אהבת איתן ה

מסכת ברכות

פרק א מ"א תוי"ט ד"ה א"כ. עשה כלומר ע"ד רש"י ולפי פירושו הקשה שפיר מה שהקשה ע"ש. אבל ברור מדהביא רש"י מתניתין דמגילה כמו שהיא ולא השמיט קצה"ע שאין לה מקום כאן מזה מוכח שמזה מביא ראי' כמו דלא שייך סייג בקה"ע שהי' בעסק גדול בקיבוץ כמה עיירות מש"ה כשר כל הלילה ה"נ הקטר חו"א דמיתני בהדי' בחד בבא ע"כ הקדים התנא קה"ע להקטר חו"א. ונהפוך הוא חדא דהקטר חו"א תדיר בכל יום משא"כ קה"ע ועוד גם בתורה מוקדם הקטר חו"א בפ' צו וקה"ע בפ' אמור אלא לגלויי שהם שוין ממש בדין כל הלילה וכמו שכשר לקה"ע ה"נ להקטר חו"א. ומה שהקשה תוס' רל"צ על התוי"ט מזבחים פ"ה דתני תלת זימני ליום ולילה עד חצות. אין זו השגה דאגב דאיירי בי' בדינא דיום ולילה לומר שאינו כמו שלמים שנאכל לב' ימים ולילה א' הני נמי קושטא דדינא שהוא רק ע"ח משא"כ בשלמים לא אמרי' שיהא נאכל רק ע"ח דיום שני משום שניכר לכל מתי יהי' השקיעה וכמ"ש תוס' זבחים דנ"ז ע"ב ע"ש. גם מדתני גבי פסח שאינו נאכל אלא ע"ח דדייקי' מינה בזבחים ד' נ"ז ב' דמתני' ראב"ע מדתני אלא היינו מדאורייתא אבל באינך דמשום סייג לא תני ע"ש. לפ"ז לא בחנם שונה התנא שם ע"ח להורות דגבי שלמים אינו כן וגם גבי פסח אינו כן אבל הקטר חו"א שפיר יש לומר כדברי התוי"ט ע"ש. ומ"ש התוי"ט דהרמב"ם ידע לה מן התוספתא. לפע"ד יש לומר דידע לה ממכילתא הביאה המזרחי פ' בא דתני בה אכילת פסחים ואכילת זבחים והקטר חו"א כו' ומפ"מ אמרו ע"ח כו' והכא אין לפרש כפירש"י במתני'. מדתני בה הקטר חו"א סמוך למפני מה אמרו ע"ח כו' אבל במתני סמיך כל הנאכלים ליום א' כו' למפ"מ אמרו כו' יש לומר דקאי רק לדסמיך לי'. ומ"ש רל"צ דהרמב"ם שמע לה ממשנתינו מדלא תני בה קה"ע ש"מ דלא תני רק מה שזמנם ע"ח וגם הקטר חו"א בכלל כו' ע"ש. לפע"ד לאו ראיי' היא דמשנתינו לא תני רק מה שנזכר בתורה ענין יום ולילה או שכיבה וקימה או בוקר אבל קה"ע ידעי' רק ברמז מדכתיב תמימות או מהחל חרמש כו' עיי' מנחות ס"ו א'. משא"כ מתני' דמגילה חשיב כולהו מה שזמנה ביום או בלילה ודברי רמ"ז בכאן תמוהים שכתב דגבי אכילת קדשים עשו סייג לפי שמסור לנשים וטף כו' ע"כ. שהרי נאכלים ליום א' הם ג"כ חטאת ואשם שנאכלים רק לזכרי כהונה. ואי משום קטנים כמ"ש הת"י כאן אות יו"ד דקטן אוכל ואינו חולק כדאי' בזבחים ר"פ י"ב. גם הא ליתא למ"ד קטן או"נ אין ב"ד מצלה"פ ואין כדי לעשות סייג למ"ע באכילת קדשי' להביאן לביה"פ בשביל זה אבל החילוק הוא משום דהקטר חו"א לא נפיק מיני' חורבא שאין לינה פוסלת בראש מזבח ומכ"ש אחר שמשלה בהם האור ונעשו לחמו של מזבח וכהנים זריזים הם להעלותם וג"כ להקטירם קודם ע"ה. ואפי' ימשך אחר ע"ה אין רע כמ"ש. משא"כ אכילת קדשים שאם יאכלו אחר ע"ה הם בכרת ומי יוכל לכוון עתיו ורגעיו זולת ה' לבדו כדאי' לקמן גבי כחצות הלילה שלא יאמרו משה בדאי הוא כו' וכדאי בב"ר על פסוק ויכל א' ביום השביעי ע"ש ברש"י הגם שהי' די לזה הרחקה שעה או שתים קודם ע"ה מצינו כיוב"ז ביומא ד"כ ע"ב גבי תן בקר לבקרו של לילה ע"ש ברש"י ותוס' ד"ה שקבעו חכמים השכמה ע"ח זמן ידוע עיי"ש ובזה לא מהני זריזות כהנים האוכלים מטעם הנ"ל שמי יוכל לצמצם כמו רגע ועיי' תו' רע"ק סי' ה':

משנה ד' ת"י אות כ"ו תמה על התוי"ט שהתוס' לא כ"כ אלא להס"ד דש"ס דלא ידע כו' ע"כ, לא ראה דברי התוס' ד"ב א' ד"ה אי הכי כתבו בפי' דלתי' קמא דתנא קאי אקרא דבשכבך לא קפיד תנא להתחיל בש"ע רק בק"ש אבל אי ילפי' מברייתו ש"ע יש להקפיד בכל מילי הרי ממש כמ"ש התוי"ט. ודברי הת"י הם לתי' ב' דבגמ' ע"ש

פרק ח מ"ח אות כ"ו חידושי בנו לא הבין דברי אביו שהרי הגמ' בתמורה ד' א' כריך היכן מצינו אזהרה למוציא ש"ש לבטלה דנוקי קרא דוהפלא ה' א"מ למוציא כו' שאין עונש בלא אזהרה ואי קרא דאת ה' א' תירא האי לאו אזהרת לאו הוא אלא אזהרת עשה ומש"ה קאי במסקנא דקאי למקלל חברו בשם ויפה הקשה אביו הא איכא אזהרת לאו דלא תשא את שם כו' וז"ב בס"ד. ומה שהקשה על מהרש"א ר"ה ל"ג א' המעיי' ברש"י תמורה שם יראה שגרסתו לא הי' את ה' א' תירא אלא קרא דליראה את ה' כו' ע"ש מיהו לתפוס על התוס' בזה לא הי' לו למהרש"א לתפוס שגי' התוס' הי' כמו הגי' שלפנינו ע"ש. ולפענ"ד יש ליישב דלאו דלא תשא הוי לאו שבכללות שכולל שבועת שוא ושבועת שקר. ביטוי ברכה שא"צ, מוציא ש"ש לבטלה, מקלל חבירו בשם ועוד שאר מילי, מש"ה טרח הגמ' שם לאשכוחי לאו אחרינא, כנלפע"ד בס"ד

מסכת פאה

פרק א מ"א בהרע"ב ד"ה הפאה שאדם חייב כו' עד פ"ש בקוצרך ע"כ. פסוק בס' ויקרא סי' כ"ג כ"ב. תמוה שלא הביא מפ' המוקדם שם סי' י"ט פ"ט והתוס' חגיגה ד"ו ע"ב ד"ה שאין באמת הביאו קרא המוקדם ע"ש. ואפשר משום הך דר"ש במ"ג דהלכה כותי' כמ"ש הר"ב שם שאפי' אם הניח בתחלה צריך להשלים או להניח כל השיעור בסוף ע"ש בר"ב ותוי"ט וזה ידעי' מקרא המאוחר כמ"ש תוס' חגיגה ד"ו ב' מהירושלמי דמקרא המוקדם משמע פאה אע"פ שיש לך עדיין לקצור כמ"ש הכ"ב במ"ג ומשום שכתב הר"ב הכא שחייב להניח בסוף השדה כו' מ"ה מוכרח להביא קרא המאוחר דכתיב בי' בקוצרך: שם ושם התו' חדשים כתב דעיקר לשון קרן מצינו גבי פרה כדאי' פ"ג דר"ה כו' ע"ש. לא דיבר נכונה שהרי כתיב איל אחר כו' בקרניו עוד כתיב וקרני ראם קרניו עוד כתיב משור פר מקרין מפריס עוד כתיב בדניאל סי' חי"ת והצפיר קרן חזות בין עיניו ובמשנה דר"ה עיקרי' מיירי בשור ותני פרה לאשמעי' דלא בעי' דוקא שופר מזכרים כמשמעות לשון יובל כמ"ש תוי"ט שם ד"ה חוץ בשם מהר"מ כ"ץ. עוד כתב שם בשם ר"ן וז"ל והי נראה לנביא כדי להראותו תקפו של צפור שלא הי' בה נקבות אלא זכרות ולפיכך קראה קרן ע"כ הרי בהיפוך ממ"ש תות"ד. ומ"ש תו"ח לדייק מדלא נקט לשון אכילה כו' אן זה כלום דגבי פירות בעוה"ז מצינו בכתוב אמרו צדיק כ"ט כי פרי מעלליהם יאכלו אבל הקרן לעוה"ב אין שם אכילה ושתי' וביותר א"ש לפמ"ש הרמב"ם בפיה"מ בענין קרן ופירות דקרן נקרא מה שעושה בעצמו כו' ע"ש ובס' ש"א להגר"א ז"ל

פרק ב מ"א תוס' רע"ק אות ח"י הקשה על הרע"ב שכתב להאכיל לבהמות כו' ע"ש. המעיי' בלשון הרע"ב יכול לפרש דבריו איפכא שהרי כתב תחילה וז"ל. דקסבר כל לשחת לאי קצירה היא כו' משמע אפי' לאדם ומ"ש אח"כ לבהמות הוא דבר ההוה כמובן מלשונו שבא אח"כ רק לפרש מהו שחת ולא קאי על דינא דר"מ שכבר פי' דבריו. עוד יש לומר משום דבעי למיכתב ואי הלכה כר"מ מש"ה הזכיר בהמה לרבותא דאפי' שחת דבהמה לא מפסיק דאתחלתא דקצירה וגם הרע"ב סובר דר"מ ל"ג בשיטת ר' יהודה אמרה וכמסקנת הגמ' מנחות ד' ע"א ב' ע"ש. ומכ"ש לפי' הרע"ב מנחות שם שפי' הביא שליש כר"י היינו שליש אחרון ע"ש ודאי לא קאי ר"מ בשיטתי' ועיי' ש"א פי' הקצר כתב בפי' דוקא לבהמה ועיי' ת"י בחידושים כ' ליישב הגר"א דסבר ר"מ בשיטת ר"י אמרה כו' תמוה שהגר"א גופי' בפ"ג מ"ב הביא ירוש' דר"מ כשיטת רע"ק אמרה ע''ש. ומ"ש ת"י כי היכי דלא לאוקמי בתלתא תנאי תמוה והמעיי' ברש"י מנחות מ"ד דרק שם שייך למימר הכי משום דאימתי דר"י לפרש ומה שייך זה לר"מ דמתני'

פרק ד מ"ג תוי"ט ד"ה נפל כתב דמשמעות המשנה דמחלק לב' בבות דלא כהרמב"ם כו' ע"ש גם השיטה מקובצת ב"מ יו"ד כ"כ בשם רשב"א להוכיח עוד משינוי הלשון דרישא הני אין לו בה כלום וסיפא הני מעבירי אותו הימנה כו' ע"ש. אבל כתב עוד בשם א' מראשונים דגם ברישא אין לוקחי' ממנו מה שנטל בהיתר ודתני אין לו בה כלום קאי על זה שרצה לקנותה דלא שייך ברישא מעבירין שעדיין אינה ברשותו כו' עיי"ש. לפ"ז אזיל לי' דיוקו של התוי"ט ויש לפרש מתני' דברישא החידוש הוא שאפי' במה שנטול קנפי' לי', דמה חידוש יש באותה שעליה זרק מה שבידו הרי היא רחוקה ממנו ובמה יקנה אותה אבל סיפא חידוש גדול יש באותה שרצה לקנות דקאי בד' אמות דילה כדפריך באמת בגמ' ב"מ שם ממתני' למ"ד ד"א ש"א קונות לו בכ"מ ומשני ב' תירוצים כמ"ש הרע"ב ולשון אין לו בה כלום מסייע לזה כמ"ש הרשב"א, לפ"ז דיוקו של התוי"ט נכון אבל בהיפוך מדבריו דברישא קנסי' יותר מבסיפא ומהתוספתא מוכח דרישא לא קנסי' במה שנטל אליבא דת"ק רק לר"ע ע"ש: שם תוי"ט ד"ה וכן בעומר כתב ה"ה בשכחת קמה אלא דשכחת עומר כו' לפע"ד יש לומר משום דקאי גם ארישא נטל מקצת פאה וזרק כו' וכן בסיפא להרמב"ם שבתוי"ט לעיל ד"ה נפל קנסי' לי' גם במה שנטל מש"ה מוכרח למיתני עומר השכחה להשמיענו חידוש זה וביותר חידוש דלא חשבי' לי' עני המהפך בחררה כמו שהביא השימ"ק קושיא זו שם בגמ' ב"מ ד' יו"ד ע"ש מש"ה תני סיפא ג"כ בתלוש משום האי חידושא: מ"ו עיי' תוס' רע"ק אות מ"ד שהניח בקושיא על הרע"ב והרמב"ם. והת"י בחידושיו תי' ע"ש. הדין עם רע"ק אייגר ז"ל כי מה שהוכיח הת"י מפ"ה מ"ח מוכח בהיפוך מפ"ו מ"ג מ"ד ודין שכחה הוא גם בשעת אגודת עומרי' לא בשעת הולכה לגדיש דוקא רק שאינו ניכר השכחה רק ממה שאינו מוליך עומר זה כמו השאר אבל גם מה שמניח מלעמר מפאת ששכח ג"כ שכחה כדאי' בפי' פ"ו שם ע"ש והרי אפי' שכחת רמה הוי שכחה כדילפי' מתי' בשדה מ"ש. וכמה מהדוחק יש בדברי הת"י לומר דשם קציר נמשך יותר משם עומר והראי' שהביא מכל עומרי השדה כו' ליתא דה"נ כתיב קצירך בשדה כמו דכתיב עומר בשדה, ומי הגיד לו דהתבואה בגריש כ"ז שלא נידוש נקרא קציר ולא עומר. ועוד דהא מתני' מיירי ג"כ בחיוב פאה ולקט. ודאי הי' לו לשנות יפדה קציר ולא יפדה עומרים דבהו כתיב באוריי' לשון קצירה. וע"ק לדבריו מאי האי דתני קמה יפדה עומרי' פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה, בעומרי' גופי' הו"ל למיתני הכי כי גם בהם יש שעת פטור היינו שעת אגודה קודם הולכה לגדיש. א"ו דמה דתני במתני' עומרים הוא משום דבעי למיתני גם אליבא דר"י וכמ"ש תוס' רע"ק, וז"ב ואמת

פרק ה מ"א בחידושים של הגאון ת"י כתב לתרץ קושיית תוס' רע"ק אות מ"ן וראיי' לסברת מהר"א פורקאן ממ"ש בחו"מ סי' ר' ס"א בהג"ה גם ראי' ממ"ש המחבר שם סי' רמ"א ס"ד כו' ע"ש. במחכ"ת לא קרב זא"ז בסי' ר' מיירי בקנין חצר דבעי' משתמר לדעת הקונה וכשהם מעורבין של לוקח בשל מוכר לא הוי משתמר וגם בזה כבר השיגו שם הש"ך סק"ב והט"ז על הרמ"א ע"ש אבל הכא למה לא יזכה העני בשיבולת כשיגבי' את כל הגדיש, ובסי' רמ"א