אהבת איתן נ

בגדיו מש"ה לא הוכשר הככר. רק שהר"ש מפרש מתנ' בטומאה אבל עכ"פ לא מצינו דסבר ר' יהודה בכה"ג דמתני' דלא חשיב משקה ומ"ש התוח"ד לפרש דחכמים דמתני לדברי ר"מ קאמרי לדידן אפי' בטמא ממש אין מטמא אלא לרצון מיהו לדידך דאמרת דמשקי' של טמא מטמאי' שלא לרצון אודי לן מיהת שאין טב"י טמא כו' ע"ש תמוה מי הוא החולק על סתם משנה מכשירין פ"א מ"א ע"ש ומה שנסתייע מהאיי' ה' ט"א פט"ו ה"ז דאפי' בשאר טומאות לא מיטמאי שלא לרצון כו' ע"ש. ליתא דשם מיירי ברוק שלא היפך בו עדיין להוציאו דומה למים שהם בקרקע שאין מטמאין אלא לרצון כו' ע"ש והמיי' גופי' בה' ט"א פ"ב הי"ג פסק כסתם משנה דמכשירי' הנ''ל וכבר כתבתי דמשנתינו הא איירי ברוק שכבר נתלש ויצא מפיו עיי' מיי' ה' ט''א פי"ד הט"ז שם העתיק מתני' זו והשמיט נפל על בגדיו גם מ"ש תוח"ד שהמין והרע אזלי לשיטתייהו שסוברים שאין משקין הבאין מחמת ידים מטמאין כלי מש"ה מפרשי לענין הכשר הככר כו' ע"ש תמוה שהרע"ב שילהי זבים סבר כהראב"ד דאפי' משקין הבאי' מחמת ידים מטמאי' כלי כו' ע"ש וכ"כ רע"ב לעיל פ"ב מ"ב ע"ש בתו"ח כתב דהרע"ב לשיטתי' אזיל ובפשוטי יש לומר דלא ניחא להו פי' ר"ש מכח קושית התוי"ט שהי' לו לומר לר' טמאי' טהורים ע"ש ומ"ש תוי"ט ד"ה שמא בשם מהר''מ כפי הגהת התוח"ד דקאי אסיפא דסיפא הא מרישא שמעי' לה כו' ע"ש שתי' דהוי אמינא דוקא אוכל דבר יבש כו' ע"ש לפע"ד יש לומר דרישא מיירי באוכל דבר שאין דרך לזרוק מפיו מש"ה הוי שלא לרצון ומכ"ש אי נפל על בגדיו אבל סיפא דסיפא דמיירי בדברים שדרך למצוץ כמו גרעינין שמוצצין ומשליכין הוי אמינא דזה מיקרי לרצון קמ"ל ואי גרסי' במציעתא על בגדיו יש לומר דלרבותא נקטי' דאפ"ה מכשיר לפי שהי' תחלתו לרצון למוץ גרעינתו מכשיר אפי' אין סופו לרצון שנפל על בגדיו ובזה מיושב קושית מהר"מ הנ"ל דרישא קתני טהור שנגס מן האוכל והיינו היפך בידיו בפיו כמ"ש רע"ב והערוך ואי לא נפל ע"ב הי' מכשיר לפ"מ דקיי"ל כר' יוסי פ"ח דכלים הנ"ל אבל סיפא דסיפא לא מיירי בהיפך אשמעי' דטהור אפי' לא נפל ע"ב לפי גירסת רע"ב הנ"ל דל"ג גי' גם במציעתא. מיהו התפא"י אות למ"ד פי' מתני' דמיירי שנפל הרוק מתחילה על בגדיו ומבגדיו נפל על ככר של תרומה משום דבגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה הגם דמשקי' טמאים מטמאין ומכשירין אפי' שלא לרצון הכא שאינו אלא מעלה בעלמא לא גזרו בי' רבנן כו', ע"ש. ובזה מיושב קושית מהר"מ שבתוי"ט ד"ה וחכ"א שהקשו חכמים היינו ת"ק כו' ע"ש. דת"ק מיקל בטב"י אפי' נפל הרוק תחילה על בגדיו דהוי ב' טומאות. טב"י בגדים אפ"ה לא מכשיר שלא לרצון ור"מ מחמיר אפי' טב"י לחודי' כדאמר אלו ואלו טמאי' בשב"י וחכמים אומרים אין שב"י טמא. פי' אבל טהור נמי לא הוי מש"ה יש חילוק אם לא נפל ע"ב טהור אבל, אי נפל ע"ב טמא. הגם דבטהור לא גזרו משום בגדים לחוד כדלעיל מיהו מ"ש הת"י ראיי' דמתני' מיירי בהכשר מדקתני שמשקין של טמא מכשירי' ט' ע"ש לאו ראיי' היא שהרי מצינו הלשון הכשר שרץ כמו הכשר מים כמ"ש רע"ב ריש טהרות ע"ש וכמו כן מצינו טומאה במקום הכשר כ"פ במס' מכשירי' ע"ש. ולפי' ר"ש קשה לי מ"ש דתני של תרומה כיון שהידים עושין לרוק ראשון א"כ גם חולין עושה שני וצ"ע. ומ"ש רע"ב דמשקין של טמא מכשירי' ומטמאין אפי' שלא לרצון וטב"י כטמא לדין זה כו' ע"ש צ"ל דקאי רק להכשר דאילו לטומאה הוא נגד משנה מפורש לעיל ריש פ"ב ע"ש. או אפשר דקאי גם לטומאה ומיירי בקודש כאבא שאול דפי"א דפרה מ"ה ע"ש. ע"ש ריש פ"ב בתוי"ט ד"ה כמשקין ועיי' מיי' הל' שאר אה"ט פיו"ד הד"ה וה' מ"א פיו"ד ה"ו ע"ש

פרק ד מ"ב תוי"ט ד"ה והשלישי כתב שהי' ני' להרע"ב לכתוב לעיל דטב"י דין שני יש לו אין שלחן הרע"ב חסר כלום שהרי כתב גם במ"א וז"ל דטב"י וידים שניות הן ומעשר ראשון כחולין הוא חשיב ואין ב' עושה ג' בחולין כו' ע"כ ומ"ש תוי"ט משמא דגמ' נדה דף ז' ע"א ז"ל הגמ' שם אמר אביי כל שודאי מטמא חולין גזרו על ספיקו משום חולין הטבולין לחלה והאי טב"י כיון דלא מטמא ודאי חולין ל"ג עליו משום חולין השל"ח כו' ע"ש והקשו תוד"ה והאי מסוטה ד' למ"ד ע"א איתא שם דשני עושה שלישי בחולין הטל"ח ותירצו דטב"י קיל טפי דבעי רק הע"ש כו' ע"כ לפ"ז לישני' דרפ"ב אין מדוקדק שכתב דטב"י דין שני יש לו שהרי טב"י קיל משני גבי חולין הטל"ח והר"ש הקשה על הגמ' נדה שם למה מייתי מ"ב דהכא ולא מייתי מ"א ותי' משום דמיירי בחלה לפעד"נ דניחא לי' לגמ' לאתויי מאשה דשכיח בה נידות וזיבות ושם מיירי בעיסה שנולד בה ספק טומאה משגלגלה דהוי חולין הטל"ח והוא ספק נשען על הזב או בהיפך דטהור לאוכלי חולין בטהרה וטמא לתרומה ואביי ורבא אמרי שם הכי וה"ה לחולין הטנ"ח ורבא אית לי' בזבחים ד' י"ז ע"ב דאפי' אי טב"י דזב לאו כזב דמי אבל מחו"כ דזב כזב דמי ושפיר פריך על מה דאמרי' שם דאפי' נילוש העיסה בידי טהור אם אירע לה ספק נשען אמרי' חולין הטנ"ח כחלה דמי והכא במתני' אפי' אשה שעלולה לנידות וזיבות ג"כ קוצה לה חלה כו' ע"ש ובכריתות ד' יו"ד ע"א גרסי' רבא דאמר מחו"כ דזב כזב כו' כמ"ש התוס' זבחים דף ל"ב ע"ב ד"ה ורבי יוחנן ע"ש:

מ"ג עריבה שהיא טב"י לשין בה וקוצין ממנה חלה ומקפת וקורין לה שם מפני כו' עיי' ר"ט ורע"ב ותוי"ט ד"ה עריבה בשם מהר"מ מ"ש בצריכותא דהך מתני' דמרישא שמעי' לה לפעד"נ יש ליישב עפמ"ש הר"ש הובא בתוי"ט מ"ב ד"ה וקוראה כתי' הב' דמשום דמפסיק מנא לא חשיב מוקף אע"פ שהפרישתה מתחילה לשם כך כו' ע"ש. לפ"ז טובא אשמעי' בהך סיפא דלא מפסיק מנא אפ"ה בעי' הקפה בשעת קריאת שם דוקא. כמ"ש תוי"ט שם דמשמע בירושלמי פ"ב דחלה כתי' ראשון ע"ש. ולפמ"ש בס"ד מהך מתני' ג' נמי מוכח כתי' א':

עוד יש לומר כמ"ש ר"ש דבעי' הקפה כמ"ב דחיישי' שמא תשכח מלהניח בכפישה ותקרא שם מיד אחר נטילה לכך הזקיקוה לחזור ולהקיפה אחר שנתנה בכפישה משום היכירא שלא תיגע בה אחר קריאת שם כו' ע"ש. לפ"ז טובא אשמעי' בהך סיפא דגם בעריבה בעי' הקפה:

מ"ז התורם את הבור ואמר ה"ז תרומה ע"מ שתעלה שלום שלום מן השבר ומן השפיכה כו' ע"ש. הקשה תוח"ל מה ענין משנה זו לכאן כו' ע"ש. תמוה שהוא עצמו הביא אח"כ מפרש מהירושלמי דטעמי' דרבי שמעון דאמר גם טומאה בכלל שכן פב"י מצויין בין המיתות ומתני' בטב"י היא כו' אח"כ ראיתי שכ"כ תוס' רע"ק בשם פ"מ ע"ש. והתוי"ט ד"ה רבי יוסי הקשה מ"ט דרבנן הא בעי' פיו ולבו שוין כו' ע"ש. תמיהני פה קדוש יאמר ד"ז. חדא דזהו דוקא היכא שמכחישי' זא''ז כמו בתרומות פ"ג מ"ח שהביא תוי"ט שהי' בלבו לומר תרומה ואמר מעשר או בהיפוך אבל הכא מה שהי' בדעתו להתנות ע"מ שתעלה שלום אין זו הכחשה למה שהעלה אח"כ מהבור והי' שבר או שפיכה ולא אמר ע"מ שתעלה שלום רק זה מצינו בשבת דף צ"א א' במצניע לזריעה ושכח למה הצניע דאמרי' כל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה היינו דסתמא דבתר הכי גריר בתר פירושא דמעיקרא אבל לא בהיפוך שיהי' מעשה התרומה דבתר הכי גריר בתר סתמא דמעיקרא מיהו בקדשים אפי' בכה"ג דשבת הנ"ל פליגי רבנן על ר"מ זבחים ד' מ"א ע"ב בנתן את הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה דלא אמרי' פ"ד ראשונה הוא עושה, והיינו משום דתרי מילי נינהי קומץ ולבונה לא גריר חד בתר חברי' או משום דאמרי' ודאי הדר ביה מעבירה שבידו שאסור לפגל קדשי שמים. או משום דבקדשים סתמא לשמו קאי כדאי' בריש זבחים וגם מחשבה לא מהני לפגל רק דיבור כמ"ש רש"י שם ד' מ"א ע"ב. ומה"ט רק ריש לקיש סבר דטעמא דר"מ משום כל העושה עד"ר הוא עושה אבל אין מפרשי' טעמי' דר"מ משום דסבר מפגלין בחצי מתיר וכ"כ מפרשי המשנה בפ"ב דמנחות ומימרא דר"ל סליק בקשיא שם דמ"ב ע"ש. אבל דנימא הכי בכה"ג דמתני' זה לא ניתן להיאמר. הא חדא ועוד דכל עיקר דמהני תנאי בזה הוא משום אומדן דעת דהפסד חולין שבבור ומה"ט דוקא בתרומה גדולה דבעי' בה מוקף אבל תרומת מעשר הכי יכול לקרות שם אחר העלאה וגם בת"ג דוקא יין ושמן אבל לא בפירות שיכול ללקט משם הנופלים מהתרומה עד שלא נשאר ק"א נגד היין ושמן מהני התנאי רק אם ירד כדי דימוע וגם בזה בעי' שיהי' כדי דימוע מחבית אחת אבל לא שיהי' מהרבה חביות וכיון דבכל הני לא מהני תנאי לרבנן מכ"ש דלא שייך בהו לב ב"ד מתנה לרבי יוסי. גם מ"ש הר"ש והתוי"ט בתי' ב' דלא אמר ר"י רק בחכם ובר דעת כו' ע"ש. הנה בתוספתא אי' בפי' אר"י אף אם הי' הדיוט ולא התנה כו' ע"ש בר"ש דכתב דגזירה דרבנן היא שלא יועיל תנאי משום דמיחזי כמדומע דגם דכתב מתחילה דכל הני דלא מועיל מיירי רק בלא התנה אבל מסקנתו דאפי' התנה לא הני וגם מוקף דת"ג הוא רק שרגילין לעשות כן אבל גם ת"ג אין בה עיכוב שיהי' דוקא מוקף וכמ"ש הר"ש ראיי' מהך דמע"ש שילהי פ"ג בחביות עד שלא גפן כו' ע"ש. א"כ איפוא על תנאי מזה שמועיל רק במיעוט וכמעט אי"ב ממש. איך נאמר פיו ולבו שוין בעי' שיהי' בכח מחשבה שהי' בלבו להתנות לבטל התרומה. ואין מקום לקושית התוי"ט כלל ובזה יש ליישב קושית תוח"ד דלעיל שהקשה מה שייך משנה זו לכאן. שהרי כל עיקר דמועיל התנאי הוא רק משום דבעי' מוקף ושפיר שייך לדהכא דכמה משניות דפירקי' מיירי בהקפה עד משנה ד' ע"ש

מסכת ידים

פרק א מ"א מי רביעית נותנין לידים לאחד אף לשנים כו' עיי' תות"ד בשם של"ד מדלא תני אחד שנים בלא למ"ד ש"מ דבעי' שיהא אחד נותן על ידיהם וזהו לשנים דאל"כ הרי נפסק הקילוח עיי' או"ח סי' ק"ש סי"ג מג"א סק"כ שם יש דיעות בזה כו' ע"ש. לפעד"נ שזה ידעי' מדתני נותנין לידים ולא תני נוטלין כנוסח הברכה שניתקנה ע"ש הכלי שנקראת נטלא כדאיתא בהרא"ש חולין פ"ח כו' והלמדי"ן מורה על מ"ש שם בא"ח סעי' א' שאם נטלו שני בנ"א כל אחד ידו אחת ואח"כ בא השני ליטול ידו השניי' הרי הם כמו שלשה ב"א ובעי' חצי לוג כו' ע"ש. ואי הוי תני בלא למ"ד היו כותבים או מדפיסים א' במקום תי' אחד ב' במקום תי' שנים והוי אמינא דקאי על הידים הניטלין בזה אח"ז דהא בידים מיירי מתני' מש"ה הוצרך לכתוב בלמ"ד שהלמ"ד עם תי' נתינה מורה דמיירי באנשים. עוד יש לומר דאשמעי' הדין שכתב המג"א שם ס"ק כ"א שאם הי' רביעית ומחצה וטל האחד מחצי רביעית יכולים ליטול עוד שנים מרביעית הנשאר הגם דבעי' תשלום חצי לוג לג' ב"א היינו משום חשש שמא לא נטלו כראוי מחמת שיצמצמו כל אחד בכדי להשאיר לחביריו אבל אם כבר נשאר רביעית לשנים סגי בהכי כו' ע"ש ע"ז מורה הלמ"ד שבאותן השאיר מהמים לשמעון:

שם רבי יוסי אומר ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהם מרביעית. כתב תוי"ט ד''ה רי"א דפליג אכולהו והכי מוכח בנזיר ד' ל"ת א' כו' ע"ש. והרא"ש פי' דר"י פליג רק אלוג הואיל ושרי להרבה ב"א חיישי' שמא לא ישאירו לאחרון שבהם ליטול ידיו כו' ע"ש והקשה עליו לקוטי המשנה מגמ' דנזיר הנ"ל יש לתמוה על התוי"ט שהרי בתוספתא פליג ר''מ ואמר מרביעית נוטלי' לאחד ולא לשנים כו' ע"ש. והיינו דאמר הגמ' נזיר בפלוגתא לא קמיירי וכמ"ש רש"י שם בזה"ל דהא קא מיפלגי עלי' דרבי יוסי ואמרו לאחד ולא לשנים רק שגם על הרא"ש יש לתמוה דבתוספתא איתא בהדי' דר' יוסי מתיר מלוג אפי' למאה כו ע"ש ויש ליישב דהאי תנאה שאמר ר"י ובלבד שלא יפחות לאחרי' כו' סובר הרא"ש שזה לא מיירי רק בלוג:

מ"ג עשה בהם מלאכה או ששרה בהם פיתו פסולין שמעון התימני אומר אפילו נתכוין לשרות בזה ונפל לשני כשירים ע''כ עיי' רע"ב וש שולט שיא אומר אפילו נתכוין לשרות במה ונפל לשני כשירים ע"כ וי' רע בשם מהר"מ מ"ש בזה והתפא"י אות כ"ג הקשה למה לי תרתי דהא שרה בהם פתו היינו עשה בהם מלאכה כו' ע"ש בתירוצו לפע''ד לומר דאשמעי' שרה בהם פתו שהפת הוא שלו אבל המים אינם שלו ואפ"ה פסולים וכמ"ש שערי תשובה או"ח סי' ק"ס סק"ד ע"ש ובדברי שמעון התימני יש לומר דאשמעי' אפי' נתכוין לשרות בזה כו' משום דת"ק אמר או ששרה בהם פתו כו' משמע שהי' הפת יבש נקודים והניחו במים שיהי' נשרה אבל אם רק היה ירא שלא יתייבש ובשביל זה הניחו במים אפי' נשרה הפת כשירים ואמר שמעון התימני לא מיבעי בזה שלא נתכוין לשריי' אלא אפי' נתכוין לשריי' רק שהי' דעתו לכלי אחר ג"כ כשירים. וע"ש באו ח סי' ק"ס מג"א סק"ה אם הניח דגים כדי שלא ימותו המים כשרים אבל ירקות בכדי שלא יכמשו והמים פסולים, או שצינן יין במים. והחילוק הוא שבדגים אין פוע בעצמותן שום דבר רק מבריח ארי שמונע מהם אויר היבשה משא"כ ירקות ויין פועל המים בעצמותם השתנות מש"ה מיקרי מלאכה כ"כ יד אפרים שם ע"ש לפ''ז לפ"ז פת שלא