אהבת איתן מ

כולו ואפ"ה חשבי' ליה בהכי ה' קומצין לפי שאי"ח בחוץ רק על מה שראוי להתקבל בפנים דהיינו הקומץ ולא מנחה כולה ולא חשיב קומץ של חביתי כה"ג דהלכה כחכמים לעיל ד' נ"ב א"נ שמקריב חצי קומץ לבונה בבוקר וחציו בה"ע וחצאי' לא חשיב שם כדאיתא שם ע"ש. ובחידושי על הגמ' כתבתי עוד דרך ליישב מתני' ע"ש. עוד יש לומר משום דאם חסר הקומץ כ"ש והקריבו בחוץ אפי' כזית פטור כדאי' בזבחים פי"ג מ"ד ע"ש. לפ"ז א"ש מה דתני מתני' המעלה את הקומץ בחוץ פי' כשהיה שלם אבל לא בעי' שיעלה את כולו והראיה דאפי' לר"א חייב על כזית בחוץ אם הקריב ממנו תחילה בפנים כדאי' במתני' שם ע"ש בזבחים דף ק"י ע"א דמיבעי ליה אי חסר בחוץ או שתי' חסרון או לא ע"ש דלא איפשיטא ואשמועי' מתני' דאפי' איכא שיעור הקטרה אפ"ה אם אינו שלם פטור בחוץ מדכתיב אותו

מסכת חולין

פרק א מ"א תוי"ט ד"ה חוץ הביא פיר"ת דמפרש רישא באין אחרים רואין דאי כרש"י דמיירי באחרים רואין אפ"ה לכתחילה לא הא מסיפא ידעי' זה דתני בא"ר כשירה דיעבד כו' וכתב רמ"ז דאינה קושיא דאיכא לפרושי סיפא אפי' לכתחילה משום דסיפא וכולן לא על חשו"ק לחודיה קאי מדלא תני ואם שחטו וראיה מאוקימתא שניה דרבינא במוחזקין ואיך אפשר לומר דוקא דיעבד הא כל המתחילין לשחוט אין מוחזקין שלא יתעלפו כו' אין דבריו מוכרחים שהרי לאוקימתא דאביי ורבא ורב אשי לא מיתוקמא האי וכולן רק על חשו"ק וכמ"ש מהרש"א ד"ג ע"ב על פירש"י ד"ה מומחין ע"ש. והרי מרא דשמעתא דאין מוסרין להם לכתחילה לשחוט הוא רבא ולדידיה שפיר יש לפרושי סיפא דוקא דיעבד ומ"ש ראיה איך יתכן שלא ליתן לכתחילה לשאין מוחזקין כו' אינה ראיה שהרי רש"י פי' מוחזקין שלא יתעלפו לשון עייפות וחלישות כלב שאינו יכול לראות מכת חרב וסכין אפי' בבהמה כו' ע"כ. א"כ שפיר משכחת לה שיודעים בו שיכול לראות מכת חרב שראה כמה פעמים ולא נתעלף אפי' באדם ומכ"ש בבהמה לזה נותנין לשחוט לכתחילה ומי שאין ידוע לנו טבעו ומזגו רק דיעבד כשר. גם מה שהשיג רמ"ז על סברת ר"ת דמייתי ראיה מכיסוי דגזרי' דילמא אתי למיכל משו"ה פטרי' מכיסוי כו' וכתב רמ"ז דרש"י לא ניחא ליה בהא משום דלקמן דף פ"ו ע"א לא קיימא הך סברא כו' ע"ש. אדרבא לפי המסקנא יותר מוכח הך סברא דלמסקנא פליגי נמי ארישא וקשה הא תני וחכמים אוסרין ואי ארישא קיימי הוי ליה למיתני פוטרים אלא ודאי דלא מיסתיי' דפטור מכיסוי אלא אפי' אסור לכסות דילמא אתי למיכל וב"ה שגם הש"ך כתב כדברי ביו"ד סי' כ"ח סי"ז ס"ק כ"ד ע"ש שהביא ראיה מדברי התוס' שם ד"ה סיפא ע"ש והפרמ"ג שם הקשה ג"כ הא במסקנא לא קאי הכי. ותירץ שהמעיין בתוס' שם ד"ה מ"ש יראה שזהו להם סברא פשוטה דאי פטור מכיסוי אסור ג"כ לכסות מטעם הנ"ל

פרק ב מ"ח תוי"ט ד"ה שנים אוחזין. כתב דאיכא תרי אוקימתות בגמ' חדא ביש לו שותפות וחדא בישראל מומר הקשה תוס' רע"ק אות ח' לפ"מ שהקשה תוי"ט מפ"ז דכלאים דאין אדם איסר דבר שאינו שלו מה מהני ישראל מומר שזהו רק למ"ד אדם אוסר דבר שאי"ש רק דרצעוריה מיכוין כו'. יש ליישב עפ"מ דפליגי רש"י ותוס' דמ"א ע"א רש"י סבר דביש לו שותפות לא אמרי' לצעוריה מכוין ותוס' והרא"ש שם סי' נ"ד סברי דגם בזה שייך לצמ"כ כו' ע"ש ותוי"ט כאן הביא שכ"פ הרא"ש א"כ יש לפרש דבריו דה"ק חדא ביש לו בה שותפות פי' ואפי' ישראל אוסר אפי' למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש וחדא בישראל מומר פי' דאפילו יש לו בה שותפות לא אסר רק ישראל מומר אבל בישראל אמרי' לצעוריה מכוון

פרק ג מ"א אלו טרפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כו', הקשה רמ"ז ע"ש דלא פתח בקרום ש"מ שהוא מוקדם בשיעור סדר איברים עוד יל"ד מ"ש דלא תני ניקב הושט נפסק הגרגרת. ואומר אני ליישב זה בחדא מחתא דלפעמים בדרך שחיטה ניקב הושט ע"י פסיקת וחתיכת הגרגרת כדאיתא ביו"ד סי' כ"ג סעי' ו' בהג"ה עי' יו"ד סי' כ"א ס"ה בהג"ה ש"ך סק"ב שאם לא תפס הקנה לבדו בידו בשעת חתיכת חציו חיישי' שמא ניקב הושט כו' ע"ש. והיינו דמקדים מתני' זה לכל הטריפות משום דאיתנהו בשחיטה דאיירי ביה ב' פירקי קמאי ומה"ט לא תני ניקב משום דבם מיירי שהיא ממילא נקיבת הושט ע"י שחיטה וזהו נהו"ש ופה"ג פי' שנעשית נקובת הושט ע"י פה"ג ומדינא בעי בדיקה ולדידן שאין בקיאינן טריפה. עוד י"ל דאפי' אם עדיין לא ניקב הושט ג"כ טריפה היינו ניקבו ב' עורות זה שלא כנגד זה דטריפה משים דאכלה ביה ופעיא ביה זימניה דמיתרמו זה כנגד זה וכן אפי' ניקב רק הפנימי אם ע"י קוץ טריפה דחיישי' שמא ניקב גם החיצון ואי"ל בדיקה מבחוץ כדאי' ביו"ד סי' ל"ג ס"ד ע"ש:

ועי' דף ל"ב ע"א תוד"ה ורמינהו בסוה"ד כתבו דמתני' מיירי לאחר שחיטה מדתני כל שאין כמוה חיי' כו' ע"ש וזהו סעד לדברי דמש"ה התחיל בהם התנא משום דמיירי בשחיטה דשייך לפירקי קמאי עוד י"ל ע"פ הגמ' הנ"ל וביו"ד סי' ל"ג ש"ך סק"ד מהרמב"ם דנקיבת ושט ופה"ג הוי נבילה מחיים ואין שחיטה מועלת בו כו' ע"ש. ופי' שם הפמ"ג דלא הוי כמו עשאה גיסטרא וניטל הירך דמטמא מחיים אלא דלא הוי כמו טריפה דשחיטה מטהרה מיד"נ אבל נהו"ש ופה"ג אין שחיטה מטהר מיד"נ כו' ע"ש והש"ך השיג על מיי' והוכיח דלא הוי כלל נבילה מחיים כו' ע"ש. והתוס' הנ"ל כתבו דאפי' אי הוי נבילה הויא נמי טריפה ולקי תרתי. לפ"ז היינו חידושא דמתני' לרמב"ם הגם דהוי נבילה אפ"ה הויא טריפה ולרש"י וש"פ. שבש"ך שם אשמעי' כי רק טריפה ולא נבילה ומשום האי חידושא קדמינהו ושני גלישניה למיכלל גם נקובה ופסיקה שמכבר דהיינו מחיים וזהו דלא כתוס' הנ"ל ומ"ש הש"ך שם דמשמע מרש"י דף ל"ב דסבר דלא הוי נבילה מחיים כו' עי' חולין ד"כ ע"ב גבי וכי מתה עומד ומולק בפירש"י שם כתב בפי' דניקב הושט הוי מעשה טריפה ע"ש ועי' תוס' רע"ק אות י"א וזה שבדרך אחד ממש"כ בס"ד כוונתי לדבריו הקדושים:

מ"ג הכתה חולדה על ראשה מקום שעושה אותה טריפה כו'. עי' ת"י אות נ' שכתב דקאי ג"כ על החולדה שעושה להעוף רק טריפה ולא דרוסה. מי יאמין לדבריו אלה. חדא תמוה וכי דרוסה לאו טריפה היא אדרבה יותר חמור משאר טריפות כמ"ש הרמב"ם הובא בט"ז יו"ד סי' כ"ט ע"ש לענין ספק ספיקא ועוד מי לא ידע כי במקום עצם הגולגולת ליכא חשש דרוסה רק נגד הסימנים הסימנים ע"כ נלע"ד עפ"מ דאיתא בגמ' דנ"ו שיש חילוק בין עופות המים לשל יבשה דשל מים הואיל וקרומו רך אם ישבר עצם כ"ש טריפה אבל של יבשה בדקי' ליה ע"י שמכניס אצבעו כו' ע"ש וביו"ד סי' לי ס"ב והיינו דפני תרתי הכתה חילדה על ראשה פי' טריפה ודאית והיינו בעופות של מים אבל בשל יבשה בעי' מקום שעושה אותה טריפה פי' שבדקוה וראו שניקב קרום של מוח והאי מקום הוי פירושו באופן לא מקום ממש אלא כמו מקום שאמרו להאריך ברכות פ"א מ"ג ע"ש ודברי אלה נכלל בפירש"י דף נ"ו ע"א ד"ה וא"ט בעוף עיי"ש כתב ג"כ לפרש האי מקום היינו נקיבת הקרום ע"ש

פרק ה מ"ב תוי"ט ד"ה ונתנבלה ע"ש לולא דבריו הק' הייתי אומר דהרע"ב תרתי קאמר ומ"ש ואינו שוחטן הוא וא"ו הפירוד שנכלל במעקר או שעוקר הסימנים ממקום חיבורן או שאינו שוחטן ועיקר הסימנים היינו ששוחט בסימנים עקורים דאי עוקר בידים כמ"ש תוי"ט מאי מעקר עוקר שמו כמו נותר שלא אמר מנחר אלא ע"כ שבשעת שחיטה מסייע בעקירת הסימנים שמתנדנדים יותר והם כבר נעקרו או קודם שחיטה או בשעת שחיטה ומ"ש הרע"ב ואינו שוחטן היינו עיקור דסכין פגומה דלאו שחיטה היא אבל סימנים עקורים השחיטה מעלייתא היא אלא דלא מהני לפי שהיא טריפה לדעת רש"י ורמב"ן אבל לדעת בה"ג כשירה היא מחיים אלא שאין מועיל לה שחיטה אפי' לטהר מיד"נ וזהו החילוק בין נתנבלה למעקר דנתנבלה היינו שאירע איזה פסול מה' דברים הפוסלים בשחיטה ומעקר השחיטה כשירה והויא נבילה עי' לעיל ד"ט ע"א תוד"ה כולהו וביו"ד סי' כ"ד סעיף ט"ו ובכריתות פ"ה מ"א תוי"ט ד"ה דם ורש"י סבר עיקור היא סכין פגומה ולא מפרש שחיטה משום דסבר דבל"ז טריפה היא: שם תוס' רע"ק אות כ"ה כתב ע"ד התוי"ט שאינם לפי המסקנא כו' באמת המעיין בגמ' ד"פ ע"ב יראה דהגמ' אמר זה רק בדרך סד"א דכיון דאילו נחר לא מהני זריקה א"כ שחיטה מתרת כו' כי היכי דלא ליקשי פשיטא אבל אה"נ דבאמת לא אמרי' הכי אלא דאפ"ה שחיטה שאי"ר היא ומכ"ש לפמ"ש התוס' שם ד"ה דכמה דרבי אושעיא גופיה מקשה ג"כ מכח התראת ספק ומה דאמרי' דכמה דלא זרק דם כו' הוא הוספה מהגמ' כו' ע"ש וכן מדוייק לשון התוי"ט שלא העתיק בהקושיא אמאי פסול מגמ' שלפנינו אלא ע"כ דהקושיא היא רק מכח מלקות והעתיק הגמ' בלשונה אבל ר' אושעיא גופיה מקשה מכח הס' כמ"ש התוס' הנ"ל. ומה דתני מתני' יתור לשון פטור משום או"ב עי' תוס' רע"ק אות כ"ג בשם ש"ל ות"י אות ל"א. לפעד"נ עפמ"ש ש"ך יו"ד סי' ט"ז סק"כ בשם ב"ח שמותר למסור השני לחשו"ק לשחוט בינו לבע"צ והשיג עליו דהא אפי' להשליך לכלבים אסור למסור להם לשחוט כדאי' ביו"ד סי' א' והפמ"ג תי' דמיירי בניכר שהיא טריפה כו' ע"ש. והיינו דתני פטור משום או"ב פי' דמיירי רק במי שאין בו רק פטור או"ב אבל בחשו"ק דפטירי מכל המצות הגם דשחיטתן נבילה אפ"ה לא ימסור להם לשחוט כהש"ך

פרק ו מ"א תוס' רע"ק אות כ"ז תמה על הרע"ב ור"ן שהרי האיסור הוא משום התרת כו' הן אמת שהרע"ב גופיה כתב בסמוך האי טעמא ע"ש ויש ליישב ע"ש הגמ' ביצה ד"ח ע"ב דפריך על טעמא דחלבו א"ה בחול נמי ומשני בחול אמרי רבנן מספיקא זיל טרח וכסי כו' ביו"ט אי מספקא להו מי אמרי ליה זיל כסי מסתמא קים להו לרבנן שהוא ודאי חיה כו' ע"ש. וז"ש רע"ב משום דילמא לא בעי כיסוי ומספיקא לא מחללי' יו"ט ע"כ פי' דמה"ט דחלבו יהיה אסור לשוחטו גם בחול לזה כתב דשאני יו"ט דילמא לא בעי כיסוי ומספיקא לא מחללינן יו"ט ומדאמרי ליה לכסות ש"מ שאין כאן חילול יו"ט ולפ"ז א"צ להגיה דברי רע"ב שצ"ל דילמא בעי כיסוי כמ"ש בתו"ת דלפמ"ש מיושב יותר בלא הג"ה אבל בחול הוא איפכא דילמא בעי כיסוי מכסי' ליה ולפ"מ דאמרי' בביצה שם אפר כירה מוכן לודאי ואינו מוכן לספק. יש ליישב בפשיטות דהוי חילול יו"ט וסובר רע"ב דהיכא דליכא שום איסור לא אתי להתיר חלבו עי' מיי' ה' יו"ט פ"ג ה"ב ובלח"מ שם ומ"ש ת"י כאן אות ה' הוא נגד הגמ' ד' ע"ט ע"ב ד"פ ע"א דמפרש כוי דמתני' בצבי הבא עה"ת ולר"א מיירי גם בתיש הבא על עה"צ ומ"ש הת"י מדלא תני ליה בפ"ה גבי או"ב כו' תמוה שהרי ברייתא מפורשת שם דפליגי ר"א ורבנן גם לענין או"ב ואי משום דלא תני ליה במתני' משום הא לא איריא דאפשר בפלוגתא לא מיירי ההוא תנא אבל גבי כיסוי ליכא פלוגתא: מ"ד במשנה ר"י אומר שחט חיה יכסנה ואח"כ ישחוט את העוף כו'. הקשה רמ"ז דה"ל למיתני בקיצור כיסוי לכל או"א כו' ע"ש. לפע"ד יש ליישב משום דחיה בעי בדיקת הריאה ואסור לכסות קודם בדיקת הריאה כמ"ש ביו"ד סי' כ"ח ע"ש. ומשו"ה אפי' אם ירצה לשחוט כ"א ולכסות כ"א בפ"ע במקום מיוחד אסור לשחוט עוף קודם כיסוי דם חיה שלא יהיה הפסק גדול כ"כ אבל עוף תחילה שרי לשחוט חיה במקום אחר ואח"כ יכסה כל אחד

פרק ח מ"א תוי"ט ד"ה כל הבשר בשם הר"ן יהיב טעמא למה לא תני הכא בחולין ובמוקדשין וכל אינך דתני בפ"ה פ"ו פ"ז ע"ש מילתא בטעמא. לפע"ד יש ליישב משום דאו"ב וכה"ד וגה"נ ל"צ התנא להוסיף על מ"ש בתוה"ק דגבי או"ב כתיב שור ושה וגבי כסוי הדם כתיב חיה ועופות וגבי גה"נ לא כתיב רק אשר על כף הירך וחכמים לא הוסיפו בהם מה דליכא באורייתא גס בגה"נ דבעי' כף ממעטי' עופות וגם מדרבנן שרי גיד הנשה דעופות משא"כ בב''ח דכתי' באורייתא גדי א"כ זולת גדי משמע דכולהו שרי וכ"ש עופות. א"כ גם אי הוי תני חולין ומוקדשין אכתי לא שמעי' רק גדי ומוכרח למיתני כל הבשר למיכלל אפי' עופות מש"ה לא מדכר חולין ומוקדשים כיון דמיירי אפי' במה דאסור מדרבנן הגם דגבי בב"ח ג"כ הוי שייך למיתני הכי מדסמוך לביכורים כדאמרי' גבי או"ב דה"א מדכתיבי בענינא דקדשים לא לנהוג אלא בפני הבית כמ"ש רע"ב שם משמא דגמ' אבל משום דאיירי במילי דרבנן לא שייך כנ"ל למימר דה"א מדסמכי' לביכורים לא לנהוג אלא בפה"ב עי' תוס' דק"ג ע"ב ד"ה כה"ב תמצא מש"כ דה"א דהיקש לביכורים כו' ע''ש ועי' גמ' דף ק"ד ע"א כה"ב אסור לבשל בחלב מהן מד"ת ומהן מד"ס חוץ מנשר דו"ח שאינן לא מד"ת ולא מד"ס ע"כ. וזהו ראיה לדברי דלעיל

פרק ט מ"א בהרע"ב בסידרא דפירקי דמכילתין כתב רמז שצריך להוסיף משום דאו"ב שייך לדיני שחיטה משום הכי אקדים או"ב לדיני טומאה באמת א"ש כפשוטו דלעיל פ"ד מ"ה מוזכר דין או"נ ושם מוזכר דין טומאת אוכלין וטו"נ מש"ה בדין להקדים או"ב לפירקי' לפי סדר משניות דפ"ד: מ"ב תוי"ט ד"ה או שהלך. הביא ראיה מהגמ' דף קכ"ב ע"ב דאמרי' כמה כדי עבודה ד' מילין משמע דבעי' הילוך ממש אבל שטיחה לא מהני דלא כרש"י ורע"ב כו' היה יכול להביא ממה דאמרי' שם מקודם הילך אין לא הילך לא כו' טלאה אע"ג דלא הילך לא טלאה הילך אין לא הילך לא כו' ע"ש ברש"י ד"ה שטלאה ותוד"ה אזן. ועי' רמ"ז שכתב דגם רש"י ורע"ב הזכירו שטיחה דבלאו שטיחה לא מהני היליך בהכי לא מיתרצא קושית תוי"ט שלא היה להם לכתוב כדי להלוך בהם אלא היה להם לכתוב והלך עליהם. ע"כ נלפע"ד לתרץ דקשיא להו לישנא דמתני' מאי בהם הוי ליה למיתני עליהם לזה פירש"י שעשה בהם מעשה היאך וכמ"ש רש"י בגמ' שם שכרכן על רגלו להלוך בהם אע"פ שלא הלך ע"כ. ועל רש"י ודאי לא קשיא כמ"ש תוי"ט בעצמו בכמה דוכתי שכתבו לפרש מתני' כפי הס"ד דהכא הוי ס"ד מכיון שניטלה מתורת בשר ונתנה לתורת עור בטלה ושטיחה נמי מהני רק על רע"ב קשה, דה"ל לכתוב ששטחן וגם הלך והראיה של תוי"ט אינה ראיה כ"כ שיש לפרש דבעי' שטיחה ע"מ להלוך עליה ד' מילין אבל לא שטיחה ע"מ לסלקה מיד. ועיקר ראיה ממה דאמרי' לא הלך לא ולפ"ז יש ליישב גם פי' רע"ב דתחילת המעשה נקט דכיון ששטחן ע"מ לילך ודאי ילך לאפוקי שטיחה שלא ע"מ לילך ד"א לא מהני'

פרק י מ"א ת"י אות ו' הרבה להשיב מ"ש דמפרישין תרומה מטבל טמא הגם דכתיב תתן לו ולא לאורו ומ"ש טריפה דפטור ממתנות מונתן לכהן כו' לא ראה הירושלמי שהביא הר"ש תרומות פ"ב מ"א ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן כו' מה גורן או כולו