אהבת איתן מח

מסכת מקואות

פרק ב מ''ה מקוה שיש בו ג' גומות של מ"ש של לוג לוג כו' פי' הרא"ש שהם זו למעלה מזו כו' ע"ש. אפשר שפי' הכי כי היכי דלא תיקשי מהך דלקמן פ"ג מ"ג דלא פסלי ג' לוגי' מ"ש אם נופלים למקוה משלשה כלים ומשום הא ל"צ לפרושי הכי דאמרי' שם אם נתכון לרבות פסול אפי' קורטוב בכל פעם ופעם ע"ש בתוי"ט בשם הטור יו"ד סי' ר"א שפי' אם בשעה שעירה טעם הראשון היה בדעתו לערות עוד עד ג' לוגים כו' ע"ש א"כ הכא הג' גומות ודאי פסול ואפי' לפי' רע"ב שם נתכוין לרבות שיהיו מי המקוה בשפע כו' ע"ש ג"כ הכא פסול דאפשר הכא בגומות ג"כ נעשו מתחילה ע"ד כן ועוד דגומות חמירי מכלים כי מלמטה וסדנא דארעא חד הוא ומלמעלה הגשמים יורדים עליהם ומערבים את שלשתם יחד. אחר כותבי זה מצאתי בשו"ת ח"ס פ' יו"ד ת' רט"ז ד"ה ומה שהקשה כו' שכתב ג"כ כסברתי שהמקוה מחברת כולם ושמחתי בס"ד ותמה על הש"ע שלא הביא כך דג' גומות ע"ש. ומה דתני מתני' אם ידוע שנפל לתוכו מ"ס מ"כ כו' הקשה התוי"ט להסוברים דכולו שאוב מדרבנן לא בעי' ידוע להכשיר וה"ל למיתני ידוע בסיפא גבי פסול ותירץ משום דבעי למיהדר אכשרות ברישא ועוד משום ר"ש דמכשיר כו' ע"ש ויפה הקשה התוח"ד דהא לקמן פ"ד מ"ד לא פליג ר"ש ואפ"ה תני ידוע ואי משום למיהדר אכשרות ברישא אכתי פי' ידוע מיותר כו' ע"ש. ולפעד"נ לתרץ עפמ"ש תוי"ט שם ד"ה ואם לאו בשם הכ"מ ה' מקואות פ"ד ה"ח שהקשה מאי האי דקתני אימתי בזמן שמתערבים עד שלא יגיעו למקוה כו', הא אפילו השאובים בש"ע לא פסלי בדרך המשכם אם הרוב כשירים ותירץ דתני מתערבים לאפוקי אם ירדו מ"ש בהמשכה בטרם היו במקוה רוב מים כשירים כו' ע"ש. ובשם התוס' דתמורה תי' דתני נתערבו לאפוקי שלא בהמשכה כו' ע"ש. לפ"ז יש לומר דתני שם בפ"ד ידוע להונות דמיירי שכל אחר ידוע בפ"ע לאפוקי מלישנא דרישא דתני מתערבים ואפ"ה לא פסול רק במקלחים לפי' רע"ב דהיינו מתוך כלים אבל בהמשכה בקרקע אפי' בלא תערובות כשירים לפ"ז גם במתני' דהכא ויש לפרש כלפי שאמר ר"ש דהגומות נחשבים כמקוה כשר בצד מקוה פסול ומכשיר להכי תני לשון ידוע פי' דלא מהני מה שכל אחד ידוע בפ"ע דאפ"ה בעי' שיהיה רוב מקוה בהכשר קודם שיגיעו לגומא השלישית ומצינו פי' אם במקום אפי' בפ' כ"ט דכלים מ"ג ע"ש

פרק מ"י תוי"ט ד"ה בזמן הניח בצ"ע דרע"ב אדרע"ב מהך דפ"ח מ"ט ופ"כ מ"ד וכן על הרמב"ם והתו' חדשים תירץ זה. והגאון חתם סופר הקשה בחיו"ד ת' קצ"ח אות י"ג והרבה להשיב על הפוח"ד ע"ש ולפעד"נ שלא נעלם מבתוח"ד ד' הגט' דשבת ד' קכ"ה א' ודברי רמב"ן פ' שמיני רק שזהו כוונת החוח"ד דע"כ קרא דתנור וכירים יותץ דדרשי' מיניה יש לו נתיצה יש לו טומאה אבל לא באין לו נתיצה זה לא שייך רק בדבר שהיה תלוש מתחלה ואח"כ נתחבר וממעטינן תנור של אבן ושל מתכת כי הך דכלים פ"ה מי"א שאין חיבור התנור לקרקע חיבור שאינו ממינו והוא כלי בפ"ע. וכך כך דפורנא אליבא דת"ק פ"ח דכלים מ"ט ע"פ בביאור הגר"א היטב וכך הך דמניקת שעשאה לדלת כלים פי"ד מ"ב. דכיון דאפיית הפת בפורנא היא על שוליו הרי תשמישו נעשה רק עם הקרקע ומה שייך בקרקע נתיצה וכן מניקת העשויי' מתחילתה לנוי הדלת הרי היא כדלת הגם כי הפורנא והמניקת בעת שנעשו היו תלושים אבל לא נקרא שם כלי עליהם רק תומ"י עמדו ע"ג קרקע לתשמישה. אבל סתם תנורים שלהם שלא היה להם שוליים ומשתמשים בדפנותיכם ודאי שייכא ביה נתיצה דהיינו לנתוץ החיבור שלו הרס את האדמה ושישים תלוש כשהי'. וזהו מ"ש התות"ד בזה"ל דיש לחלק בין שאוב לטומאה דדוקא לענין טומאה דכתיב כו' יותץ דמשמע כל היכי ששייך נתיצה וזה אינו אלא בתלוש לגמרי משא"כ אם חוברה לקרקע אף שהיה מתחלתו תלוש כיון דעכשיו כו' פי' לא כמו גבי שאוב דאמרינן כיון שהיה עליו שם כלי בתלוש לא מיבטל תו שם כלי מינה כו' וכן גבי דף של נחתומין שקבעו בכותל כלים פט"ו מ"ב וכן גבי עריבה שקבעה בכותל כלים פ"כ מ"ד עיי"ש. דכל הני היה שם כלי עליהם בתלוש רק שאח"כ נמלך לקובעו בכותל משא"כ פורנא ומניקת הנ"ל. רק שדברי תוח"ד צ"ע מטעם אחר שהר"ש הביא כאן מהתוספתא מפורש גבי המת במרחץ או בקמין המרחץ טמא מפני האביק ופי' ר"ש שהאביק לבדו טמא ומטמא את הנוגע בו בשעת טבילה ור"ש פליג וסבר הנוגע באביק טהור שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע כו' כ"ש היטב בר"ש וז"ל הרמב"ם בפיה"מ לפי שהם ישובו שאובים לפי שהאביק הוא כלי להיותו ניתך לארץ וזהו אמרם ממנו בתוספתא שלא נעשה אלא לשמש עה"ק כו' ע"כ. הרי אתה רואה שהתוי"ט היה סבור לפרש בפיה"מ להר"מ שמה שלא נעשה האא לשמש עה"ק גורם טומאה לאביק, והרי ע"כ צריך לפרש שמ"ש הר"מ להיותו ניתך לארץ. פי' אע"פ שהוא ניתך לארץ אפ"ה הוא כלי כמו צינור שחקקו ילבס"ק והראיה כהרי הביא מהתוספתא ושם אמר זה ר"ש לטהר לי שלא נעשה אלא לשמש עה"ק. ובהיות כן סרו מהר הצ"ע של התוי"ט וגם דברי התוח"ד שהרי גם לענין טומאה הוי אביק כלי כדאי' בתוספתא הנ"ל, כן נלפע"ד בס"ד

מסכת נדה

פרק א מ"א ת"י אות ג' בשם אביו ז"ל כיון דנמצא על גופה הוי ליה כרה"י והוא סתר זה שהרי האשה והדם שניהם טומאה והם ברה"ר ולא דמי לרוק דפ"ד דטהרות מ"י שהאדם טהור בעצמותו ונתלש מן הריק עליו ונדבק בו בזה שפיר אמרי' דהוי כרהי"ח כו' ע"ש תמוה שלא זכר דברי הר"ש שם בטהרות שכתב בפי' דרוק שנדבק באדם כרה"ר דמי לטומאת מעל"ע שבנידה דמטמאי' אפי' ברה"ר כו' ע"ש הביאו תוי"ט שם ד"ה בזמן ע"ש. וקשה לי על סברא זו שכתב מדנמצא על גופה כו' דא"כ אמאי מטמאים בכתמים למפרע כדאיתא ד"ג א' אפי' לשמאי ע"ש ברש"י ותוס' ד"ה והא. אם לא שנאמר דבכתמים באמת מטהרים ברה"ר למפרע גם בראי' ממש יש לדון בזה הא מטמאים טהרות שנגעה בהם ברה"ר במעת לעת למפרע בעוד שלא נמצא על גופה שום דבר והלא אין אנו דנין על הראיה באיזה מקום היפה רק על הטהרות של רה"ר מעל"כ למפרע ומה ענין זה לרות ספק טמא שנדבק על גופו ברה"ר דחשבי' גוף האדם כרהי"ח ובאמת הרמב"ן והר"ן חולקים בזה ומטהרי ברה"ר למפרע ועיי' תוס' ד"ב א' ובערוך לנר שם מיהו אפי' המחמירים לא מחמרי אלא בתרומה וקדשים לתלות ולא בחולין כדאיתא בגמ' ותוס' שם ע"ש ולטמא משום דאיכא ריעותא דחזיא מג ופה כדאיתא בגמ' ותוס' לא משום דנמצא על גופה דהא ליתא מצד מ"ש לעיל. נגד זה מקילים במעל"ע שבנדה לטהר חולין אפי' ברהי"ח כדאיתא שם ע"ש במהרש"א ומהר"מ דהלל סובר טעמא דשמאי דלא הרגישה שלא לשרוף קדשים ולטהר לגמרי בחולין כו' ע"ש, ומעיקרא אמרי' טעמא דהלל דלא מוקי לה בחזקת טהרה משום דמגופה קא חזיא פירש"י שהיא מועדת ועלולה לראות מש"ה אין לה חזק"ט כו' ע"כ ואמרתי לפרש כונתו דלא תיקשי מהא דמכשירים גבינות שנעשו מפרה שנמצאת טריפה בבדיקה אם אפשר שהטריפות נתהוה סמוך לשחיטה ממש כדאיתא ביו"ד סי' פ"א ס"ב ע"ש והרי הריעותא היא מגופה ולא דמי לספק נגע או לא. עיי' תוספות ד"ב ע"ב ד"ה דאיכא מש"כ בענין הגבינות ודעתם לאסור כי חזקת כשרות שלה לא היה מבורר מיד אחר שראינו שחיתה יב"ח כו' ע"ש וכ"כ עוד בחולין ד' י"א ע"א ד"ה אתיא ע"ש. אבל רש"י לא סבר הכי וז"ש רש"י דמגופה קחזיא אין הפי' עתה ראתה מגופה אלא הפי' הוא שהיא רואה תמיד מגופה משא"כ בהמה יש לה חזקת כשרות מכח רוב בהמות כשירות

מסכת זבים

פרק א מ"א תוי"ט ד"ה ב"ש כתב מה דאמרי ב"ש בשומרת יום כנ"י היינו כבועל שו"י כנ''י כדאי' בנדה דע"ב ע"ב וכ"כ הת"י אות ב' ע"ש. תמוה שזהו רק לרב הונא אליבא דב"ש נדה פ''י מ"ח דאמר ש"י כנ"י בשני שלה לב"ש מטמא משו"ע אפי' טבלה אפי' לא ראתה מ"ט כיון דאילו חזיא כו' ע"ש אבל לרב כהנא ואביי דאמרי ראתה שאני ל"צ למימר כבועל ב"י כנ"י רק כמו ש"י כנ"י שאם לא ראתה לא מטמא משו"מ מש"ס תולין שמא תראה ותסתור ספירת היום וטבילתה ואם לא תראה טהורה וכל הסוגיא דשם שהביא התוי"ט לחלק בינה לבועל היא רק לר"ה ורב יוסף ולפמ"ש תוס' שם ד"ה אלא אידחי מילתי' דרב יוסף וקיימא מילתי' דר"כ דאמר ראתה שאני ע"ש. גם לפ"מ דסברי ב"ש שילהי נדה דיום י"א בעי שימור א"כ הויא גם ביום י"ב ש"י כנ"י ואמרי' בי' דמשו"מ של הבועל תלוי' אה תראה אי לא. ולא כן כתבו התוס' הנ"ל בסוה"ד. ודעת ר"י דביום י"ב דשכיח בועל נדה דליכא אי' דאוריי' עושה משו"מ אפי' לא ראתה כמו הי"א עצמה בתוך י"א אליבא דר"ה ולא הי' להם לב"ש לסתום אלא לפרש כבועל כ"י כנ"י ותוך י"א שהיא עושה מו"מ והבועל טהור אם לא תראה גם אין הבועל עושה מו"מ בלא ראתה. הקשה תה"ד למה אמרו ב"ה מטמא משו"מ וצריך מ"ח כו' למה לא הזכירו שצריך לספור זיי"ן נקיים עוד הקשה תוי"ט ד"ה אר"א וכן עוד במ"ב אי' שם ומודים פי' ב"ש. וקשיא לי' טעמא דב"ש אשמעי' והראה מקום לריש פ"ג דפיאה. הדרינן לדלעיל, מה שהקשה תוי"ט על רע"ב שהזכיר בדברי ב"ש דין משו"מ ולא הזכיר דין המסיט את הראי' אבל בדברי ב"ה הזכיר גם דין הראי' ולפע"ד שהרע"ב אינו מפרש כרש"י נדה שם דע"ב א' דמיירי בש"י כ"י בשני שלה אחר טבילה שבזה מיירי הבריי' דמייתי שם ריש ע"ב. שהרי ז"ל הרע"ב דאע"פ שאינה זבה גמורה עד ג"כ מ"מ בראיי' אחת עושה משו"מ כו' ע"ש. מזה יש להוכיח דמיירי בש"י כ"י בראשון או בשני קודם טבילה דשורפי' ולא תולין ויהי' בש"י כ"י ולא כש"י כו' דאילו התם שורפא הכא תולין וכיון דלא מיירי בדינא דתולין במתני' לב"ש מש"ה לא הזכיר דין הראיי' דתולין הגם שהסוגיא דנדה מכחשת זה הפירוש יש לומר שהרע"ב מפרש דהתם אפי' רישא נמי בריי' היא ולא מתני' דהכא והראיי' מדאמר וקתני רישא כו' וגרסי' שם ועוד תניא ול"ג תנן. וע"ד קושית תות"ד יש ליישב ע"פ התוספתא הובא בר"ש וא"ר שאמרו ב"ה לב"ש מ"ש ראה זו בתחילה כו' אמרו להם ב"ש כשראה זו בתחילה גם בסוף ביטל יום הטהור את הראי' אבל ראה שתים והפסיק וראה אחת הואיל ונזקק לספירת שבעה ביטלה ראי' את יום הטהור כו' ע"ש. הרי שלא הוצרכו ב"ה להזכיר ספירת ז"נ שהרי זהו כל עיקר טעמי' דב"ש וב"ה לא חיישי לזה שצריך ז"נ שיהי' בשביל זה ז"נ ומה"ט גם ברישא בראה א' בתחילה לא הזכירו ב"ה ג"כ ז"נ. וע"ד קושית תוי"ט וכי טעמא דב"ש אשמעי'. יש לומר דה"ק לי' ר"א בן יהודה לרע"ק שהוא ת"ק דמתני' כדאי' בתוספתא. לדבריך פליגי בראה א' בתחילה דוקא אבל ראה ב' בתחילה גם לב"ה הוי זב גמור כדאי' שם. ואני אומר לא ב"ה מודים אלא ב"ש מודים אבל לב"ה בכל גוני לא הוי ז"ל