אהבת איתן מו

הודה אבל רבי הי' יודע שר' יהודה אמרה כמ"ש תוס' שם ד"ה דברי ר"י ע"ש:

מ"ז ערבה לא נהני' ול"מ פי' רע"ב בערבה שהיו זוקפין כו' אצל המזבח והמיי' בפיה"מ כתב דמיירי בערבה שצומחת בשדה הקדש הואיל ואינה נמכרת ואינה ראויי' לשום דבר לא נהני' ולא מועלי' לד"ה כו' ע"כ:

שם במשנה. ראב"צ אומר נותנים היו ממנה זקנים בלולביהם ע"כ. ובמשנה שבגמ' ד' י"ג ע"ב גרסי' נוהגים היו הזקנים שנהנים ממנו בלולביהן ע"כ. וכפרש"י ערבה שהי' סדורין בהר הבית לא נהני' ממנה קודם שזקפוה כו' ע"ש. ובזה סרו מהר דברי הת"י אות ס"ט שהקשה הא אין ישראלים נכנסים שם אלא לסמיכה כו' ע"ש. ולפירש"י לק"מ והת"י ובנו טרחו הרבה להקשות ולתרץ מ"ש ערבה מגידולי שדה ואילן של הקדש שהמיי' גופי' פסק כר' יוסי [ויש גורסין ר"ש] במ"ו דמועלין בהם כו' ע"ש אות ס"ח ותי' הת"י משום דממיא ואוירא רבי ודמי לשרשי אילן חוץ לט"ז אמה כו' ע"ש ולפלא איך לא ראו מ"ש המיי' גופי' בפיה"מ הואיל ואינה נמכרת ואינה ראוי' לשו"ד כו' ע"ש. והראיי' שהי' המקום שלוקטי' משם ערבה חפשי ממס המלך כדאי' בסוכה פ"ד מ"ה ע"ש. ה"נ כל ערבה אין בה מעילה דאי"ר לכלום. גם מ"ש הת"י דמש"ה נאיד המיי' מפירש"י מדלא אמר מתני' ערבה של מזבח כדתני לעיל המים שכבד של זהב כו' ע"ש תמוה דשם הוצרך לומר הכי משום בתר הכי דתני נתנו לצלוחית מועלי' בהם, אבל בהיותם בכד הגם שהיה של זהב אפ"ה לאו כ"ש הוא ולא מקדש. וז"ל המיי' בפיה"מ ומה שאמר ר"א בר"צ אינו מודה [לפע"ד צ"ל מורה] שמותר ליהנות בו לפי שעיקר בידינו הוא שמצוות לאו ליהנות ניתנו וזה הדבר אמיתי, ואע"פ שדעת ר"א שמותר ליהנות ממנה ואינה הלכה [נ"ל אינה וכן העתיק תוי"ט] ע"כ, הבין התוי"ט שהמיי' דוחה מהלכה מה שמתיר ראב"צ ליתן בלולב ותמה ע"ז הא קיי"ל מצות לאו ליהנו"ת גם הת"י ובנו באות ס"ט הרבו לדבר בזה. ומ"ש הת"י דהא בעי' לכם וזה גורם מעילה שמוציא מרשות הקדש לשל הדיוט כו' ע"כ. תמוה מי הגיד לו שהיה זה ביום ראשון דבעי' לכם ולפמ"ש לעיל בדעת המיי' ודאי לק"מ אלא אפי' לרש"י ג"כ א"ש מה שייך כאן רשות הקדש דבר שאי"ר למזבח ולא לבד"ה אפי' למכור כי אין קונה ולא לקטוה רק לזוקפה אצל המזבח רק רבנן אסרו הנאה בדבר שבא למקדש ובמצוה לא גזרו וביותר לזקנים תשושי כח או ת"ח כמ"ש תוי"ט ע"ש. ולפי הבנת תוי"ט ופיה"מ תמוה איך יסתור מיי' דברי עצמו תכ"ד שכתב וזה הדבר אמיתי ויכתוב מיד אינה הלכה מלבד היתור לשון מן תי' ואע"פ עד תי' ממנה ע"כ נלפע"ד דמ"ש המיי' תחלה בדברי ת"ק לא נהנין ולא מועלין לד"ה פי' אפי' לר' יוסי דמ"ו דכבר מועלי' בגידולי הקדש מודה בערבה דלא מועלין גם אפי' ראב"צ דסבר שהיו נותנין ערבה בלולב מודה דלא נהנין רק בלולב מותר משום מצות לאו ליהנו"ת כמ"ש בדברי ראב"צ שזה הדבר אמיתי אח"כ אמר ואע"פ שדעת ראב"צ שמותר ליהנות ממנה כו' פי' האי ואע"פ היא כמו ואפילו. פי' דתני ליה בלשון פלוגתא ראב"צ אומר עי' תוי"ט פ"ג דבכורים. ותאמר שמזה מוכח דסובר ראב"צ כמותר כל הנאות ופליג על ת"ק אפי' אם תאמר כן אבל אינה הלכה דהלכה כת"ק לגבי ראב"צ וזה ברור בס"ד שלזה כיון המיי' בפיה"מ. ומ"ש ת"י לתרץ פיה"מ להמיי' כי מה שא"צ לקנות אחרת זה מיחשב הנאה ומביא ראייה מהך דלקמן די"ט ע"א מי שקנה קיני זבים כו' או חטאת ואשם או שקל שקלו ממעות הקדש מעל כו' עיי"ש. משם ראייה להיפוך דהטעם הוא משהביאו לעזרה נפטר מחיובו שהיה אחריותו עליו ולר"י משנזרק הדם ואז יוצא מהקדש לחולין כפירש"י שם וזה שייך רק היכא דמועלין אבל הכא בערבה דאפי' לת"ק לא מועלין רק דרבנן גזרו איסור הנאה וכיון דמצות לאו ליהני"ת שוב ליכא הנאה וז"ב ופשוט. רק שיש דרך אחר לתרץ קושית תוי"ט על המיי' לפי הבנת תוי"ט. והוא עפמ"ש ערוך לנר ביבמות ד' ק"ג וכ"כ עוד בסוכה ד' ל' ע"א בהחיבור הוא ד' נ' ע"א. בשם שיטה לראשונים שסוברים דמצוות לאו ליהנו"ת לא מהני לכתחילה לעשות מצוה באיה"נ רק שלא לפסול דיעבד כו' ע"ש והביא דברי תוס' חולין ד' ק"מ ע"א ד"ה למעוטי ע"ש. משם יש ראייה למ"ש לעיל כי רק בהקדש דשייך מעילה אסור להביא מהם קרבן שהרי כתבו שם דציפורי עיה"נ לית בהו איסור לטהרת מצורע משום דמצות לאו ליהני"ת כו' ע"ש ובזה מיושב מה שהקשה ת"י מ"ש זקנים משאר אינשי כיון דמצות לל"נ כו' ע"ש. ולהאמור א"ש דלזקנים חשיב כדיעבד מפני חלישותם או בת"ח מפני כבוד תורתם. והמיי' סובר כיון דלא אמרי' מצות לל"נ לכתחילה גם לזקנים אסור מש"ה דחה לראב"צ מהלכה ומ"ש תחילה וזה הדבר אמיתי היינו איסור שאר הנאות דאסור לד"ה זה אמת אבל לא מה שמתיר ראב"צ לכתחילה לזקנים ליהנות בה בלולב ומכ"ש ביום ראשון דבעי' לכם ואפשר לפי הגי' במשב"ג שהיו נהנים ממנה בלולביהם. דייק טפי דמיירי אפי' בראשון דאיכא הנאה טפי דלא אפשר בשאלה

פרק ד מ"ג כל הפיגולין כו' וכל הנותרין מצטרפין זע"ז. פי' רע"ב לענין אכילה להתחייב כרת כו' ע"ש. תמוה דהא אפי' פיגול ונותר מצטרפי לאכילה כדאי' בגמ' די"ז ע"ב דמחד לאו ילפי' תרוייהו ולמה לא פירשו לענין טומאת ידים כמו מתני' דלקמן בתו"כ דמיירי בהכי וכמו כל הנבילות דמיירי לטומאה אליבא דרב דט"ז ע"א ע"ש בתוס' ר"ה דט"ו ע"ב אמר דאיכא מ"ד אפי' לענין טומאה לא מיצטרפי טהורה וטמאה ומה דתני כל הנבלות מצטרפי' היינו במיני טהורה או מיני טמאה כו' ע"ש. א"כ ה"נ הוי אמינא הכי ב' מיני בהמות שהם עולה או שהם שלמים אבל ב' מיני קרבנות לא מיצטרפי לטומאת ידים דרבנן להכי אשמעי' במ"ד דוקא פיגול ונותר לא מצטרפי לטומאת ידים שהם ב' שמות ממש אבל פיגול דב' מיני קרבנות מצטרפין אפי' לטומאת ידים. ובזה אין אנו צריכים לומר דמתני' לא אמרה עיקר הטעם כמ"ש תוי"ט ד"ה מפני ע"ש. ולפמ"ש ליתא הכי ויש עוד לומר דהשתא מכוון במה דתני מפני שהם ב"ש לאשמעי' דינא הא לאכילה מצטרפי דנפקי תרוייהו מחד לאו לא יאכל כו' דגבי מלואים כדאי' שם בגמ' ע"ש:

שם דם השרץ ובשרו מצטרפין כו' פי' דלא בעי' שיהיה בו בלח כ"כ עד כדי שיעמיד על כעדשה כשיקרוש כמו בדם נבילות כדאי' בשבת ד' ע"ז ע"א ע"ש בתוס' ד"ה הואיל סנהדרין ד"ד א' תוד"ה מניין. ובגמ' הכא ד' י"ז א' מחלק בין אם הדם הוא מזה השרץ עצמו או בשר שרץ זה עם דם שרץ אחר לשיטת התוס' שם ע"ש. ולרש"י החילוק בין עוד הדם מובלע בו או כבר יצא ממנו ואיסור דם שרץ לא משום דם רק משום שרץ כדאי' בכריתות ד"ד ע"ב ע"ש תוד"ה ה"מ הקשו לישתוק מוזה לכם הטמא ונלמוד טומאה מאכילה ע"כ פי' במשנה דאכילה קיל דבכזית ואפ"ה מצטרפי' כ"ש טומאה דבכעדשה. לפע"ד יש ליישב דעיקר קרא אתי שיהיה דין הדם לטומאה בעודו לח כבעדשה כמו הבשר רק דממילא ידעי' מזה דמצטרפין לטומאה משום דשוין בשיעוריהן וביותר א"ש לפמ"ש תוס' די"ז א' ד"ה והא אר"י בשם ר"ן ואין שום חילוק בין אם נגע בדם ובבשר או שנגע באחד מהם שאם נגע בשניהם אפי' דם ובשר מב' שרצים ואפי' חולד ועכבר מצטרפין אבל אם נגע באחד בעי' שיהיה דם ובשר מגוף אחד א"כ באכילה הוא אוכל שניהם והיכי נלמוד מזה לטומאה במגע אחד מהם ואית לן תרי קראי חד וזה לכם הטמא ואידך אלה הטמאים כו' ה' דהטמאים כדפירש"י ע"ש ומהיקישא לא הוי ידעי' חולד ועכבר אפי' נגע בשניהם דהא קלב ודם דבהמה אפי' מאותה בהמה לא מצטרפי והוי אמינא אוציא דם שרצים כו' מאותו השרץ דוקא או מאותו מין שרץ דוקא וכן לפירש"י והחילוק הוא אם פירשו משרץ שלם מנטרפין אפי' מב"ש ואם בשרץ חסר בעי' דוקא עודו בו אבל בפירש אימ"צ ע"ש א"כ אי מהקישא לחוד הוי אמינא אפי' בשרץ שלם בעי' בעודו בו דוקא דבחלב בבהמה כה"ג לא מצטרפי והשרץ מצטרפי מש"ה איצטריכו הני קראי:

מ"ד הפיגול והנותר אימ"צ זע"ז מפני שהם שני שמות כתב התוי"ט ד"ה מפני דלאו היינו עיקר טעמא אלא כמ"ש רש"י די"ז ע"ב דהוי כמו גזירה לגזירה לפע"ד אי משום הא לחודה הא תני במ"ה כל האוכלים מצטרפים לפסול גויה דהוי נמי מדרבנן וכן לכביצה לטומאת אוכלים למ"ד בפסחים ד' י"ד אין אוכל מטמא אוכל מדאוריי' ומתני' סתמא קתני משמע אפי' לכיוצא בו וכן צירוף משקין לפ"ג וראיי' לדברי מצריד של מנחות כבריי' ד"כ ע"א מנחות דק"ב ע"ב חולין דל"ו ע"א דבעי ר"ל אי מהני חה"ק מדאוריי' למימני בי' רו"ש אבל מדרבנן לתלות פשיטא לי' כדאי' שם ע"ש והני קורטי הקמח מפורדים זמ"ז וע"כ ע"י צירוף הוא מטמא ולהסוברים דאפי' לקבל טומאה בעי כביצה גם ע"י צירופא מק"ט עיי' טהרות פ"ב מ"א בהרע"ב ותוי"ט ד"ה הכל טמא ובמס' ט"י פ"ג מ"ד פליגי תנאי אי מי פירות הוי חיבור בעיסה ליטמא ט"י עיי' חלה פ"ב מ"ב ועיי' זבחים דף ק"ה ע"ב תוד"ה חיבור אוכלי' ע"י משקי' כו' ועיי' מיי' ה' שאר אה"ט פ"ח ה"ג פי"ב הי"ג י"ד ובהשגות וכ"מ שם. והראב"ד השיגו מה ענין פיגול ונותר שהם עצמן מטמאים ידים לצריד שמ"נ שמיטמא ע"י נגיעה בטומאה כו' ע"ש. ולפמ"ש א"ש דהמיי' אשמעי' הגם דפו"נ לטומאת ידים דרבנן אין מצטרפין א"כ איך יצוייר טומאת ידים בצריד שמ"נ לזה כתב מיי' דשאני פו"נ שהם ב' שמות משא"כ צשמ"נ ובזה אתי מתני' כפשטה שזהו עיקר הטעם מיהו לאכילה גופא הוא דמצטרפי' ועיי' מנחות דף כ"ד עשרון שחלקו בביסא כו':

מ"ו הערלה וכה"כ מצטרפי' זע"ז רש"א אימ"צ הבגד והשק כו' מצטרפי' זע"ז. רש"א מפני שהן ראוין ליטמא מושב ע"כ עיי' שבת דף ע"ו א' ברש"י ותוס' ופירש"י הערלה וכה"כ מצטרפי' כדאמרי' גבי פיגול ונותר ע"כ. פי' כמ"ש תוס' ד"ה תני בסוה"ד מדלא מזכיר הכא עיני' באו"ר ש"מ דמיירי בלא נתערבו כו' ע"ש א"כ אין הצירוף לאסור התערובת כפי' ב' שברע"ב אלא בעיני' ללקות כפי' א' שברע"ב וז"ש רש"י כדאמרי' גבי פו"נ כי' דהתם מיירי בטומאת ידים ומיירי בעיני' ה"נ הכא מש"ה פריך הגמ' והא סבר ר"ש כ"ש למכות ומשני תני א"צ לצרף ע"ש. עוד יש לומר דבפו"נ תני מתני' דאימ"צ מפני שהם ב"ש ואמרי' בגמ' דף י"ז ע"ב דמתני' בטומאת ידים דרבנן אבל לאכילה מצטרפי' כו' ע"ש. ולזה כיון רש"י דקשה ליה הא ערלה וכה"כ ב"ש נינהו ותי' כדאמרי' גבי פו"נ פי' דגם שם לאכילה מצטרפי' אע"פ שהם ב' שמות ובגמ' די"ח א' מייתי תנא קיצע מכולן כו' עד לאחיזה כ"ש מאי לאחיזה אמר ר"ל א"ר ינאי שכן עומד למולה במתניתא תנא הואיל וראוי כו' ע"ש. מלישנא דתירוצי' יש להוכיח שיש כאן ט"ס בגמ' ובמקום מאי לאחיזה צ"ל למאי חזיא. פי' כ"ש למאי חזיא ומשני כו' עיי' סוכה ד' י"ז ע"ב אי' למאי חזיא אבל שם אי' מימרא דר"ל משום ר' ינאי על טפח והתוס' שם ד"ה כדתנן הביאו גמ' דמעילה והעתיקו מאי לאחיזה כגי' רש"י הכא ע"ש ומה שהקשה תוי"ט על רע"ב מדלעיל טומאתו ולא שיעורו כו' עיי' ת"י אות נון ועיי' ערוך לנר סוכה שם שתרצו בסיגנון אחד. ובאמת לפמ"ש רע"ב דמצטרפי' לטומאת מושב מתורץ קושית תוי"ט דהוי טומאתו ושיעורו שוה אבל התוס' בשבת דע"ו א' ד"ה ואר"ש כתבו דאפי' לטומאת מת מצטרפי וכ"ש לכל מיני מדרס ומה שתמה תוי"ט על פיה"מ למיי' עי' ת"י אות הנ"ל מ"ש לפעד"נ פשוט במ"ש תוס' שבת הנ"ל שהרי אפי' כופת שאור שייחדו לישיבה טמא מדרס ומי גרע הני שנתחברו זל"ז מכופת שאור ומכח זה כתבו דמיירי בטומאת מת והמיי' מפרש במדרס מש"ה אין חוששי' להשוות השיעור מכח קושית תוס' ואפשר שהמיי' מפרש מה דאמר ר"ש הואיל וראויי' ליטמא מושב היינו אם ייחד לישיבה אפי' כופת שאור לא כפירש"י ורע"ב אלא שזה ליתא מכת הגמ' דסוכה הנ"ל דמפרש כדתנן המקצע מכולן כו' ע"ש. ע"כ נלפע"ד דשאני קבלת טומא דאפי' פחות מכביצה מק"ט משא"כ לטמא אחרים בעי' כביצה. מש"ה אפי' היכא דבעי' שיעור לק"ט מחמרי' בצירופא דידהו ע"י עילה כל דהו עיי' תוי"ט אהלות פי"ג מ"ה ד"ה ופחות מכביצה טהרות פ"ב מ"א ד"ה אין בו כביצה הביא שזוהי דעת המיי' ע"ש. עוד יש לומר דבמטמאי' לא יצוייר חיבור שאינו טבעי כדאי' באהלות פ"ג מ"ד שאי חיבורי אדם חיבור עיי' חולין פ"ט מ"ד תוי"ט ד"ה שתחבן והרי אפי' ברקב של מת או עצם כשעורה שנחלק לשנים אמרי' אין נוגע וחוזר ונוגע עיי' אהלות פ"ב מ"ז תוי"ט ד"ה רע"ק וד"ה וחכמים ובתוח"ד ותוס' רע"ק שם. כ"ש ב' שמות אפי' ממת אפי' למשא ואהל כשיטת המיי' שהביא תוס' רע"ק כאן אות זיין ע"ש דלא כפי' רע"ב אבל במתטמאין חיבורי אדם חיבור ע"י קיצוע מכולן טע"ט וכולן יחד מקבלים מדרס הזב מש"ה מצטרפי' אפי' למשכב מטעם קיצוע דמרדעת ש"ק לישיבה טפח ועי' משל"מ ה' כלים פכ"ג ה"ד שהאריך בזה עוד יש לומר דבמטמאי' לא מהני מחשבה אם יחשוב שיעור כעדשה בטומאות המת או בנבילה משא"כ מתטמאי' מהני בהו מחשבה למושב טפח אם חתכה ותיקנה לכך ולמשכב ג"ט אפי' בשק ועור ומפץ ולאחיזה כ"ש כדאי' בגמ' ד' י"ז ע"א מש"ה מהני בהו צירופא אפי' אי לאו שוו בשיעורא והוא קרוב לע"ש בתחילה והא דנקט ר"ש מושב היינו לרבותא דסגי אפי בטפח ולא נקט אחיזה משום שאינו אלא לאורגיה או קוצצי תאנים כדאיתא בגמרא ע"ש. עוד יש לומר