אהבת איתן מב

מסכת ערכין

פרק ה מ"ב תר"ט ד"ה יתנו היורשים השיג על מיי' והביא השגת ראב"ד כו' ע"ש עי' ש"ך חו"מ סי' ל"ט סק"ב כתב על הראב"ד דאפי' אי שיעבודא לאו דאוריי' ג"כ גובה מע"פ מיורשים משום נ"ד ול"צ להשיג מטעם שד"א כו' ע"ש. ויש ליישב משום דמתני' תני ערכי עלי חמור מדמי עלי באם מת ובדמי עלי פטירי יורשים מדאורייתא דומיא דהכי ערכי עלי חייב מדאוריי' וז"ש הראב"ד אפי' אם נפרש מתני' בדאוריי' ג"כ ל"צ העמדה בדין ובזה סרה השגת הש"ך על מגדול עוז שם. דאנן קיי"ל גובה מיורשים משום נ"ד אבל מתני' לאו בהכי מיירי ושפיר בעי' העמדה בדין וש"ס ערוך הוא כדברי הרמב"ם. ויש להמתיק עפמ"ש הר"ן הובא בקצה"ח סי' ל"ט סק"א דשיעבוד אפי' למ"ד דאוריי' אינו בכח האדם אפי' שיעבד בפי' לא מהני משום דהוי קנין לחצאין רק אי אמרי' שד"א התורה שיעבדה ואי לאו דאוריי' החיוב מטעם פריעת ב"ח מצוה כדלקמן דכ"ב ע"א ע"ש. ובמצוה מכין אותו עד שת"נ כדאי' בכתובות דפ"ו ע"א ודטבא לי' עבדי' לי' במקום הכאה נחתינן לנכסיה ומטעם זה דוקא בפניו נחתי' לנכסיה כו' ע"ש. לפי"ז יש לומר דהיינו העמדה בדין דהכא שהיא הכפייה מחיים ולא הספיק ליתן עד שמת, רק משום דלא ידעי' אי אמיד הוא וכמה יתן מש"ה משונה העמדה בדין דהכא דבעי' הערכה לפני כהן ודלא כמ"ש תוי"ט להשיג ע"ז מדכתיב ואם מך הוא כו' משמע דבשאר אינשי ל"צ זה, דבפי' אי' בתו"כ פ' בחקותי דבכל ערכין בעי' זה עיי"ש וב"ה שמצאתי זה בהרמ"ז להשיג על תוי"ט ע"ש. אבל הגמ' מעיקרא אמר ש"מ מע"פ גובה מיורשים דהוי ס"ד דמתני' מיירי אפי' מת מיד שאמר ערכי עני וליכא כפייה כי במתים חפשי כו' ובלא העמדה והערכה הוי רק כמע"פ דמצוה על יורשים לפרוע חוב אביהם אם הם גדולים באחד מג' אופני' המבוארים בח"מ סי' ק"ח ס"א ע"ש. ומשני משום דכתיב בתורה והוי ס"ד דמקשה מטעם שיעבודא דאוריי' כי רק התורה יכולה לשעבד מש"ה אמר ש"מ ככתובה בשטר דמיא. ומשני שעמד בדין פי' לא מטעם שיעבוד אלא מטעם כפיי' שלא מת מיד אבל שיעבודא לאו דאוריי' רק מטעם צדקה והקדש לבד"ה דהוי מצוה והי' כפיי' והערכה מחיים דהיינו למיחת לנכסיה אבל דמי עלי מחוסר אומדנא וליכא עדיין חיובא כלל ויכה השיג הראב"ד רק מטעם שד"א דאי לא"ה אם היורשים קטנים לאו בני מיעבד מצוה נינהו ולא גבי מינייהו ודלא כש"ך, כי במלוה הכב"ת ליכא טעמא דנעילת דלת כמ"ש תוס' קידושין ד' י"ג ב' ד"ה אמר ר"פ ע"ש

פרק ח מ"ו תוי"ט ד"ה מקדישו הקשה על רע"ב שהי' לו לפרש כדי לתתו לב"ב כהן כו' לפע"ד יש ליישב משום דהכא מיירי במקדיש ולעיל מיירי בחרם ובמקדיש הוי רבותא הגם שאינו רשאי להתפיסו בזבח אחר אפ"ה יכול לשום הטוה"נ כמה הי' נותן אדם בו להעלותו עולה כו' אבל לעיל איירי במחרים דהוי לכהן נקט הלשון ליתן לבן בתו כהן. ומ"ש התו"ח בשם תוס' תמורה ד' ל"ב ע"א ד"ה מקדישין שאין רשאי ליקח בזה פרוטה מישראל בתוס' שם ליתא הכי אלא דלא מצינו לשון זה דליתיב לבב"כ כ"א גבי בכור בבכורות דכ"ו ואולי צ"ל ערכי' דכ"ט וכ"ה בתוי"ט תמורה פ"ז מ"ג ד"ה הקדש עילוי ע"ש. והוגה שם עה"ג תרומה במקום בכור. והיינו דבהני מוכרח למצוא טוה"נ זו דליכא טוה"נ אחרינא אבל בשאר קדשים יכול למצוא טוה"נ דלהעלותו עולה. ובכור דמי לתרומה בזה שהוא כולו מתנה לכהן מש"ה אמרי' ביה טוה"נ דב"ב כהן

מסכת תמורה

פרק א מ"ד תוי"ט ד"ה אין המ"ש הקשה על רע"ב ומיי' בפיה"מ שדחו מתני' מהלכה נגד סתם משנה מקוואות שילהי פ"ג כו' ע"ש. לפמ"ש רע"ב שם אין זו סת"מ רק סיים מילתי' דרבנן, ויש להביא ראייה לזה מדתני התם הכי בע"ק שנפלו עליו ט"ק מים וטהור שנפלו ע"ר ורובו ג"ל מ"ש מא' מב' מג' מצטרפין מד' אימ"צ ולמה שנה תחילה ג"כ הך דינא גופי' בלחודי' ולא ערבי' עם ב"ק וטהור כו' א"ו דב"ק וטהור הוא סת"מ ודמעיקרא לא הוי סת"מ והחילוק ביניהם דב"ק לפי תקנת עזרא צריך טבילה במ"ס אלא שהקילו בחולה או בריא לאונסו דסגי בט"ק מש"ה לא מקילינן כולי האי לצרופי ד' כלים וכן טהור שנפלו כו' שהוא רק משום לחזק גזירה דבא רו"ר במ"ש אחר טבילה דאי לא הא ל"ק הא כדאיתא בשבת ד' י"ד ע"ש מש"ה לא מחמרי' כולי האי משא"כ ג"ל מ"ש דמקוה מחמרי' לצרופי אפילו כלים הרבה ובהכי א"ש מה דמייתי הגמ' הכא בריי' דפליגי בי' ריב"ח ורבנן ולמה לא מייתי מתני' דמקוואות הנ"ל והר"ש הקשה זה במקוואות שם ולהאמור א"ש דכיון דאמתני' דלעיל קאי יש מקום לפרש שהכלי גופי' מטיל ממקומות הרבה כמו צרצור בכה"ג מד' אימ"צ אבל בכלי שלם אפי' מד' מצטרפין וראייה לזה דתני מאחד ומה שייך צירופא באחד א"ו מיירי בכה"ג דפליגי רע"ק ורבנן בסוחט כסותו או צרצור וכיון שכן אין ראייה משם לכלי שלם דאימ"צ מד' כלים, אפשר דהלכה כרבנן דריב"ח דבריי' דמצרפי' אפי' ד"כ. והראייה דבבריי' לא מזכיר מאחד אבל מתני' יש לפרש דאשמעי' סיפא דלא מיבעי חד צרצור מצרפי' אלא אפי' ב' ג' צרצורים מצרפין אבל לא ד' עי' אליהו רבא שם שפי' ג"כ מאחד היינו צרצור. ושמחתי בזה

פרק ב מ"ג תוי"ט ד"ה ר"י בר"י כתב לר"י דדריש יהי' לרבות ולד לא ידעי' שוגג כו' המעיי' בתו"כ פ' בחקותי יראה דילפי' מתי' יהי' שתמורה חל על בע"מ קבוע כו' ע"ש והיינו ת"ק דמתני', ור"א דמתני' גבי טומטום מיירי בולדי קדשים וסבר כר"י דולד עו"ת. לפ"ז הני תלתא תנאי כל חד אמר מילתי' מה דדרשי' מיהיה, ובהכי א"ש לשון אומר גבי ר"י בר"י וגבי ר"א כאילו חולק על שלפניו אבל רק במשמעות דורשים ובדינא לא פליגי ואפשר לר"י דילפי' ולד מיהי' סבר דמרבי' שוגג מקרא אחרינא או דסבר תרתי ש"מ כמו דליכא פלוגתא על בע"מ ה"נ ליכא פלוגתא על שוגג ובזה יש ליישב מה דאיתא בפ"א מ"ה אמרו לו הקדש עו"ת ולא ולד כו' דהקשה שם הת"י אות ל"ו היינו ת"ק בחידושי תירצתי על זה ויש לישב עוד דפליגי ת"ק ורבנן בתראי בתי' יהיה מה ילפי' מיני' לחד מינייהו ילפי' בע"מ ולאידך שוגג אבל רק משמעות דורשין א"ב. ודע שיש מקום עיון בגמ' ד' י"ז א' לר' יוחנן דאמר דשוגג היינו שאמר דצא זו ותיכנס זו שהיה סבור שתצא עי"ז לחולין ולעיל ד"ט ע"א אמרי' אי לא כתיב לא ימיר הוי אמינא דוקא אמר תצא זו ותכנס זו הוא דלקי אבל ממיר דתרוייהו מקדיש לא לקי מש"ה כתיב לא ימיר והכא אמרי' בהיפוך דיהיה מרבי תצ"ז ותכ"ז והא זה ידעי' מלא יחליפנו וצ"ע. ועי' תוס' ד"ב א' ד"ה הא גופא. כתבו דגם מזיד בתמורה דקריבה אינו פשוט כ"כ שיש מקום לומר מ"ס בכתפי' וכשר והיינו דתני לישנא אלימא הכל ממירי' כו' ע"ש והרי לא נזכר בגמ' ילפותא ע"ז א"כ יש לומר ה"ה שוגג לר"י דמפיק יהיה לולד מיהו לרבינו ברוך שם דסובר דמרבי' שוגג למלקות הא ודאי צריכא קרא להכי עי' די"ז א' תוד"ה גבי תמורה

פרק ד מ"א תוי"ט ד"ה שעברה שנתה הרבה לתמוה על רש"י ורע"ב שפירשו כהגמ' דכ"ב ע"א דבעי' תרתי לריעותא דהא לרבי אבא הכל מודים במתכפר בשאינה אבודה האבודה מתה א"כ משכיפרו בעלים תמות אפי' בלא תרתי לריעותא. ולפענ"ד יש ליישב דפלוגתא דרבי אבא ורב הונא היא אמתני' דלקמן אבל הך מתני' יש להקשות עלי' לאשמעי' רבותא טפי דזימנין אפי' אינה אבודה מתה דהיינו אם משך האבודה אליבא דר"ה דדחייה לשאינה אבודה בידים. וזה שייך רק אם אין בהאבודה ריעותא אחרת אבל אם יש בה ריעותא דעברה שנתה או בעלת מום מה שייך כאן משך או נמלך הא האבודה פסולה מהקרבה. מזה הכריחו דמתני' מיירי בתרתי לריעותא ולא משכחת תמות רק באבודה אפי' לרב הונא אבל לענין דינא מודה הרע"ב דלר"א אבודה מתה בלא תר"ל אם נתכפר באחרת וכל עיקר אוקימתא דגמ' היא רק משום עברה שנתה אליבא דריש לקיש דסבר לא מתה ומוכרח למימר דהאי ושאבדה קאי לעברה שנתה דלקמי' דהוי חרנ"ר ורק רבא סבר דחויי' לחוד אבודה לחוד משום דעתי' עלייהו אבל ר"א ור"ה לא סברי כרבא והלכתא כותייהו רק מתני' דהכא מוכרח לפרש כרבא מכח הכרח הנ"ל. ומ"ש התוח"ד בשם רש"ק כיון דהיא בע"מ ולא חזי להקרבה לא שייך לומר דנדחה מפני שמשך כו' ע"ש ותמה עליו בעל ליקוטי המשנה הא התוי"ט מיירי בדין אבדה לחוד כו' ולפמ"ש דברי רש"ק נכונים דבמתני' לא שייך להזכיר כלל משך שנוכל להקשות מזה הא במשך אפי' אבדה לחודיה תמות, דאה"נ היכי דשייך משך אבל במתני' ל"ש זה ולדינא יש לומר דמשך בשאינה אבודה דמי לתר"ל באבודה ומכ"ש משך באבודה לחודי' דתמות. ובדברי רש"ק לחודיה לא מיתרצא קושית תוי"ט אם לא נצרף מ"ש לעיל ומ"ש תוי"ט לקמן מ"ג ד"ה וחכ"א הכרח לפסק המיי' כר"ה מכח מתני' דיומא פ"ו מ"ב דלרבי אבא אתיא כרבי ולא כרבנן כו' ע"ש. המעיי' ביומא דס"ד ס"ה יראה כי רק לרב אמרי' הכי אבל לר' יוחנן דסבר בע"מ נדחי' שפיר דייקי' הא דיחיד מתה אפי' לרבנן. מיהו יש לומר לפי שהמיי' בה' עבוד יוה"כ פ"ה הט"ו פסק כרב עיי"ש. ומ"ש תוי"ט בסוה"ד דאיכא למימר שהמיי' סובר כהתוס' דריבוי ריעותא רועה כו' לא היה לו לכתוב בלשון מסופק שכן מפורש במיי' ה' פה"מ פ"ה ה"ח וכמ"ש הלח"מ שם ע"ש ומ"ש מיי' שם בדין א' אע"פ שנמצאת בע"מ ט"ס הוא כמ"ש הכ"מ שם ע"ש ועי' יומא דס"ה ע"א תוד"ה הוי לו כמפריש כו' עיין שם

פרק ו מ"א כל האסורים ע"ג מזבח כו' הרובע והנרבע המוקצה והנעבד ואתנן ומתיר והכלאים והטריפה ויוצא דופן איזהו מוקצה המוקצה לע"ז כו' זה וזה מותרים באכילה עי' בר"ב ד"ה ונעבד וז"ל אינו אסור בהנאה אע"פ שעבדוהו שאין ב"ח נאסרים בהנאה כשעובדים אותם ע"כ. יש לדקדק מאי אע"פ שעבדוהו ומאי הלשון כשעובדים אותם דהוא מיותר לגמרי עוד הקשה תוח"ד הא זהו מפורש במתני' דשרי אפי' באכילה עוד הקשה על רע"ב שכתב גבי טריפה דילפי' מכל אשר יעבור כו' ולא הביא קרא דממשקה ישראל מן המותר לישראל גם לא הביא קרא דמן הבקר להוציא טריפה גם לא הביא ראייה מנ"ל דשרי להדיוט כו' ע"ש. עוד הקשה על הגמ' זבחים ד' ע"ד ע"ב למה לא מוקי מתני' בהלעיטה חילתית ונתערבה עי' דכ"ט ע"א תוד"ה מה"מ כתבו דס"ד דגמ' למילכינהו איסורא להדיוט מאיסור לגבוה ומשני הגמ' דא"כ ליכתבי' לאיסורא גבי הדיוט וממילא ידענא דאסור לגבוה מקרא דממשקה ישראל זהו כונת הגמ' במה דאמרי' אי ס"ד אסירי להדיוט למה לי קרא למעוטינהו מלגבוה כו' ע"ש א"כ הרע"ב שהביא קרא דכי משחתם בהם כו' וגבי טריפה הביא כל אשר יעבור כו' מזה גופיה ידעי' דשרי להדיוט דהני קראי בקדשים כתיבי ועי' בכורות פ"ו מי"ב תוי"ט ד"ה וזקן וד"ה ושנעבדה הביא קראי אחריני ועי' גמ' דכ"ח ע"ב. והנה רש"י ותוס' דכ"ט א' ד"ה איצטריך כתבו במוקצה ונעבד אחר הקדש אין אדם אוסר דשא"ש אם לא בקדשים קלים אליבא דריה"ג כדאי' בזבחים דקי"ד א' ע"ש ובנדה דמ"א ע"א ועיי' מיי' ה' אימ"ז פ"ד ה"ו חילק בין מוקצה לנעבד דבמוקצה אמרי' אין אדם אוסר דשאי"ש אפי' עשה בה מעשה שזהו מתנאי המוקצה אבל נעבד אפי' בלא מעשה אוסר של חבירו ושל הקדש. והראב"ד סובר דבעי' מעשה מיהו הלח"מ שם כתב דמיי' סובר כראב"ד דבעי' מעשה דוקא כדאיתא בחולין דל"ט א' ע"ש. ובזה יהיה מתורץ מה שיש להקשות על רע"ב דשביק מוקצה דקדים ומפרש נעבד. ולהנ"ל א"ש דבמוקצה ע"כ מיירי קודם הקדש דאחר הקדש אפי' לגבוה לא מצי אסר דבר שאי"ש. ממילא ידעי' דלהדיוט שרי בכל ענין ול"צ הרע"ב לכתוב בזה שום דבר. אבל בנעבד דאסר לגבוה אי' של הקדש הוי אמינא דבכה"ג דוקא שרי להדיוט משום דלגבי הדיוט מוקמינן אדינא דאינו אוסר מה שאי"ש. לזה פי' רע"ב נעבד אינו אסור אע"פ שעבדוהו שאין בע"ח נאסרין כשעובדי' אותו פי' אפי' עבדוהו בעלים מכבר קודם שהקדישוהו שאין ב"ח נאסר כשעובדין אותו. פי' בלא מעשה. לפ"ז טובא אשמעי' רע"ב מה דלא שמעי' ממתני' דלפום מתני' מוכח דשניהם שוים לזה אשמעי' דנעבד מחמרינן כו' להקדש משום דמאוס טפי או משום הקריבהו לפחתך דאפי' אחר הקדש אסור וכמ"ש הלח"מ שם על גמ' חולין ד' מ' גבי עשה בה מעשה לחלק בין הקדש להדיוט. ולהדיוט הרבותא בהיפוך אפי' קודם הקדש שרי להדיוט שאין בע"ח נאסר להדיוט משום נעבד. ומ"ש רע"ב שמותר בהנאה ומתני' אמרה דאפי' באכילה שרי יש לומר דנקט לישנא דגמ' דכ"ח א' בהצריכותא ממתני' דזבחים דהתם משום דאיה"נ נינהו אבל הכא דלאו איה"נ אימא לא קמ"ל ע"ש. ומה שהקשה הת"ח הא איכא ג' קראי בעריפה לק"מ דמתני' איירי