז בכל הני מקומות דמייתי מתני דתני מאכילין עניים דמאי וכולהו לא מיירו בעניי עולם כמו מערבי' בדמאי. מפנין דמאי. מזמנין על דמאי. וכן בפסחים ובסוכה ע"ש מכולהו משמע דגם באנשי עיר הדין כן ומכ"ש לשיטת הרמב"ם שסובר דוקא אם אוכל אצל בעה"ב כו' עיי' תוח"ד מ"ש בזה, וב"ש וב"ה דבריי' היינו ב"ש וחכמים דמתני' דסברי גובין סתם ומחלקין סתם כו' רק מדב"ש ידעינן סברת ב"ה דהא ב"ש בעניי עיר ודאי פליגי מינה נשמע דב"ה אפי' בעניי עיר מתירים. ומהירוש' יש עוד סברא להתיר יותר בעניי עיר דלב"ש יהיה צריך שני כלים א' למעשר וא' לאין מעשר וכשיראה ע"ה שהוא נחשד לא יתן כלום לג"צ כו' ע"ש שזהו שאומרים חכמים לפי שגובים סתם ע"כ מחלקין סתם והרוצה כו' מש"ה מייתי הך בריייתא דפסיק ותני לב"ש אין מאכילין ולב"ה מאכילין. בלי שום חילוק בין לב"ש בין לב"ה. אבל מתני' סיפא מוכיח על רישא דמיירי רק בעניי עולם

פרק ז מ"ב תורע"ק אות ע"א. כתב דהכוס לא נעשה בסיס שלא היה היין בתוכו מע"ש כו' ע"ש. לא היה לו לכתוב זה ע"ד הר"ש שהביא להקשות עליו שהרי הר"ש פי' הירושלמי דלא חיישינן בכוס לבקיעה כדחיישינן שמא יבקע הנוד דבכוס הוא על אתר פי' לאלתר מע"ש עד למחר כו' ע"ש. הרי דמיירי שהיה בו היין מע"ש. מיהו הרע"ב פי' מזגו לו ביום שבת. גם מה שהקשה כלי של חבירו אין נעשה בסיס כו' אומר אני זהו דוקא שלא לדעתו והכא הם עצמם מזגו לו והוי לדעתו וכדאיתא בירוש' להתיר איבוד אוכלים ואין כאן גזל לפי שע"ה רוצה שיהיה לו קורת רוח מן האורחים ע"ש. וביותר שהחבר עושה זה בשביל ע"ה שלא יבטל באכילת תרומה ובשביל זה החבר מטלטל הכלי כדי לשפוך היין כדאיתא בירושלמי עיין ר"ש וש"א להגר"א א"כ הוי לדעתו ולטובתו. ובזה י"ל מה שהקשה ממ"ש בשו"ע או"ח סי' ש"ח סע"ג שאם המוקצה כבר בידו מותר לטלטלו להניחו במקום שירצה כו' ע"ש. שזהו רק כשרוצה להניחה לסלק המוקצה מידו אבל הכא אינו רשאי לשפוך הכל בב"א משום הפסד משקים וצריך לשפוך מעט מעט הרי הכלי נעשה בסים בשעה שאינו רוצה לסלקה מידו אדרבה רוצה בקיומה בידו ומה מהני מה שהיה תחילת השתייה בהיתר וכר מן דין הרי בשעה שלקח הכוס בידו עם היין לא היה מוקצה רק אחר שתייה כשמשתייר התרומה לבד אז נעשה מוקצה מצד טומאתה א"כ ה"ז דומה למטלטל כלי שלם ונשבר בעודו אוחז בו האם נאמר שמותר לטלטל השברים שבידו רק אם נטל בהיתר כגון כלי שמלאכתו לאיסור לצורך מקומו או ע"י שכתב כמ"ש מג"א סי' ש"ח סק"ח. בזה אמרינן שמותר לטלטלו יותר אבל לא נתיר טלטול מוקצה בשביל שהיה בידו כשלא היה מוקצה והרי פנים חדשות באו לכאן. ומסתפינא למימר מילתא חדתא שאם היה המוקצה בידו מע"ש וקדש היום ג"כ הוי כפנים חדשות וצריך לזרוק מידו ובזה היה מתורץ קושית מג"א סי' רס"ו סי"ב ס"ק י"ט ע"ש ועיי' ס' ח"א מ"ש שם בזה. ומה שהקשה המ"י אות ז' ממפריש לאיבוד ב"ק קט"ו ע"ב לק"מ דהתם בשעת הפרשה אבוד הוא שקרובה להישבר או נתגלתה אבל הכא בשעת קריאת שם לאו אבוד הוא ואי משום טומאה הא הוי ליה מן הטמא על הטמא ואפי' ר' נחמיה דאוסר שם בודאי מודה בדמאי ע"ש

מסכת כלאים

פרק ט מ"ד תוס' רע"ק אות מ"א הביא דברי התוס' נידה ס"א ב' ד"ה אבל ע"ש. הביא שם ערוך לנר קושיא בשם בית יעקב הא גם בתפילין וס"ת אסור ליכנס לביה"ק וכן לקרות שם ק"ש כו' ע"ש. לפעד"נ יש לתרץ ע"פ הגמ' מנחות שהביאו התוספות שם ההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום לועג לרש כו"ע"ש ברי המתים יש להם ציצית ואפ"ה אמרי בברכות די"ח א' דלי לכנפך שלא יאמרו למחר הן באין אצלינו כו' היינו משום שאנחנו מצווים ועושים ומקיימים וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' כו' אבל הציצית של המת אשר עיניה לו ולא יראה מה תועלת לו בציצית שעיקר המצוה לראייה ושכירה מש"ה שייך לועג לרש הגם שיש להם ג"כ ציצית אבל תפילין וק"ש וס"ת שאין להם זה ודאי שייך לועג לרש. וע"ש בתוס' שכתבו בזה"ל דתכריכי המת כלי כדאמר במסכת כלאים תכה"מ אין בהם משום כלאים דכיון דאסורי בהנאה לא משתמשי בהו ולא