אהבת איתן מט

מסכת טבול יום

פרק א מ''א תוי"ט ד"ה המכנס. כתב שלא פי' רש"י הטעם דגבי חלות לא הוי חיבור לב"ה ככל הטומאות. תמוה שהרי מפורש הטעם לפי שכינס ע"מ להפריש וביותר שגם מתחילה נילושו העיסות פ"א בפ"ע והפריש חלה מכ"א בפ"ע ומכ"ש לפי' הרא"ש דמיירי דכהן שמקבץ חלות מהרבה בע"ב מניחן במ"א כו' ע"ש שכתב ג"כ הטעם לפי שכינס ע"מ להפריש כו' ע"ש:

שם וקולית של מים המחולחלת כו' עיי' תפארת ישראל אות י"א הקשה הא במים לא שייך תרומה כו' לא זכר מ"ש המי' בפיה"מ שקצוותיה מחוברות בלחם של תרומה כו' הובא בפי' הרא"ש ע"ש רק על הרע"ב תסוב קושיתו שכתב שלא נפסלו המים כו' ע"ש ומה שהקשה בשם הרא"ש מחולין קכ"ה דאין המים חיבור. לדידי א"ש. דשם מיירי במת ונבילה ושרץ דבעי' בהו או אבר אפי' כ"ש שאיברי' אין להם שיעור כדאי' באהלות פ"ב מ"ו ע"ש או שיעור ואי מוח שבפני מעלה ארוכה מבחוץ חשיב אבר אבל אי מקשקש דהיינו יבש כפירש"י שם תו לא מעלה ארוכה ולא חשיב אבר ובעינן שיעור מש"ה ניקבה אין לא ניקבה לא לבד במת דטומאה בוקעת אפי' לא ניקבה אבל הכא שהעצם טהור ונגעו בו ט"י או טומאה והעצם הוא שומר ומכניס טומאה למוח ומיירי בניקבה דאל"כ אין שומר בסתומה כמ"ש רש"י חולין שם במשנה ד"ה נבלה ע"ש מיהו בש"י דקליש טומאתו לא מיטמא המוח לב"ה ולב"ש אפי' בט"י הוי חיבור:

שם בתוי"ט ד"ה רבי יהודה כתב דאזדא לה תמיהת הכ"מ על המיי' למה פסק כר"י נגד הת"ק כו' לפי שסובר דר"י לא פליג רק מפרש מה שתיסר ת"ק ומה"ט גם הרע"ב לא כתב הלכה כמאן כו' לפע"ד יש לומר דלת"ק לא פליגי ב"ש וב"ה בשל אורז דלא הוי חיבור לד"ה אפי' לב"ש ואתי ר"י למימר דפליגי בשל אורז והוי חיבור לב"ש ואי קשיא לך וכי ר"י טעמא דב"ש אתי לאשמעי' יש לומר דנ"מ גם לב"ה דאי נימא דגם ב"ש מודי דלא הוי חיבור א"כ גם לב"ה לא הוי חיבור אפי' בשאר טומאות כיון דאפי' לב"ש לא חשיב חיבור אבל אי אמרי' דהוי חיבור לב"ש אפי' בט"י הוי לב"ה חיבור לכה"פ בשאר טומאות וא"כ כשפסק המיי' דשל אורז לא הוי חיבור יש לומר דפסק כת"ק. ומי יכריחנו לומר דלת"ק בשל אורז גם לב"ה הוי חיבור. הוא יש לומר כמ"ש משא"כ מ"ב דפליגי ת"ק ור"י אליבא דנפשייהו כתב רע"ב שם אין הלכה כר"י. אבל ברישא כיון דלא מפורש במתני' מה שיהי' נ"מ ביניהם אליבא דב"ה מש"ה השמיט הרע"ב פסק ההלכה. מ"ג והחרחור יותר מכאצבע כו' כתב תוי"ט ד"ה יתר דקשיא רישא לסיפא כו' ע"ש כתב תפא"י אות כ"ח דבאצבע הוי כיתר משום דלחם סשיגיי והוי ככ"ח שיש בו גומות דא"א לצמצם תמוה מה ראה למיזל לקולא מה"ט אדרבא נימא גם באצבע הוי חיבור מחשש דילמא הוא פחות מכאצבע ולא מצינו דמשום א"א לצמצם נאמר דילמא יש בו שיעור שמקילין בו להקל אפי' אין בו שיעור כי רק לחומרא אמרי' הכי מיהו המיי' פירש במ"ג חרחור כהרע"ב ובמ"ד פי' חרחור דבר הניתן לסימן ע"ש. ובזה יהי' מתורץ קושית תוי"ט הנ"ל שהדבר הניתן לסימן הוא שיהי' ניכר למראית עין הוא יתר מכאצבע:

מ"ה השעורה והכוסמת בזמן שאינם קלופים כו' עיי' תוח"ד שהקשה על הר"ש שנעלם ממנו גמ' מנחות דף עיי"ן ע"ב דמשני הא בלחות הא ביבשות כו' ע"ש הנה המיי' בפיה"מ מפרש מתני' לענין קבלת טימאה משום דלאו אוכל הוא גם הר"ש כתב שמוכרח לפרש הכי מכת כמה קושיות שיש להקשות אם נפרש דמיירי לעניין שומר ע"ש ובפי' הרא"ש בשם הר"ר מנחם פי' דמיירי לענין חיבור שנתחבר לשאר אוכל דומיא דצרור דלעיל כו' ע"ש. גם מהר"מ שבתוי"ט מפרש מתני' לענין חיבור ע"ש ואי הכי קשיא סוגיא דמנחות שם דמייתי סייעתא לרבא מברייתא ולמה לא מייתי משנתינו. ע"ק דרמי אברייתא מברייתא דתני דבי רי"ש כדרך שב"א מוציאין כו' לימא דברייתא מיירי בט"י ודבי רי"ש מיירי בשאר טומאות כחכמים דר"מ דמתני' דהכי קיי"ל. מכ"ז מוכח שהפי' במתני' כהמיי' והר"ש והרע"ב שפירשו דמתני' מיירי לענין קבלת טומאה. א"כ אינו ענין להך דמנחות כלל דמיירי לעניין צירופא לשאר אוכלין ואיך כתב על הר"ש שנעלם ממנו הגמ' מנחות הנ"ל דפירש"י שם דיבשות לא מצטרפי משום דלאו שומר הוא דמיפרכי או דלא חזיא לאכילה כו' ע"ש דהתם בדינא דאורייתא מיירי דשומר דאורייתא מש"ה אין לחלק בין טב"י לשאר טומאות לתרץ בזה רומיא דברייתות אהדדי דהא טביל יום נמי דאורייתא וכמ"ש הר"ש ע"ש משא"כ הכא מיירי בקבלת טומאה דשאר טומאות מדרבנן כמ"ש הר"ש ע"ש גם המיי' בחיבורו ה' ט"א פ"ז ה"ח כתב בזה"ל ועוד הקילו בטבול יום שיש אוכלין שהם מיוחדים לאדם ומתטמאי' בכל הטומאו' וטהורין בטב"י ואלו הם השעורה והכוסמת בזמן שאינן קלופין כו' ע"ש והך דמנחות הביא בה' ט"א פ"ה הי"ב וחילק כתי' הגמ' הנ"ל רק שפי' ההיפוך ממ"ש רש"י דלחות טפי הוי שומר דרכיכי כו' ע"ש והמיי' סובר דיבשות טפי הוי שומר כו' לפי שכן דרך להוציא לזריעה כו' ע"ש. ובזה נדחה מ"ש תוח"ד לתרץ דמתני' ע"כ איירי בלחה דאי יבישה אמאי טמאי' באה"ט לרבנן כו' הא קליפה גופה לא חזיא לאכילה ביבש והוא מפסקת שזה אינה קושיא לפמ"ש הר"ש דרבנן מחמרי מדרבנן שיתטמא בשאר טומאות ומה שנסתייע תוח"ד מפרש"י מנחות שם. הנה רש"י גופי' שם כתב דלשון שני לא נהירא לי' דמאי איכפת לן בשומר אי ראוי לאכילה אי לא אלא העיקר כלשון ראשון דמיפרכא ונפלה כו' לפ"ז יש לומר איפכא וכשיטת המיי' לחה הקליפה מפסקא יבישה דמיפרכא לא מיפסקא ולדברי תות"ד יחלוק ר"מ דמתני' על תנא דבי רי"ש דהתם דמיירי ג"כ בלחה ובאמת אין חילוק על תנא דבי רי"ש הנ"ל. מכל זה מוכח שלא כתוח"ד שהבין דמתני' דהכא וסוגיא דמנחות עולים בקנה אחד דליתא וכמ"ש לעיל בס"ד. ומה דאיתא במתני' ר' יהודה אומר אף אפונים שחורים כתב התפא"י אות ל"ב דקליפתן לא חזי מפני שנראי' כזבובים בקערה שבת דף ע"ו ב' זה אינו לפי' מהר"מ שגם הת"י אות למ"ד פי' הכי דמתני' מיירי בקליפה החיצונה הנושרת דלא חזי לאכילה כלל ולא ראו פני הקערה בלא"ה לא דמי להתם דפסקי' שם כת"ק דר' יהודה אפי' בקליפי עדשים שמתבשלות עמהם ג"כ לא מצטרפי לכגרוגרת ע"ש ואילו הכא פסקי' דלא כרבי יהודה באפונים השחורים אלא כת"ק דלא חשיב לי' משום דטמאים בכל הטומאות ומה דאי' במתני' תיאה וחילתי' ופי' מהר"מ דמייירי ג"כ כשאינה קלופה כו' מזה ראי' ג"כ דמתני' לא הוי כברייתא דמנחות הנ"ל דשם לא חשבינהו להני ע"ש:

מ"ה תוי"ט ד"ה טהורים הקשה על הרע"ב שכתב אם הם של תרומה פשיטא דהא כולי' פירקי' מיירי בתרומה כו' ע"ש. לפע"ד יש ליישב משום דמתני' תני חשה ושעורה דהוי תרומה דאורייתא ותני ג"כ חלתית ותיאה דהוי תרומה דרבנן והוי אמינא דחכמים דאסרי טהורים בטב"י קאי רק אתיאה כו' דסמיך להו אבל רישא טמאים גם בשב"י לרבנן לזה כתב הרע"ב אם הם של תרומה לכלול כולם. עוד יש לומר משום דהך מתני' לא שייכא בהדי הני דלעיל דאיירי לענין חיבור. והך מיירי בקבלת טומאה משום דלאו אוכלא נינהו לשיטת המיי' והר"ש והרע"ב וכמ"ש לעיל מש"ה כתב על מה דאמרי רבנן טהורים בטב"י זה ע"כ מיירי בתרומה. אבל טמאים ככל הטומאות מיירי הכא לענין דהוי אוכל והוא ענין בפני עצמו ולא תניי' הכא רק משום טב"י

פרק ב מ"א ת"י אות זיין כתב בזה"ל אבל במת לא גזרו רק על דמו ולא על שאר מעיינות. תמוה הא דמו בהדיא כתיב במת בנפש זה רביעית דם מת עיי' תוי"ט ד"ה בין קלין כו' שהביא ג"כ הגמ' דחולין דף פ"ח וכתב כמ"ש דדמו בהדי' כתיב כו' ע"ש:

מ"ה שמן שצף ע"ג יין ונגע טבול יום בשמן לא פסל אלא שמן בלבד ריב"נ אומר שניהם חיבור זל"ז מייתי לה הגמ' שבת דף ה' ע"ב לדייק מזה דשמן ע"ג יין היינו הנחתו לריב"נ אבל לרבנן לאו היינו הנחתו כו' ע"ש. וקשה הא פליגי ג"כ בקופה ובשר דלרבנן לא הוי חיבור ולריב"נ חיבור ובתוספתא איתא בשם רי"ש בנו של ריב"ב דב"ש וב"ה פליגי ג"כ בהני דמתני' דהכא כדפליגי בהני דפ"א מ"א מ"ב דלב"ש חיבור ולב"ה אינו חיבור כו' ע"ש. והרי בכל הני דפ"א לא שייך לומר לאו היינו הנחתן כמו חמיטה ע"ג חמיטה וחלות וככרות ומקרצות וקצף שע"פ המים ורתיחת גריסין ש"פ כו' ע"ש ועיי' פ"ג מ"ב וע"ש בתוד"ה ריב"נ וז"ל מדנקט טב"י ולא נקט שני משמע דשמן חשיב משקה דשני אחר מטמא משקין להיות תחילה כו' ע"כ ע"ש. וכתב הגאון מלבוב בשם אביו ז"ל מה דציינו התוס' ע"ד ריב"נ משום דבמתני' הי' נכון לשנות דברי ריב"נ קודם דברי ת"ק כמו בפ"א מ"א כו' ע"ש מזה הוכיחו התוס' דשמן חשיב משקה מש"ה שני אחר אפי' לרבנן נפסל גם ביין לפי שהשמן נעשה ראשון כו' עיי' תוספתא שמקדים דברי ב"ש לדברי ב"ה. וב"ש סברי כריב"נ וב"ה כרבנן ע"ש. לפע"ד א"ש בפשיטות משום דר"מ סבר בפ"ג דטהרות מ"ב השמן תתלה לעולם. פי' אפי' קרש לא כמו רוטב וגריסין שאם קרשו הוי שניים וחכמים מוסיפין דבש ור"ש שזורי אומר יין עיי' מנחות ד' ל"א ע"ש א"כ יש לומר דת"ק דמתני' היינו ר"מ ככל סתם משנה מש"ה ציינו התוס' ע"ד ריב"נ להוכיח דכ"ע סברי דשמן חשיב משקה ונקט טבול יום גם משום ריב"נ דבטב"י שניהם רק פסולים השמן והיין אבל שני אחר פי' השמן ראשון וגם היין משום כל הפוסל אה"ת מטמא משקי' להיות תחילה ע"ש במנחו' תוד"ה אימא והוכחת הש"ס דכל מילי דהוי חיבור בט"י שייך בהו חיבור מטעם נגיעה או נשיכה או משום דנאכל עמו וכל זה שייך בדברים יבישים וכן לקמן מ"ו בחבית שכולה יין פליג נמי ריב"נ ואמר כולה חיבור לפי שכולה יין אבל הכא שמן שאינו מתערב בשום משקה איך יהי' חיבור ליין מזה הוכיח הש"ס דסבר גם גבי שבת דהיינו הנחתו. ולרבנן ל"צ לבקש טעם דהסברא היא דלאו היינו הנחתו:

מ"ז תוי"ט ד"ה טמאה הקשה דה"ל למיתני פסולה כו' ע"ש. לפעד"נ יש לומר ע"פ החילוק שיש בין יין נסך לטומאה דבמס' ע"ז דף נ"ט ד"ה מה מייתי הך מתני' אדרב פפא ואמר רב יימר דר"פ סבר כר' יהודה דמתני' מש"ה כל דלהדי ברזא אסור ואידך שרי כו' ע"ש. ומצינו להמיי' ה' מ"א פי"ב הי"ד פסק כרב פפא ע"ש ואילו במתני' פסק כרבנן כר"י בפ"ח מה' ט"א ה"ו ע"ש. וב"ה כי מצאתי שכבר קדמני הכ"מ בקושיא זו ע"ש בהט"א ותירץ בשם הסמ"ק והרשב"א שיש לחלק בין יי"נ לטומאה דלטומאה היי חיבור טפי כו' ע"ש. לפ"ז יש לומר הגם דמתני' מיירי בטב"י אפ"ה נקט לשון טומאה משום שדין זה נוהג בטומאה דוקא ולא באיסור לגבי מצידיה. ואיידי דנקט ת"ק טמאה נקט נמי ר"י האי לישנא גבי מפיה ומה שתירץ תפא"י אות כ' כמו בפ"א מ"ב טמאים בשב"י כו'. לפע"ד לא דמי דשם מסיים ואזל ככל הטומאות מש"ה שייך לישנא דטומאה:

מ"ח תפא"י אות מ"ז כתב דמיירי שאין בנקב כשיעור לטהר החבית כו' ע"ש זהו רק לשיטת ראב"ד שהביא התוי"ט ד"ה ביעבוע דמיירי בטומאת החבית עצמה אבל לפמ"ש הוא גופי' אות מ"ח כפי' רע"ב דמירי בטומאת המשקין לא נ"מ מידי בזה. ומכ"ש אי נימא דמיירי שמונחת באהל המת ואינה מוקפת צ"פ בנקבי אבעבועי כמו שכתב הר"ב ע"ש

פרק ג מ"א תוח"ד אות ג' כתב דרבי לשיטתו דסבר שאין חילוק בין טב"י לשאר טומאות מוכרח לשנות הכא בדר"מ אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו ה"ה כמוהו כו' עיין חולין קכ"ז ב' קכ"ח א' איכא אוקימתי טובא במה דפליגי שם ר"מ ור"ש רבה ור"פ ורב אחא ורב אשי. מלבד אוקימתא דאביי ורבי יוחנן דמוקמי תרוייהו דפליגי באוחז בקטן ואין גדול עולה עמו. ומילתא דרבי דאמר א' סב"י וא' ש"ט בעלמא איתמר ולאו אהך מתני' דוקא איפשר דקאי אהך דפ"א מ"א מ"ב מ"ג ד"ה ע"ש והמיי' ה' ט"א פ"ב ה"ד כתב אוקימתא דרבה דפליגי אי בהמה נעשית יד לאבר ע"ש: מ"ו טהור שנגס מן האוכל ונפל על בגדיו ועל ככר של תרומה טהור הי' אוכל זיתים פצועים ותמרים רטובות כל שהוא רוצה למוץ את גרעינתו ונפל על בגדיו ועל ככר של תרומה טמא. הי' אוכל זיתים נגובין ותמרים יבישות כל שאינו רוצה למוץ את גרעינתו ונפל על בגדיו ועל ככר של תרומה טהור אחד טהור ואחד טב"י באלו רמ"א אלו ואלו טמאין בטב"י שמשקין של טמא מכשירין לרצונו ושלא לרצונו וחכמים אומרים אין סב"י טמא עכ"ל המשנה. פי' רע"ב ברישא דרישא לפי שנפל על בגדיו לא ניחא לי' ובמציעיתא ובסיפא נראה דלא גריס רע"ב על בגדיו ומפרש מתני' בהכשר והר"ש מפרש מתני' גבי טומאה ומתני' כרבי יהודה דכלים שילהי פ"ת כו' ע"ש. לא הבנתי דשם מיירי ברוק שלא יצא עדיין מפיו רק לטמא בהיותו בפיו את הדבילה שבפיו אבל הכא שכבר יצא מפיו מנין דסבר ר' יהודה הכי אדרבא יותר סברא דמתני' כרבי יוסי דמטמא שם בהיפך בידיו את הרוק שבפיו מש"ה אילו לא נפל על בגדיו הי' משמא ומכשיר הככר כאחד רק משום דלא ניחא לי' לפי שנפל על