אהבת איתן מא

טהור או כולו טמא פי' דחטה אחת בלתי איפשר להיות מקצתה טהור ומקצתה טמא כו' ע"ש וכן בשבת דכ"ו ע"א אמרי' אין מדליקין בטבל טמא מדכתיב תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר טהורה וטמאה מה טהורה אין לך בה אלא מהרמה ואילך אף טמאה כו' ע"ש מזה מוכח כיון דהקישן הכתוב ע"כ דבשניהם איכא הרמה. ובפסחים דף ל"ג אמרי' גבי תרומת חמץ בפסח ד"ה אינה קדושה ופליגי אמוראי אי דוקא דאחמיץ במחובר שלא היה לו שעת הכושר או אפי' אחמיץ בתלוש דבעי' ראשית ששיריה ניכרים וכתב הר"ש דמטמא ע הטהור מדאורייתא ג"כ לא אסור להפריש רק אם הוכשר ונטמא במחובר ורבנן אסרו בכל ענין כו' ע"ש. וכיון דטבל הוא מחוייב להפריש ממנו תרומה ולא אמרי' בה תתן לו ולא לאורו שאין לומר שיפריש עליו מטהור שהרי אין תורמין מטהור על הטמא ע"ש במ"ש משום דבעי' מוקף ע"ש בש"א להגר"א כתב ג"כ דמטמא על טמא מפריש דהא כתיב ממנו ומתורץ בזה קושית ר"ש ע"ש וילפי' ת"ג מס"מ דכתיב ביה ממנו כו' פי' שם עוד מדכתיב לאהרן הכהן בכהונתו ע"ש פי' שיוכל לאכול ממנו. ממילא מתורץ ג"כ הכא במתנות דכתיב ונתן לכהן דרשי' נמי פרט לטריפה שאסור באכילה. ומה שהקשה מד' התוס' דף ק"ל ע"א כבר קדמו תוס' רע"ק אות נ"א ע"ש

פרק יב מ"ה הקשו רמ"ז ות"י אות כ"א מ"ש דתני לטהר מצורע ליתני לטהר בו את היולדת דמצוי טפי [וגם קדים בתוה"ק] כו' ע"ש לא ידענא מאי קשיא להו הא ביולדת ליכא גדול השלום שהרי מותרת לבעלה אחר עבור ימי טומאה ומפר"ת לידחי לעשה דשה"ק דמאי אולמיה כו' כקושית הגמ' דף קמ"א ע"א ע"ש ועוד יש ליישב ע"פ הגמ' ובריי' יבמות ד' ה' ע"א נזיר דמ"א וד' נ"ח דמוקמי' ראשו וזקנו דמצורע למידחי לאו דהקפה למ"ד הקפת כה"ר שמה"ק ולמ"ד ל"ש הקפה מוקי ליה בכהן ונזיר דאיתא ביה עשה ול"ת ואפ"ה דחי משום גדול השלום ולא ילפי' מיניה בעלמא כמ"ש תוס' שם ד"ה ואכתי ע"ש לזה אשמעי' דשה"ק שהיא מצוה קלה לא נדחית אפי' מפני טהרת מצורע

מסכת בכורות

פרק א מ"א ת"י אות ג' כתב שצ"ל שלא פשטה גזירה זו בכל ישראל דאל"כ כו' עי' יו"ד סי' קנ"א ביאור הגר"א ס"ק י"ד הביא מירושלמי שגם בימיהם היה מותר היכא שאין הרבה ישראלים דרים ביחד: מ"ב ת"י אות ט"ז הקשה מפרה ששתת מ"ח דבשרה טמא מעל"ע ומ"ש מכשירה שינקה מן הטמאה דמותר מיד כו' ע"ש. לק"מ דהא מי חטאת מטמאין אדם וכלים כדאיתא בפ"א דכלים מ"א ע"ש והכא רק בשרה טמא ולא מטמא אדם וכלים הנוגעים בהם במעים משום דנפסלו בהיסת הדעת אבל עכ"פ נגעו בעצמן יש בהם תורת משקה לטמא טומאה קלה וכדאיתא בפסחים די"ח ע"א ע"ש ברש"י ותוד"ה בטלו ור' יהודה פליג שם דאפי' טו"ק לא מטמאי דהוי משקה סרוח כדאיתא בפסחים שם מימרא דרב אשי ע"ש ולא מטעם עיכול נגעו בה שהרי אפי' באוכל אמרי' דאינו מעוכל אם נמצא שלם כמו שבלעו עי' ש"ך יו"ד סי' פ"ג ס"ק ל' וסבר ת"ק דלא הוי משקה סרוח בתוך מעל"ע ומה ענין זה לחלב שבקיבה דחזיא שהקיבה פועלת בו שנעשה חמוץ וסריכא עד שמעמידים בו גבינות. א"כ נשתנה מיד מתורת חלב והרי לחד דיעה ביו"ד סי' פ"ז אפי' איסור בשר בחלב ליכא גבי חלב הקיבה אפי' צלול דלא מוקמי חלב מה"ט נמי הפסיד צורתו הראשונה לענין יוצא מן הטמא. ומצינו יותר חידוש גבי חלב דכשירה שמותר אפי' למ"ד דם נעכר ונעשה חלב או משום אבר מן החי כדאיתא בגמ' לעיל ד"ו ע"ב. עוד חידוש בחלב אשה שהתינוק יונק ממנה דהוי יוצא מן הטמא דבשר אדם אסור בעשה כדאיתא ביו"ד סי' ע"ט ס"ג ע"ש ש"ך ק"ד שכתב כיון דלית ביה ל"ת מותר החלב מש"ה מקילין בחלב טפי ממי רגלים של חמור דאסירי אע"ג דמיא על מיא נפיק כדאיתא בגמ' שם ע"ש ועי' ביאור הגר"א יו"ד סי' פ"א ס"ו סק"כ וסי' ע"ט סק"ד

פרק ב מ"ה ת"י אות לי הקשה מהך דב"מ ס"ז מ"א דקיי"ל שם כרשב"ג דלא מהני כו' לא ידענא מאי קושיא התם הוא משום מנהג המדינה דמנהג מבטל הלכה משו"ה אמרי' אפי' פסק להם מזונות לא מהני לחייבו ליתן להם יותר מכפי המנהג משא"כ הכא אי העמיד ולדות כו' אמרי' דלישנא דל"צ לאטפויי אתי

פרק ג מ"א זה הכלל כל שידוע שביכרה כו'. עי' תוי"ט כתב דהאי זה הכלל לסימן הוא ותוס' רע"ק אות ט' כתב כו' לאתויי חולבת ורע"ק אמר להאי זה הכלל כו' ע"ש לפע"ד דר' ישמעאל אמר להאי זה הכלל דלא נימא דר"ש סבר טינופא לא פטר מבכורה כדהוי ס"ד דגמ' ד"כ ע"א אלא דפליגי אי חיישי' לטינופא משום דמיעוט הוא והיינו דתני זה הכלל כל שידוע שבכרה כו' פי' שטינפה אי"כ לכהן כלום אפי' לר' ישמעאל רק מה דתני ספק יאכל במומו לבעלים זהו רק לרע"ק עפמ"ש תד"ה ור"י דאפי' ר"מ לא חייש למיעוטא היכא, דחזקה מסייע לרוב כדאיתא ביבמות והכא יש חזקה דלא ילדה ורוב לא מטנפי אפ"ה חיישי' דלא למיתב לכהן דחזקת ממון עדיפא אפי' לרב דסבר אפי' בממון הולכין אחר רוב כו' ע"ש. והיינו דתני זה הכלל דאם ספק לא יתן לכהן אפי' ספק דטינופא ולא מיבעי אי לא ידעי' אימתי טינפה שיכול להיות דטינפה בחדש ד' משנולדה אלא אפי' ידעי' דלא טינפה עד סוף ששה חדשים אפ"ה מצי למילד בתוך שנתה ודלא כזעירי דאמר אין טינופא פחות משלשים יום ע"ש בגמ' ד"כ ע"א אי משום דיולדת למקוטעין ע"ש ע"ב

פרק ד מ"א בהרע"ב ותוי"ט הביאו דרשת הגמ' כסברת רב כהנא דכ"ה ע"ב שלא היה בגירסתם אלא אמר רבא רק אמר רבא והאי תעשה מועיל לשלא נאמר דלשורך קאי לדסמיך ליה דהיינו בכור בניך אלא כרב כהנא אבל גירסתינו היא אלא א"ר וכן הגי' מהרש"א ע"ש א"כ בין לשורך בין לצאנך קאי לדסמיך ליה דהיינו בכור ומדכתיב תעשה סמוך לשורך אמרי' דקאי רק לשורך ומסר הכתוב לחכמים להוסיף עשיה אחרת והוסיפו עשרים יום ולא שלשים עשיה כפולה כי הכריעו בדעתם דסגי בנ' יום שיהיה האכילה דכהן בדרך כבוד מדכתיב למשחה ודרשי' לגדולה. ובזה יש לומר דר' יוסי דסבר בדקה ג' חדשים לא פליג את"ק בדרשא דקרא כדברי תוי"ט ד"ה רי"א כי למה נעשה מחלוקת בחנם. אלא דאיהו סבר דהאי תעשה מוסב גם לצאנך הגם דלא סמיך ליה וכמו שמוסיפין בשור עשיה פחות מהכפל כן מום מוסיפין עשייה בצאן יותר מהכפל כיון שהדבר מסור לחכמים ולא אמרי' עשיה אחרת כמו הראשונה. ומ"ש תוי"ט דלרבא מתורץ קושית תוס' שם ד"ה מלאתך שהרי גבי שור מסרך לחכמים ומה לנו בכך שאינו דומה לבכור בניך וצאנך כו' ע"ש שזוהי כוונת תוי"ט זהו ג"כ לפי גירסתו אבל אי גרסי' אלא א"ר בל"ז לק"מ רק לר"כ דשורך קאי למלאתך שפיר הקשו תוס' שאין עשיה דמלאתך ושורך דומה לעשייה דבכו"ב וצאנך שזהו אחר שלשים וזה ביום חמשים אבל לרבא גם שורך קאי לבכור ע"י הוספת עשייה ולא שייך למימר דומיא שהרי בל"ז לא דמו במספר הימים רק על הפסוק הקשו תוס' לרב כהנא. ולי נראה לתרץ קושית תוס' דהא כתיב בקרא לא תאחר והיינו אחר עצרת שאחר הרגל שייך בל תאחר. עוד יש לומר דחשבי' מיום א' ש"פ שגם אז כבר בישלה התבואה ואיכא חמשים יום ונימא ביה מילתא בהאי קרא לתרץ קושית גאון א' שהביא ח"ס חיו"ד ת' י"ז שהקשה על רומיא דרבי אפטוריקי חולין דף פ"א ע"א והיה שבעת ימים תחת אמו הא לילה חזי וכתיב ומיום השמיני כו' למה לא רמי קרא המוקדם פ' משפטים ע"ש מה שתי' הח"ס. ולפענ"ד נראה דבפ' משפטים כתיב לא תאחר וסמיך ליה כן תעשה לשורך טו' ובבכור כתיב ביה תאכלנו שנה בשנה ומתחיל מיום הרצאה כמ"ש התוס' ערכין די"ח ע"ב ד"ה שנתו ע"ש. ואמרי' במגילה ד"ה ע"א מנין שאין מונין ימים לשנים שנאמר לחדשי השנה כו' מנין שאין מחשבין שעות לחדשים כו' ע"ש מש"ה לא שייך בהאי קרא להזכיר ליל ח' במשך שנה אבל בפ' אמור לא מיירי בבל תאחר

פרק ה מ"א ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור פי' רע"ב כנגד מנה בשר חולין יכול לשקול כו' ומי' פי' בכהנים שנמנו על בכור ופי' כ"מ דארישא קאי דבכור בע"מ אינו נשקל בליטרא כו' וכתב שתוס' חדשים מדלא תני כנגד הכלי כו'. עי' ביצה כ"ח א' אי' שם ר"ת ור"ש ברבי שוקלים מנה כנגד מנה ביו"ט כמאן אי כר"י לא שרי אלא כנגד כלי כו' ומייתי שם הך מתני' דשרי מנה כנגד מנה בבכור ודחי אביי דילמא מאן דשרי בבכור אסר ביו"ט דבבכור מיירי במכירה ואין לשקול הנמכר מנכ"מ אבל הכא ר"ח ור"ש חלוקה היא דאורחיה הוא יש לומר דאסור ביו"ט כו' מזה ראיה דמתני' לא מיירי בכהנים שנמנו עה"ב דלא כמיי' ע"ש. עי' או"ח סי' ת"ק ס"ב דביו"ט אסור אפי' ליתן בכמא"ז לשמור מעכברים. ואילו גבי בכור ביו"ד סי' ש"ו ס"ו מתירים אפי' מנה כנגד מנה וכ"ש כנגד כלי ע"ש. ובזה מיושב קושית תח"ד שהקשה מ"ש דביו"ט אסור והכא שרי כו' ע"ש דשאני יו"ט דאסור משום דמיחזי כעובדין דחול גם מה שהקשה לפי' רע"ב למה לא תני כנגד הכלי כו' יש לומר דאשמועינן רבותא דאפי' מנה כנגד מנה שרי וכ"ש כנגד הכלי כדאיתא שם דזה קיל ממנה כנגד מנה ולרמב"ם צריך לפרש מה דאמרי' דגבי בכור לא מיחזי עובד"ח וגבי יו"ט מחזי עובד"ח אע"ג דתרווייכו מררי בחלוקה היינו משום דשאני כהנים דלא ליתי לאינצויי דכתיב ביה ועמך כמריבי כהן כדאיתא בשבת דף קמ"ט ע"ב ע"ש בתוד"ה מטילין כתבו שהיו דרכם כו' ע"ש וכמ"ש רמב"ם בפיה"מ שם שהזריזות באכילת קדשים מצוה היא להשיג מנה גדולה כו' אבל ביו"ט פי' דלאו חלוקה דכהנים בקדשים מיחזי עובד"ח ואסור. וראיה לרמב"ם מדברי רב יוסף שם דאמר הלכה כר"י דשוקלים מנכנ"מ ביו"ט מדתנן שוקלים מנכנ"מ בבכור כו' ע"ש משמע מזה דתרווייהו מיתפרשי בחד גוונא בחלוקה ומ"ש ת"ח דהכא שרי כמו מטילים חלשים עה"ק ביו"ט דפכ"ג דשבת כו' אין משם ראיה להתיר משקל דילמא רק הפלת גורל מותר שהרי המשקל הוא כדי להשוות החלקים. ומה שמדמה תוח"ד משקל מכנ"מ להטלת חלשים עה"ק ביו"ט יש לדחות דשאני משקל מנכנ"מ דגרוע מכלי וקופיץ בגמ' ביצה הנ"ל ומזה יש לתמוה ע"ד הש"ך יו"ד סי' ש"ו ס"ו ס"ק יו"ד שכתב ראיה להתיר מנכ"מ דהא אפי' כלי וקופיץ שרי כו' ע''ש. ולפי הגמ' כנ"ל יותר יש להתיר כו"ק מלהתיר מנכ"מ. גם מה שהקשה תו"ח על פי' רע"ב מ"ש דלא תני כו"ק כדתני במס' ביצה כו' ע"ש אינה קושיא דהתם מיירי בטבח כפירש"י שם שמצוי אצלו קופין לקצוב בו בשר או כלי לשקול בו משא"כ הכא

פרק ו מ"ו תוי"ט ד"ה אין לו ביצים כתב דלאו דוקא בהמה דבאדם נמי אמרי' בפ"ז ע"ה כה"ג כו' עי' ד' מ"ג ע"א תוד"ה הא איכא כתבו דבהמה יש לה ב' כיסין וחשיב מום טפי כו' ע"ש משמע דבאדם ליכא ב' כיסין וצ"ע

פרק ז מ"ו תוי"ט ד"ה וחתכה הקשה על רש"י ורע"ב הא אם לא חתכה ודאי הוי מום כו' עי' רמ"ז שיישב זה. ואכתי לא מיושב כ"כ שלא היה להם לכתוב הואיל וחתכה רק היה להם לכתוב בקיצור דאכתי מחוסר אבר הוא או בקיצור יותר פסול משום מחוסר אבר ולולא פירושם הייתי מפרש וחתכה פי' הפרידה דומיא דתני וחתכה גבי אצבעותיו קלוטות לעיל בסמוך. ומיירי שהיתה היתרת מחובר והפרידה אם יש בה עצם כוי יתר אצבע ואם אין בו עצם הוי רק תלתולא דבישרא וכן אם לא הפרידה ג"כ כשר אפי' יש בה עצם דלא כר"א דלקמן דפסול בעלי דילדולין. גם קושית תוי"ט יש ליישב דמתני' מיירי באין בה ציפורן דאפי' יש בה עצם הוי רק אבר ובעינן שתהיה נספרת ע"ג היד כדאיתא בגמ' דמ"ה ע"א ע"ש אבל אצבע לא הוי מש"ה אם לא חתכה אפי' יש בה עצם כשר ובחתכה הוי מחוסר אבר משא"כ סימא יתר בידיו וברגליו כו' מיירי שיש בהם ציפורן כמו שהיה אצבעות של גלית הפלשתי דגביה כתיב שש ושש כו' כדאיתא בגמ' ע"ב ע"ש מש"ה פסול אפי' לא חתכה

פרק ח מ"א ת"י אות ל"ב דבריו תמוהים שהרי מה שאמר רבינא דף י"ט א' בכור דכתב רחמנא למה לי קאי אקרא דקדש לי כל בכור דכתיב בי"נמי פ"ר ומש"ה ל"צ למעט יצתה נקיבה לפניו דמפ"ר נפקא. ובההוא קרא כתיב באדם ובבהמה וכיני נימא שיש חילוק בזה בין אדם לבהמה. ואי משום דלא פליג ר"ש לעיל שילהי פ"ב יש לומר דנטר עד הכא ופליג בתרוייהו ועי' נדה דף מ' ע"א א"ר יוחנן מודה ריש בקדשים שאין יוצא דופן קדוש קה"ג רק ק"ד כאבנים כפירש"י שם וכן מוכח מדברי תוס' דמ"ז ע"ב ד"ה בכור דלר"ש אין חילוק בין אדם לבהמה לענין הבא אחריו. ויש לומר דנספ"ב ודאי הוי הבא"ח בכור לכהן לר"ש שהרי בקדשים אין יוצא דופן קדוש ובכור בהמה קדשים הוא ולית ביה קדושה דבכור כלל אלא אפי' גבי אדם שהיו"ד הוי בכור לנחלה אשמעי' דאפ"ה הוי הבא אחריו בכור לכהן. עוד יש לומר רבותא דחיוב בכורה דאדם שחייב באחריותו כדאיתא לקמן מ"ח טרפא ממשעבדי כדלקמן מ''ו והיינו דדייק בלישניה והשני לה"ס ולא אמר לכהן כדאמר ת"ק מזה מוכח שכוון למש"כ בס"ד. ומה שטרח הת"י אות ג' ליישב לשון אע"פ שיצא י"ח דלצדדים קתני ליה כו' ע"ש. הנה במיי' הלכות נשים פ"ב ה"י ובח"מ הל''נ סי' רע"ז ס"ו איתא ג"כ האי לישנא ושם אין זכר מכהן. גם באות כ"ד דברי הת"י תמוהים שחילק בין שפחה לנכרית והביא מח"מ סי' רע"ז ס"ט ע"ש דמיירי באם הוא נכרי והיו לו בנים בגיותו ונתגייר לא הוו בכל"נ הבנים שנולדו ביהדותו כר' יוחנן דמ"ז ע"א אבל בדידה. אין חילוק דולד שפחה ונכרית כמוהו משו"ה הבא אחריהם בכור לנחלה כדאיתא שם ע"ש

פרק ט מ"ג תוי"ט ד"ה פטורים כתב דבכור איתיה בשותפות מדכתיב בקרכם. הקשה רמ"ז מעשר בהמה נמי דכתיב שם מעשרותיכם ופירש"י מעשר בהמה ומעשר דגן לפענ"ד יש ליישב ע"פ הגמ' חולין דף קל"ה ע"ב הובא בתוס' מכילתין ד"ב ע"א ד"ה והמשתתף דכל היכא דכתיב קרא דמשמע מיניה למעט שותפות כתיב קרא אחרינא לרבויי שותפות. ובמעשר דגן כתיב דגנך לכון יחיד מש"ה כתיב מעשרותיכם כו"ע"ש וכתבו תוס' הנ"ל דהא בקרכם אתי לשותפות דאם ולא דעובר כו' ע"ש משא"כ מע"ב לא כתיב ביה מיעוטא מש"ה ריבוייא לא עליה קאי: