אהבת איתן מד

שם ה"א אבל החולין אסור לשוחטן בעזרה בהמה חי' ועוף כו' וכ"כ עוד ה"ב אבל השוחט חוב"ע כו' ע"ש. עוד כתב שם בה"ג אבל הנוחר בעזרה והמעקר כו' ע"ש. א"כ מליקה הוי כמו נוחר ומעקר. עיי' פסחים ס"ו ב' תוד"ה מביאה. מיהו המשל"מ שם כתב דרש"י חולק על התוס' בזה ע"ש. ומ"ש הת"י אות מ"א להשיג על תוח"ד דבנזיר דכ"ט ע"ב אמרי' דמתחזי כתרי איסורי דרבנן כו' א"כ מ"ש רע"ב דחה"ע לא הוי חובע"ז היינו מה"ת אבל מדרבנן אה"נ דהוי חובע"ז כו' ע"ש. תמוה דשם אמרי' לר"י בר"י דסבר אין שחיטה לעוף מה"ת ותובע"ז לאו דאוריי'. ע"ז אמרי' דלדידיה הוי רק מחזי חזי איסורי מדרבנן אבל לדידן דקי"ל יש שחיטה לעוף מה"ת וחובע"ז מדאורייתא אין שם שום זכר ראייה שיהיה חלוק בין עופות לבהמה וזה פשוט

פרק ב מ"ד זה חומר החמיר בשפחה שעשה בה מזיד כשוגג כו' כתב תוי"ט ד"ה שעשה שהמיי' בפיה"מ סבר שהיא במלקות אפי' שוגגת אבל בחיבורו חזר בו כו' ע"ש שהביא ראיי' ממ"ש מיי' בפיה"מ בסוה"פ וז"ל וכבר נתבאר שאין זה הפרש בין שוגג למזיד ע"כ. אומר אני משום הא לא איריא שאם הי' דעתו כהתוי"ט היכן נתבאר זה הלא רק כתב נתבאר שהוא באשם אפי' מזיד ומה שנסתייע מלישנא דמתני' אדרבא לדידי' הי' למתני' לומר שעשה שוגג כמזיד. ומ"ש תוי"ט ראיי' מהגמ' דלעיל כ"ט ע"א שמהפך שצ"ל לעשות שוגג כמזיד ומזה למד להפך גם במתני' דלעיל מ"ב והכא מ"ד. הא ליתא דהגמ' אמר זה רק על הברייתא דמייתי קרא ונסלח לו מחטאתו א"ח לעשות מזיד כשוגג ע"ז מתמה הגמ' שפיר הא עיקר קרא במזיד כתיב מדכתיב בקורת תהי' כפירש"י שם. ומוכרח להפך לישנא דברייתא. ומשם ג"כ יש להוכיח שלא כדבריו שאם נאמר שהיא לוקה גם בשוגג לא פריך מידי. שהרי בקרת תהי' מיירי גם בשוגג וטפי עדיפא שלא להפך משום החידוש שגם מזיד חייב אשם. אלא ודאי דמלקות ליכא בשוגג ומוכרח להפך להבריי' אבל במשניות לא מהפכינן כמ"ש דמיירי רק בקרבן לחייב מזיד כי מ"ד רובה ככולה מיירי רק בקרבן וזוהי כונת המיי' מפיה"מ בסוה"פ לחייב אשם. ומ"ש שאין בה הפרש כו' פי' בחיובא דגברא שבעל ש"ח אבל לא מיירי בדידה. גם מ"ש תוי"ט שלא היה לו לסתום אלא לפרש כו' כבר מפורש דמיירי בקרבן. גם מ"ש תוי"ט כמו שאין חילוק בחיובא דידי' כן בדידה מכח שהוקשו זה לזה מאוד תמיה שהרי המיי' בפיה"מ כתב אם היא קטנה או ישינה גם הוא פטור ולא כתב סתם אם אחד מהם קטן או ישן שניהם פטורים. ש"מ דסבר בפיה"מ כמו בחיבורו שאם הוא קטן או ישן היא חייבת וכמ"ש הלח"מ ה' שגגות פ"ט ה"ג ע"ש. הרי לך שלא הוקשו לכל דבר רק לענין שאם היא פטורה הוא פטור וטובה ראייתו של הלח"מ מסיפא דמ"ו אחד שוגג ואחד מזיד שוגג בחטאת כו' ע"כ מיירי רק בפטורא דידה שהיא שוגגת דבדידי' ליכא פטור בשוגג הכי נמי פטור דקטנות וישינה ג"כ מיירי בדידה ואומר אני שלזה כיון רש"י ד' י"א במתני' שכתב בזה"ל מיהו אם הוא שוגג והיא מזידה היא במלקות והוא באשם כדאמרי' בהא פירקא דשוגג ומזיד שוין בבא על השפחה ע"כ. יש לתמוה הא מיירי הכא באופן שבכל עריות הדין כן. הוא שוגג באשם היא מזידה במלקות, אלא ודאי שכון רש"י ז"ל לפרש מתני' דלא נימא אפי' הוא קטן אם ישן גם היא פטורה לזה מביא ראיי' כמו בשוגג ומזיד לא משכחת פטורא בדידי' ה"נ קטן וישן ג"כ לא מיירי בדידי' רק בדידה. ומה שהקשה תוח"ד למה הפסיק משנה ה' בין מ"ד למ"ו דשניהם מדברים בחילוקים שבין כל עריות לש"ח כו' ע"ש. לפע"ד יש ליישב ע"פ הגמ' שבת ד' ע"א ע"ב מימרא דעולא למ"ד אשם ודאי בעי ידיעה בתחלה

פרק ג מ"ט תוי"ט ד"ה בה' המחויים הביא קושית הכ"מ על מיי' למה פסק כרע"ק נגד ר' יהושע כו' ע"ש ותירץ התוח"ד משום דבגמ' דט"ו ע"ב ט"ז ע"א מייתי בריי' דאיכא תנא דסבר דקיבל ר"י לתשובה דרע"ק כו' ע"ש. גם הלח"מ ה' שגגות פ"י הי"א כ"כ ע"ש ותו"ח לא הזכירו אבל בתוס' רע"ק אות י"א הכריח דלא קיבלה ע"ש. גם המעיי' ברש"י שם ט"ו א' ד"ה אלא מאי אית לך כו' יראה ג"כ אפי' להתרצן לא מוכת דסברה הבריי' כרע"ק רק דת"ק אליבא דרע"ק היא וסיפא דבריי' ר"י היא כו' ע"ש. ומדברי הכ"מ מוכח דרע"ק פליג על ר"י גם במעילה מדכתב הכ"מ גבי נותר דהמיי' פסק כרע"ק משום דשתיק לי' ר"י וגבי מעילה שם ה"א לא תי' הכי הכ"מ ש"מ דסבר דרע"ק פליג גם במעילה וע"ז ודאי יפה השיג התוי"ט כדמסיים בזה"ל ובמעילה גופה לא שמענו לרע"ק שיחלוק ע"כ ועיין גמ' לעיל די"ב ע"ב שבת ד' ע"א ע"א: שם תוי"ט ד"ה והנדה השיג על רע"ב שלא הביא קרא דלא תקרבו דהוי אזהרה והקשה הליקוטי המשנה הא בנדה מיירי הכא ולא תקרבו מיירי בעריות כו' ע"ש ולא ראה הגמ' שבת די"ג א' מימרא דרבי פדת גבי נדה מייתי קרא דלא תקרבו דלא אסור אלא קורבה של ג"ע כו' ע"ש. והיינו משום דשארו זו אשתו כדאי' בפי"נ גבי ונתתם א"נ לשארו כו' ע"ש ד'. והוי בכלל אל כל ש"ב לא תקרבו כו' ועיי' רמב"ן עה"ת פ' אחרי כתב טעם אחד לנדה ולעריות ע"ש. ומה דכתיב שם ויקרא סי' ח"י פי"ט ואל אשה בנ"ט לא תקרב לשון יחיד הרי בכל העריות כתיב הכי לא תגלה. לא תקח. אבל מדכתיב בריש פרשה לא תקרבו. ילפי' דשניהם מוזהרים. מיהו גבי משכב זכור דכתיב נמי בההיא פרשה מיבעי לן לאו לשוכב לחוד ולמשכב לחוד כדאי' לעיל ד' ג' ע"א ע"ש בפירש"י ובסנהדרין ד' נ"ד ע"ב ולא אמרי' דלא תקרבו נמי עלייהו קאי להזהיר על שניהם משום שאין הנאה לנשכב משא"כ העריות ונדה דכתיב הנפשות העושות כו' דהנאה אית לתרוייהו כדאי' ב"ק ד' ל"ב א' הובא ברש"י הנ"ל ובזה אין סתירה מפירש"י בחומש לפירש"י בגמ' לעיל ד"ג ע"א ד"ה דאמר ר"א שהקשה מנ"ל אזהרה לאשה בעריות ותירץ מדכתיב הנפשות העושות והמחבר הנ"ל הניח זה בקושיא ע"ד רש"י ולפמ"ש בס"ד א"ש

פ רק ה מ"ז וי"ט ד"ה ר' יוסי הקשה על רע"ב למה לא כתב במ"ד מאן ת"ק ר"י כמ"ש הכא כו' ויש ליישב דבמ"ד מיירי רק בספק מעילות דפליגי בי' רע"ק וחכמים במ"ב והלכה כחכמים ממילא ידעי' כי רק ר"ע מחייב לכ"א בא"ת כדקתני דברי רע"ק אבל לת"ק שניהם פטורים כמו באכל אחד את שניהם דליכא א"ת בספק מעילה והיינו דאמר ר"י אין ב' מביאים אשם אחד פי' ושניהם פטורים. וליכא למיפרך ר"י היינו ת"ק שהרי לא נזכר בדת"ק הדין בשנים שאכלו אבל במ"ה יש מקום לפרש דברי ר"י דטעמי' דלא סגי באיקבע איסורא אלא בעי' מצוות שיהי' ב' בשעת אכילה או דבעי' אפשר לברר איסורו כר"ז א''כ הראשון חייב א"ת אבל השני פטור לגמרי וכדהוי ס"ד דגמ' דכ"ג א' למימר אליבא דר"י. ומה שאמר ר"י אין שנים מביאין חטאת א' ר"ל אלא ראשון חייב ושני פטור לגמרי לזה מוכרח לפרש דת"ק ר"י היא וכ"א מביא א"ת כדאמר ת"ק בפי' בשנים שאכלו ומה"ט הוצרך לכתוב הכי גם במ"ו מ"ז דלא ניטעי בהכי והמיי' בפיה"מ פי' הכי במ"ד דר"י הוא ת"ק ודעתו שאי"ח על סמ"ע א"ת ע"כ. משא"כ באינך משניות כתב דר"י הוא ת"ק דסבר שאין ב' מביאים חטאת ואשם בשותפות ומש"ה השמיט רע"ב מלפרש במ"ד הכי שהוא מבואר מאיליו שזהו כוונת ר"י לענין ספק מעילה מ"ח תוי"ט ד"ה ר"ש הקשה ימה לא מייתי הגמ' מתני' ד' דפ"ג דשבועות דסבר ר"ש דלא חייל שבועה על נו"ט כו' ותי' תוח"ד לשבועה איסור קל שי"ל היתר בחרטה כו' ע"ש. הא ליתא. דחמירא שבועה כדאי' שבועות ד' ל"ט א כל העולם נזדעזע בשעה כו' ועיין תוס' כתובות דח"י ע"ב ד"ה ובכולי כתבו ג"כ דשבועת שקר יש בה עונש גדול כו' ע"ש אדרבה נבילה קיל משבועה שהותרה מכללה מליקה לכהנים. וטוב הי' לו לתרץ כפשיטות דנותר בכרת ויוה"כ בכרת מש"ה מקשה איך חל לר"ש נותר על חלב הא סבר דלא חייל יוה"כ על נבילה ועיין גמ' דכ"ג א' תוד"ה ומי אית לי' כו' הקשו ג"כ למה לא מייתי הגמ' הך דיבמות ד' ל"ב א' א"כ ייבם אחות אשתו לר"ש חייב רק אחת או משום אשת אח או משום אחות אשה ותרצו דהתם ב' איסורים שוים והכא חמור על קל כו' ע"ש. ובזה מתורץ ג"כ קושית תוי"ט דשבועה ונבילה שניהם איסור לאו. עוד יש לתרץ עפ"מ דאי' שבועות ד' כ"ד א' דלריש לקיש טעמי' דר"ש דפטר לאו משום אין איסור חע"א אלא משום דהוא מושבע מה"ס דסבר ר"ש כ"ש למכות ולא חיל שבועה אפי' על כ"ש רק לר' יוחנן דמוקי לי' בכולל הוי טעמי' דר"ש משום אין אחע"א אפי' בכולל ע"ש. ומשום דלא הוי זה אליבא דכ"ע מש"ה לא מייתי לי' להקשות מינה. עוד יש לומר לפ"מ דאמרי' שם בתחילת הסוגיא דסיפא מיירי במפרש שלא אוכל נבילה ונבילה מסרחת נמי קרוי' נבילה כמ"ש הגמ' תוס' שם דכ"ד א' ד"ה אלא כדרבא והקשו א"כ למה לי כולל דברים מותרים הא בנבילה לחודי' איכא כולל שנבילה סרוחה מותרת ותירצו דהיכא שכולל דברים מותרים אמרי' דנ"ם נמי בכלל אחרי שגילה דעתו לאסור גם מותרים א"כ יש לומר דבהא פליגי דת"ק סבר דנבילה לח לחודיה מיקרי כולל דהיינו נבלה סרוחה ור"ש סבר כיון שלא כלל דברים מותרים לא היה דעתו על נ"ס ולא הוי כולל אבל בכולל ממש יכול להיות דמודה ר"ש דאיסור חל ע"א. דהא רק ריו"ח מוקי מתני' בכולל דה"מ אבל פשטא דמתני' יש לפרש בלא כולל ופליגי כמ"ש בס"ד. עוד יש לומר כמו בעפר אם אמר שלא אוכל עפר ואכלו חייב דהא אחשבי' אבל אם אמר שלא אוכל ואכל עפר פטור כדרבא א"כ לפי האמת דסיפא מיירי באמר שלא אוכל סתם יש לומר דת"ק סבר דנבילה הוי חמירא מעפר דראויי' לאכילה רק איסור רביע עלה ואפי' אמר שלא אוכל ואכל נבילה חייב ור"ש סבר נבילה ועפר חד דינא אית להו. וביותר א"ש לשיטת רש"י שם שכתבו תוס' בשמו דר"ש פטר אפי' נתנבלה ביוה"כ הגם דיוה"כ חל מחיים למ"ד חולין דק"ג א' בהמה בחיי' לאו לאיברים עומדת ואפי' למ"ד לאיברים עומדת כי מתה פקע אי' א"מ החי וחיילי נבילה ויוה"כ בבת אחת ור"ש מודה באיסור ב"א אפ"ה אמרי' דעשה דשאינו זבוח מעכב על יוה"כ מלחול כו' ע"ש שהשיגו ע"ז. עכ"פ לשי' רש"י שפיר טפי לאקשויי מהך בריי' לאלומי הקושיא דאפי' בב"א מצינו דסבר ר"ש אין אי' חל ע"א ועיי' תוס' רע"ק אות י"ט וב"ה שבאיזה דברים שכתבתי כוונתי לדעתו הגדולה

מסכת מעילה

פרק א מ"א תוי"ט ד"ה ששחטן בדרום הקשה על הכ"מ ה' מעילה פ"ג ה"ב שלא כתב ע"ד מיי' שהוא נגד הגמ' או דסוגית הגמ' דלא כהלכתא כו' נ"ב המעיי' בגמ' ד"ב ע"א ושם ע"ב יראה סתירה שהרי שם ע"ב הוי ס"ד דליכא מעילה מדרבנן כדפריך ומי איכא מעילה מדרבנן ע"ש תוד"ה ומי שפירש"י דהגמ' מתמה רק הכא דבדילי אינשי מיני' לית להו למיגזר מעילה ומשני הגמ' אין דאמר עולא אר"י קדשי' שמתו יצאו מידי מעילה ד"ת אלמא מדאורייתא לית להון מעילה ומדרבנן אית להון כו' ע"ש. וגם זהו רק לרבה דסבר אם עלו ירדו אבל לרב יוסף דסבר לא ירדו ניחא להגמ' לפרש מתני' דמועלי' ד"ת דחמיר ממתו דלא חזו כלל אבל דרום חזי לקדשים קלים כדאמר ד"ב ע"א, ועיין מיי' ה' פה"מ פ"ג ה"ז וכ"מ ולח"מ ומשנ"מ שם. והלח"מ כתב שם ובה"מ פ"ג ה"ב דהמיי' פסק כרב יוסף הגם דבכל דוכתא הלכתא כרבה נגד ר"י היכא דפליגי אליבא דנפשייהו אבל הכא פליגי אליבא דר"י כדאיתא בגמ' דלר' יהודה גם רב יוסף מודה דירדו וסובר המיי' דלמאי דמסקינן בגמ' ע"ב מעילה דרבנן לרבה אמרי' הכי גם לרב יוסף רק להס"ד הוי סבר לרב יוסף מעילה דאורייתא אבל קדשים שמתו יצאו ממעילה דאורייתא ומדרבנן ליכא מעילה היכא דבדילי מיני' דהכי היא סברת הגמרא ע"א דהיכא דמועלי' הוי מדאורייתא ואי ליכא מעילה אפי' מדרבנן אין מועלין. לפ"ז דברי המיי' הם כמסקנת הגמ' והגמ' גופה אמרה לית הלכתא כסוגיא בעמוד א' ועיין זבחים פ"ז מ''ה תוי"ט ד"ה אימ"ט ושם פ"ט מ"ב פליגי ר"י ור"ש וקיי"ל כר"י דנשחטה בלילה ושנשפך ויצא דמה ירדו והרי בהני לא שייך כמאן דחנקינהו ואפ"ה ירדו ה"נ בשחיטת דרום קיימא בזה הסוגיא דע"א דלא הוי כמו דחנקינהו דלא כרבה ע"ב דסבר שחי"ד הוי כמו דחנקינהו ומשום דקיי"ל כר"י לגבי ר"ש מש"ה ירדו שמודה רב יוסף דלר"י ירדו: והנה מתני' תני נמי לילה דפסולה גם בקלים דבהו הזריקה מייתא אימורי' לידי מעילה ויש חידוש במתני' דמועלי' בהם פי' דמייתי אימורי' למעילה אפי' שחיטה וזריקה דלילה ובזה מיושב מה שהקשה רש"י מ"ש דתני בדרבי יהושע שנשחטה לול"ז וחולמ"ק טפי מכל הני דרישא והיינו משום מימרא דרב גודל א"ר ד"ג ע"ב זריקת פיגול לא מייתא מעילה ולא מפקא מעילה והובא במנחות דף מ"ז ע"ב ע"ש דאמרי' ולאו איתותב ר"ג ע"ש בתוס' מיהו גם לר"ג דוקא פיגול בזריקה גופה אבל פיגל בשחיטה הזריקה מייתא