אהבת איתן נא

יתייבש לא ידענא ואפשר דדמי לירקות: מ"ה הכל כשירין ליתן לידים אפי' חש"ו כו' ע"ש. כתב תות"ד וקשה הכל לאתויי מאי ואפשר דאתי לאתויי בועל נדה וט"מ כו' לא הי' לו לכתוב לשון אפשר שכן מפורש בתוספתא וכ"ה באו"ח סי' קנ"ט סעי' י"א דאפי' נדה גופה ע"ש במ"א ס"ק כ"ב ט"ז ס"ק ט"ו בשם רש"ל שמחמיר ומ"ש עטרת זקנים שם תמוה כי חז"ל לא אסרו בנידה רק דברים של חיבה דהיינו מזיגת הכוס והצעת המטה היינו פריסת סדינים אבל לא הצעת כרים וכסתות שהם דברים של טורח כמ"ש תוס' כתובת ד' ד' ע"ב ד"ה והצעת המטה ע"ש וכ"ה ביו"ד סי קצ"ה סי"א. גם הרחצת פניו יו"ר ג"כ דוקא רחיצה שהיא דברים ש"ח כמ"ש שם סי"ב ובט"ז שם סק"ח מבואר היטב. אבל נטילת ידים לאכילה לשם מצוה מה חיבה יש בזה. א"כ מיירי אפי' באשתו נידה. ומה"ט גם אשת איש שריא ליצוק מים לנט"י דלא כעט''ז שאסר גם זה ולא שרי רק בתו נידה ע"ש. עוד יש לומר ע"פ התוספתא שבהר"ש דלרבנן סגי בכונת נותן המים או כונת הנוטל אבל ר' יוסי סבר דבעי כונת שניהם כו' ע"ש באו"ח סי' קנ"ט סי"ב סי"ג מיהו מודה ר"י בחש"ו דבני בינה נינהו ע"ש בהגר"א שהקשה ע"ז דתינוק קטן יש לומר דמיירי בהגיע לעונת הפעוטות אבל מה יש לומר בשוטה שאין מעשיו כלום. והיינו דמרבינן מהנ"ל אפ' מי שאינו מכוין כרבנן דר"י

פרק ב מ"ב שאין המים האחרונים מטהרין אלא המים שע"ג היד כו'. פי' המיי' בפיה"מ שהכונה במים שניים לטהר מה שנתלה ביד ממים ראשונים שהם משקין טמאים ואין כונתו במים שניים לטהר הידים כו' ע"ש פי' משום דבעי' כונה כדאיתא בתוספתא הובא בהר"ש פ"א מ"ה ולקמן משנה ג' ופליגי ת"ק ור' יוסי אם יוצק אחר על ידיו אי בעי' כונת שניהם או סגי בשל אחד מהם אבל אם שופך הוא בעצמו על ידיו ודאי בעי' כונה וכ"ה באו"ח סי' קנ"ט סעי' י"א י"ב י"ג ע"ש. וכאן שהי' חציצה הי' צריך לכוין לטהר הידים והוא כיון לטהר מים ראשונים ומזה אני תמה על התוי"ט ד"ה שאין שכתב ע"ד הרע"ב בפי' השני שכ"כ המיי' כו' ע"ש. ובאמת ליתא ברע"ב דברי המיי' שהרע"ב לא הזכיר כונה כלל ע"ש: מ"ג תוי"ט ד"ה נטל לידו אחת ושפשפה בחברתה טמאה כתב דאתי במכ"ש מרישא דהכא לא נטל לשניי' כלל ולא תני לה אלא משום סיפא כו' ע"ש. לפע"ד א"ש שזה קאי לדסמיך לי' נטל את הראשונים לשתי ידיו ונמלך ונטל את השניים לידו אחת ידו טהורה אבל אם אח"כ שיפשפה בחברתה שאין עלי' מים שניים ידו טמאה וזהו מ"ש הרמ"א באו"ח סי' קס"ב ס"ו וז"ל וכ"ש ליזהר שלא יגע בידו ששפך עלי' רק פעם אחת לידו השניי' ששפך עלי' ב' פעמים. מרדכי פ' א"ד ע"כ

פרק ג מ"א פליגי רע"ק וחכמים בשני דברים אי ידים תחלה או שניות. ופלגינהו תנא לתרי בבי משום דבבא קמייתא מיירי אם גזרי' מכניס ידיו דהוי ביאה במקצת אטו ביאת כל גופו דמדאורייתא ביאה במקצת לא שמה ביאה וגזרו שיטמאו ידיו לרע"ק להיות תחילה ולרבנן שניות ובסיפא פליגי אי יש כח במטמא לעשות ידיו תחילה או שניות:

מ''ב היד מטמא חברתה ד"ר יהושע וחכ"א אין שני עושה שני כו' תוי"ט ד"ה היד כתב דבתרומה פליגי הגם דמוכח מחגיגה דף כ' דבקודש פליגי אה"נ דה"מ הגמ' למידחי למימר דלא מיירי בקודש כלל כו' ע"ש. עיי' חגיגה פ"ג מ"ב פי' רע"ב אם טמאה היד בטומאה דרבנן גם חברתה צריכה טבילה לקודש אפי' לא נגעה בה אם הי' לחלוחית ביד הטמאה ואם אין בה לחלוחית ג"כ חברתה טמאה אם נגעה בה. ע"ש בתוי"ט ד"ה מטביל עיי' חגיגה ד' כ"ד ע"א ע"ב פלוגתא דתנאי רבי ורבי יוסי כו' אם היה השניי' הוי שני או רק שלישי גם יש חילוק אם נוגעת יד הטהורה בקידש בשעת מגעה ביד הטמאה או שנוגעת אח"כ גם יש חילוק בין ידו ליד חבירו ולרבי יוחנן אפי' יד חבירו אם נגעה דוקא ביד הטמאה ולאידך מ"ד יד חבירו לא אפי' בכה"ג וכאן פי' רע"ב דמיירי שיד הטהורה נגעה ביד הטמאה וזהו הפי' בחיבורין שנזכר שם בחגיגה במימרא דריש לקיש לדעת בעל המאור ע"ש דלא כרש"י שפי' בחיבורין כמ"ש לעיל. עוד כתב רע"ב הכא בזה"ל והרי שתיהן טמאות. משמע דגם הטהורה הויא שני כדעת רבי ויש לומר שבזה פסק דלא כרבי יהושע אלא שנעשית שלישי. א"כ אין הכרח התוי"ט מכריח לפרש דמיירי בתרומה דאי בקודש איך פסק רע"ב דלא כר"י כו' ע"ש ולפמ"ש ליתא ולא סבר רע"ב לדיחוי הגמ' גם דילמא לרבנן אפי' שלישי לא הוי כו' ע"ש אלא כדאמר מעיקרא דלרבנן רק שני לא הוי שהרי כן מורה לישנא דמתני' שאמרו אין שני עושה שני ובזה מיושב מה דאמרי' במתני' אין דנין ד"ס מד"ס ופי' רע"ב שלמה תיקן עירובין וידים ושלמה גזר רק לקודש כדאיתא בשבת ד' ד' ע"ש. והעיר בזה התוי"ט בסמוך ד"ה ולא ד"ס שהרי מתני' מיירי בתרומה כו' ע"ש ולפמ"ש א"ש דמתני' בקודש מיירי וטעמא דמלוחלחת גם השניי' טמאה בלא נגיעה (והביא שני) משום דגזרי' שמא נגעה טהורה בטמאה וטימאוה משקין שבטמאה ולאו אדעתי' ובתרומה ליתא מעלה זו ואפשר ע"י נגיעה גם בתרומה שלישי מיהא הוי אבל הא ליתא דלמאי נ"מ כיון דאין ג' עושה ד' בתרומה גם המיי' כאן בפיה"מ כתב דמיירי מתני' בנגיעה ונעשית שניי' כו' גם הר"ש פי' דמתני' מיירי בקודש וכ"כ המיי' ה' שאר אה"ט פי"ב הי"ב שע"י מגע נעשית שלישי לקודש אבל במלוחלחת אפי' בלא נגיעה גם השניי' טמאה כו' ע"ש משמע דהוי שני וכ"כ המיי' פיה"מ בחגיגה שם ע"ש ועיי' מיי' ה' אה"ט פ"ח ה"ז בכ"מ שם יש לתמוה עליו מי הכריחו לומר דמתני' דחגיגה מיירי בנגיעה דילמא במלוחלחת ואפי' בלא נגיעה וכמ"ש באמת המיי' בפיה"מ חגיגה גם מ"ש תוי"ט על היד מטמא חברתה כו' הי' יכול לכתוב גם על הרישא כל הפוסל אה"ת מטמא ידים להיות שניות שגם זה מיירי רק בקודש כמ"ש הר"ש והתוס' חגיגה שם ד"ה דתנן ע"ש:

מ"ד גליון שבספר כו'. שם מ''ה ספר שנמחק ונשתייר בו פ"ה אותיות כו' עוד שם מגילה שכתוב בה פ"ה אותיות כו' ע"ש. צ"ל דמ"ה מיירי שנחתכו הגליונים דאל"כ תיפוק לי' משום גליון וס"ת שיש בה פ"ה אותיות מיירי אפי' מפוזרות שיכול ללקט מתוכה פ"ה אותיות כדאיתא בשבת ד' קט"ו ע"ב וברי"ף ורא"ש וטור ש"ע א"ח סי' של"ד סי"ב ע"ש. אבל מגילה שכתוב בה פ"ה אותיות מיירי ביריעה שכתב בה הסופר רק פ"ה אותיות ומה דתני בתרוייהו כפרשת ויהי בנסוע. הוא לאשמעי' עוד דין חדש שאם יש בהם אזכרות כמו שיש בפ' ויהי בנסוע מטמא ידים אפי' אין בהם פ"ה אותיות ואי קשיא אפי' אין בה כדי ללקט פ"ה אותיות ליטמא משום הגויל דהא לא גרע מגליון שיש לומר כיון דאזיל הכתב אזלא קדושתי' ע"ש בשבת ד' קט"ז א'. וצ"ל דמיירי שנחתכו גם הגליונים שבין דף לדף דאל"כ קשה כו' תיפוק ליה משום גליון ונ"ל דמיירי שאח"כ נתחברו דאל"כ היינו מגילה פי' יריעה ואפי' אם אין בגליוני' השיעור המפורש ביו"ד סי' רע"ג ס"א ג"כ הס"ת כשירה כדאי' שם ס"ה ע"ש וממילא יש קדושה בגליונים ויש לומר דמה"ט פלגינהו מתני' מהדדי כיון דלא דמי פ"ה אותיות דספר לשל מגילה. ובבא דספר מיירי בלא גליונים

פרק ד מ"ב כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירין כו' כתב תוח"ד דנקט שנזבחו מלבד מ"ש הרא"ש דעבודה קמייתא נקט יש לומר עוד דאשמעי' הגם דשחיטה כשירה בזר הוי אמינא דלא ליפסל בה מחשבה כו' ע"ש. וצ"ל דכונתו אפי' בזביחה שלל"ש ג"כ לא עלו לש"ח וקשה דה"ל למינקט שאר עבודות לאשמעי' דאפי' בשאר עבודות כשרים שלל"ש וכחא דהיתירא עדיפא ע"כ נלפע"ד ע"פ הגמ' דיש זבחים דוקא שלא לשמן הא סתמא כשר דקדשים סתמא לשמו קאי כו' ע"ש. עוד אמרי' שם דף ג' ע"א דף מ"ו ע"ב חטאת ששחטה לשם חולין כשירה דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה כו' ע"ש וטעמא משום דל חולין מהכא הוי לי' סתמא וסתמא כשר כו' ע"ש. ומתני' קתני חוץ מפסח וחטאת דפסיל אשמעי' לא מיבעי שאר עבודות דליתנהו בחולין ודאי הוי לאו מינה ולא מחריב בה אלא אפי' זביחה דשייכא בחולין ג"כ כשר בחטאת כמו בשאר זבחים ולא עלו לשם חובה וזה מפורש במתני' דקתני שלל"ש הא סתמא כשר ומה"ט גם לשם חולין כשר. עוד יש לומר ע"פ המחלוקת בחולין דכ"ט ע"ב אי ישנה לשחיטה מתחילה וע"ס או אינה אלא בסוף וקיי"ל כר' יוחנן דישנה מתחילה וע"ס כמ"ש במיי' ה' פה"מ פ"א הי"ח. אבל אי לית' עד סוף לא פסלה מחשבה דתחילת שחיטה ואפשר דפסלה משום דאמרי' כל העושה ע"ד ראשונה עושה כדאיתא בזבחים דף ב' ע"ב דמ"א ע"ב שבת דצ"א א' עיי' מ"ש בזה שילהי טב"י לתרץ קושית תוי"ט שם ומה"ט נקט זביחה לאשמעי' אפי' רק חישב בתחילת שחיטה שלא לשמה ג"כ פסולה בפסח וחטאת אי לא עלו לשם חטאת בשאר זבחים. אי משום דקיי"ל כריו"ח אי משום עד"ר עושה:

מ"ד מעשה דיהודה גר עמוני ומחלוקת ר"ג ור"י הביאו כ"א ראיות מפסוקים עיי' תוי"ט ותו"ח ודבריו תמוהים שכתב דפליגי אי גזרי' שמא יקח מן הקבוע שהרי גם רבי יהושע מודה שלא בילבל סנחריב את מואב כדאיתא במגילה דף י"ב ע"ב זיל לגבי עמון ומואב דיתבי בדוכתייהו וגם אמרי' בבראשית רבה פס"ט נ"נ לא החריבה סנחריב לא בילבלה והרי איכא קבוע גם לר"י מלבד מה שהוא דבר תמוה לומר הכא הכי שזה שייך רק בתערובת אי נימא נכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש כו' ע"ז אמרי' שמא יקח בלא כבישה בעודם קבועים אבל לא נאסר בשר שחיטה משום שמא יאכל נבילה. ה"נ איר נאסור מקום שבילבל סנחריב אטו מקום שלא בילבל. ע"ק טובא הא ר"ג ור"י בקראי פליגי ואיך נאמר דפליגי בדבר שעיקרו מד"ס מה דב"ת חשיבי ולא בטלי ונוסף לזה גזירה דקבוע שגם הקבוע דבע"ח ליתי' מדאורייתא כמ"ש תוס' זבחים דף ע"ג ע"ב ד"ה אלא דקבוע דאורייתא הוי רק ט' חנויות כו' ע"ש ומה"ט אם נפל אחד ליה"ג או מית מקילינן להתיר השאר עיי' יו"ד סי' קיו"ד ס"ז בט"ז וש"ך ס"ק ל"ו. א"כ ה"נ הרבה מהם מתו עוד עיי' ש"ך שם ס"ק ל"ג כתב אם הפרישן במתכוין קודם שנודע התערובת שרי ולא גזרי' אטו אחר שנוה"ת דהוי משעת היתר לשעת איסור כו' ע"ש ה"נ איך ניגזיר לאסור מקום שבילבל אטו מקום שלא בילבל ומכ"ש דגר הזה שכבר פירש ובא לפנינו דבטל מיני' שם קבוע כדאי' בכתובות ד' ט"ו אי אזלי אינהי לגבה כו' ע"ש וכן פירש ממילא מותר בכל דברים החשובי' גם מ"ש תוי"ט דהוכחת ר"ג מיתורא דקראי. יש לתמוה הא אמרינן בקידושין ד' ע"ג ע"א ה' קהלי כתיבי כו' ע"ש. א"כ לא מייתרי קראי והראיי שמתירין ספק ממזר והרי גם בממזר כתיבי תרי קראי ואפ"ה אמרי' ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק יבוא גם מ"ש התוי"ט במאמר ר"ג וכבר שרי הוא ג"כ רק מכח ייתורא דקרא דאל"כ מנלי' דשבו כו' עיי' בהר"ש כאן שהוכיח מסדר עולם ומפסוקי ירמיהו ומהגמ' דמגילה ומהגמרא דפ' חלק שכבר שבו בימי חזקיהו ולרבי יהושע צריך לומר שהעלו שמות הערים שנתיישבו בהם כשמות הערים שגלו מהם. ובהגמ' דמגילה צריך לפרש שעמד טעמם גם יותר משארי או"ה אי במילתא דעלמא הוא אוקמוהו לאחשורוש או מדלת הארץ השאיר כו' ע"ש. א"כ א"צ לייתירא דקרא ובזה מיושב מה שאמר ר"ג לר"י מקרא מפורש שהקשה תוי"ט וכי ר"י לא ידע מזה כו' דכונת ר"ג הי' כיון שהוא ספיקא דאורייתא איך ניקל לפרש באנפי אחריני היפוך מהמשמעות ששבו ואתה אומר שלא שבו וכל כונת ר"ג הי' להוכיח מדכתיב עד עולם בעמון ומואב ולא בממזר ש"מ דבממזר ספק מותר אבל עמון ומואב אפי' ספק אסור וזה היה שאלת הגר אי אסרה תורה ספיקות בעמון ומואב וכן במצרים יש שאלה זו כדאיתא בסוטה דף ט' א' ע"ש תוד"ה מנימין גר מצרי שהביא מהתוספתא ועיי' שעה"מ ה' א"ב פט"ו הביאו פ"ת אה"ע סי' ד' סק''ז ע"ש בש"ע סעי' יו"ד כמו ממזר ספק מותר כן עמון ומואב כו' ע"ש והשיב לו ר"י לר"ג כיון דמה"ת כל דפריש מרו"פ א"כ אין סברא לומר שהתורה כיוונה לזה לאסור ספק. וכבר כתבתיו להוכיח דגזירה שמא יקח מהקבוע לא שייך הכא והספק הוא לפי שגם שארי או"ה שנתיישבו שם נקראו ג"כ בשם עמון ומואב:

מ"ה לעולם אינו מטמא את הידים עד שיכתבנו אשורית על העור ובדיו ע"כ. הקשה תוי"ט אמאי סגי בעיר הא בעינן קלף כדאיתא במגילה פ"ב מ"ב וכן בפ"ח דשבת פלגינהו מהדדי כו' והתוח"ד תירץ ממסכת סופרים שהספרים נכתבי' אפי' על נייר הביא תוס' שבת דף ע"ט ע"ב ד"פ ע"ש. לפע"ד בל"ז א"ש גבי טומאת ידים דאפילו רצועות של תפילין מטמאין ידים שייך למיתני עור. ועוד שיש כמה חילוקי דינים בכתבי הקודש. יש שנכתבים על הקלף ויש על הגויל ויש על דוכסוסטוס. מש"ה הכא דמיירי בכולם מוכרח למיתני על העיר עיי' יו"ד סי' רע"א ס"ג ס"ת על הגויל. עיי' י"ד סי' רפ"ח ס"ו מזוזה על דוכסוסטוס למצוה וכשירה גם על קלפי וגויל. עיי' או"ח סי' ל"ב ס"ז תפילין על קלף במקום בשר ומ"ש תוי"ט רפ"ח דשבת שם מיירי בעור לח שאינו מעובד דלא חזי רק לקמיע כדאיתא שם דף ע"ט א' ע"ש ברש"י ד"ה בבשולה כו'