אהבת איתן לט

בריי' כו' ע"ש בכ"מ ושפיר הקשה תוי"ט לראב"ד. מיהו לפי הכלל שכתב התוס' חדשים בריש פ"ב דפסחים ושנאו בפי"א מ"ז דזבחים אין זו סתם משנה לפי שלא בא התנא למיסתם דשה''ל באין בפ"ע כרע"ק רק בא לסתום שאם באו בפ"ע יאכלו הגם דממילא ש"מ כרע"ק אפ"ה לא מיקרי סתמא ע"ש. והראיה דברישא שם אמרי' בזה יפה כח מזבח כו' לאפוקי מדשמואל דאמר מזלפו ע"ג אישים אלא לשיתין כו' והמבואר מסוגיא דזבחים דצ"א ע"ב הלכה דמזלפו לאישים לפ"מ דקיי"ל כר"ש גבי שבת דשא"מ מותר אי לא הוי פ"ר ושמואל סבר כר"ש ומ"ד לשיתין סבר כר"י דאמר דשא"מ אסור שלא יכבה אש המזבח וכמ"ש תוי"ט פ"ו מ"ב ד"ה בזה ע"ש ובזבחים פ"י מ"ח ברע"ב ומיי' בפיה"מ פסקו ג"כ לאישים ע"ש בתוי"ט ד"ה ר"ט

פרק ה מ"ה יש טעונות הגשה כו' הקשה רמ"ז שהיה לו להקדים החיוב ולא השלילה דהיינו טעונות הגשה ותנופה. גם למה מקדים הגשה לתנופה כו'. לפע"ד לק"מ הגם דתנופה קודם בזמן אבל הגשה קודם במעלה שהיא במערב ותנופה במזרח וגם בפסוק בסדר המנחה ויקרא סי' ב' דכתיב שם ה' מיני מנחות הגשה נאמרה תחילה. ומה שמקדים השלילה ג"כ מיושב ע"פ הגמ' ד"ס ע"ב דפריך מה למנחת סוטה שכן טעונה תנופה תאמר במנחת חובה נדבה תוכיח וחזר הדין כו' ע"ש. ובזה א"ש יש טעונות הגשה אע"פ שאין טעונין תנופה ילפי' להו במה"ד. משא"כ במ"ג גבי שמן ולבונה שייך להזכיר תחילה החיוב שהם מוקדמים בכתוב בויקרא סי' ב' וכל המנחות כתיבי תחילה אותן הטעונות שמן ולבונה ומינייהו ילפי' אותן שאי"ט שמן ולבונה כדאיתא בברייתא בגמ' דף נ"ט ע"א ע"ש: מ"ז רש"א ג' מינים טעונים ג' מצות ב' בכל אחת שלישית אין בהם כו'. הקשה רמ"ז אמאי תני האי לישנא שהרי ליכא אפי' חד שיהא טעון ג' מצות כו' ע"ש. לפע"ד יש ליישב משום דאשם מצורע סמיכתו לאו דאורייתא ואמרי' ליה אקפי ידייכו שלא תהא עבודה בקדשים כדאיתא בזבחים ד' ל"ג ע"א ע"ש בתוד"ה סמיכת שהקשו ע"ז א"כ שוה אשמ"צ לשניהם לשלמי יחיד דהא טעון סמיכה ולש"צ דהא מדאוריי' אין בו סמיכה. עוד אמרי' בגמ' דס"ב ע"א לרבנן דרבי דון מינה ומינה מה שלמי יחיד בחזו"ש אף שלמי ציבור בחזו"ש וכ"פ מיי' ה' תו"מ פ"ה הי"א ע"ש. הרי לך שייכות ב' מיני שלמים זה לזה ואפי' לרבי ג"כ ילפי' בש"צ תנופה שחוטים מיחיד אלא דסבר כמו שהן שלימים מניפן ע"ש

פרק ו מ"א אלו מנחות נקמצות כו' הקשה רמ"ז מ"ט מקדים מנחת נכרים ונשים לעומר כו'. לפע"ד יש ליישב ע"פ מ"ש תוס' דף ע"ג ע"ב ד"ה איש איש בשם התו"כ שאין מקבלין קרבן ציבור מעכו"ם אפי' מוסר לציבור כו' ע"ש משו"ה סמיך מנחת נכרים לה' מנחות דלעיל שהן מנחת יחיד ולא תני להו בתר עומר שהוא ק"צ ואגב דתני נכרים תני נמי נשים כמו בפ"ה מ"ג ומ"ה ע"ש דמיתני נמי בהדדי ומ"ש רמ"ז ראיה לתירוצו מדלא פי' רע"ב לעיל בפ"ה על מ"נ ונשים שהתנדבו מנחה כמו שפי' כאן כו' ע"ש. תמוה דבפי' כתב רע"ב לעיל בפ"ה מ"ו על נכרים ונשים שהתנדבו מנחה ועי' תוי"ט שקלים פ"א מ"ה אבל וכו' מ"ז תוי"ט ד"ה בי"ג נפה לפי הבנתו בהרע"ב למה נטר הרע"ב עד מ"ז שהרי מידת הסאין מקומה במ"ו שם היה לו לכתוב שאינו רק למצוה אלא ודאי שבדברי רע"ב מרומז גם הנפות שאם הביא עומר עשרון מד' סאין לפי שריבה בהנפות או שהביא מב' סאין לפי שמיעט בנפות וכן יש להוכיח מפירש"י ד' ע"ו ע"ב ד"ה ריבה במדת סאין שלהן פי' שהביא לחה"פ מכ"ד סאין קמח או ב' הלחם מג' סאין קמח או שקצר בשביל עומר ד' או ב' סאין כו' ע"ש. והיינו שלחם הפנים היה בא מכ"ד סאין חטים וכן שתי הלחם מג' סאין חטים וזה הביא אותם במדה זו מקמח והיינו משום דב' הלחם לא ניקח חטים רק סולת ולחה"פ ניקח חטים. כי התורה חסה כו' כדאיתא בברייתא שם וא"כ כי ריבה בסאין הלא יהיה כמות גודל כל חלה יותר מב' עשרונים בלחה"פ או עשרון בב' הלחם או כי מיעט בסאין תהיה החלה פחותה משיעורה וזה ודאי כי ריבה או מיעט פסול כדאיתא בברייתא וע"כ צ"ל שתהיה חלה כמות שהיא רק אם הרבה בסאין ירבה בנפות ואי מיעט בסאין ימעט בנפות ור"ש סובר מדכתיב ולקחת סולת ואפית אותה כו' האיך שייך לומר על י"ב חלות תיבת אותה הרי שתי הלחם כתיב בהו תאפינה לשון רבים וכאן י"ב כתיב אותה משו"ה מפרש ר"ש ואפית אותה היינו ניסוי בנפה. וקשה וכי אם יקח סולת מנופה ע"י אחרים לא יצא וכי החיוב לנפות הוא עצמו אלא ע"כ דהפסוק בא להורות הקפידא רק שיהיה מנופה כל צרכה ומפני שלחה"פ ניקח חטין משו"ה כתיב ואפית שהגזבר יהיה המנפה אבל מה שניקח סולת יהיה מנופה ע"י אחרים ובזה אין סתירה למש"כ רש"י י"ג נפה הללמ"מ כו' היינו משום דבעי' שיהיה מנופה כ"צ וזה הוא הללמ"מ דלא כר"ש דמקרא מפיק להך אבל מספר י"ג נפה ודאי לאו דוקא ובזה מיושב קושית רמ"ז למה הוצרך ר"ש להביא הפסוק ע"ש כי ר"ש בא להשמיענו דפליג גם על מ"ו דמיירי במספר סאים משו"ה גס הרע"ב הזכיר סאים ומה"ט פירש"י מיעט קאי רק לעומר שנקצר תבואה ואם קצר מעט ימעט בנפות אבל שתה"ל ולחה"פ אם מיעט בסאים סולת שקנה הרי מיעט בכמות החלות וזה מעכב אפי' דיעבד

פרק ז מ"ד תוי"ט ד"ה נסכים הקשה על הכ"מ שלא הערה מקור לדברי מיי' ממתני' דמעילה כו' אינה קושיא שהרי התוס' לעיל דט"ו ע"ב ד"ה אפשר כתבו דמתני' דמעילה יש לפרש דמיירי בנסכים הבאים בפ"ע כו' הובא כאן בתוי"ט ומנחות קדים למעילה ומפורש כאן אם לאו יפסלו בלינה ומפרשי' בגמ' דף ע"ט ע"ב נעשו כמי שנפסלו בלינה כו' הרי ממילא שמעת מינה דמיפסלי בלינה וזהו שסיים הכ"מ שם אחר שהביא משנתינו סיים בזה"ל הרי בהדיא שאם קדשו בכלי נפסלו בלינה ומיותר הוא ולא נמצא זה בשום מקום שכותב מקור לדברי מיי' אלא משום דבגמ' מפרשי' הכא נעשה כמי שנפסלו בלינה וכמו שהקשה עליו התוי"ט ע"ש לזה סיים הכי בהדיא כו' פי' דממילא שמעי' זה מהאי נעשה כו' ומכ"ש לפמ"ש תוס' שם ד"ה ליפלוג דגרסי' במתני' ואם לנו במקום ואם לאו ודאי מוכח מהכא דמיפסל בלינה ע"י קידוש כלי לחודיה לפ"מ דאמרי' דף ע"ט בגמ' דלב ב"ד מתנה אם לא הוצרכו יהיו לזבח אחר רק דבעי' שיהיה זבח זבוח באו"ש דאל"כ יאמרו מותר לשנות נסכים מזבח זה לאחר א"כ עתה דנפסל הזבח לא פסיל ביה לינה דראוי לזבח אחר ע"כ צריך לפרש נעשה כמו שנפסלו בלינה ע"י קידוש כלי קודם שחיטה. גם מה שהקשה תוי"ט על כ"מ דמפרש הסוגיא לענין לפסול בלינה ובאמת מיירי לענין שלא לשנותו לזבח אחר כו' ע"ש יש ליישב דאם יכול לשנותם לזבח אחר משום לב ב"ד מתנה לא מועיל קידוש כלי לפסול בלינה אפי' לזבח אחר ואפי' לא היה זבח זבוח באו"ש הא רק משום גזירה בעי' זבוח באו"ש ומן הדין מותר לשנותם לז"א אפי' לא היה זבוח באו"ש. א"כ קידוש כלי דלשם זבח זה לא מועיל לפסול בלינה אפי' לז"א אי אמרי' דבעי' שחיטת זבח דוקא שלא לשנות ומדמיפסלי בלינה מוכח דקי"כ לחוד מועיל לפסול וכה"ג כתבו תוס' לעיל דט"ו ע"ב ד"ה אפשר. והגמ' הכא נמי ה"ק נעשה כמי שנפסלו בלינה מכבר קודם שחיטה ע"י קידוש כ"ש. מזה מוכח דקי"כ מועיל לפסול בלינה. ומה שהקשה רמ"ז מ"ט תני זבח ולא תני קרבן עי' תירוצו. לפעד"נ משום דתני אם יש שם זבח אחר כו' ומיירי שהיה זבוח כמ"ש רע"ב מהגמ' משו"ה תני נמי זבח בהראשון. עוד יש לומר משום דמיירי בקרבן ציבור ואמרי' בזבחים ד"ו ע"ב ק"צ סכין מושכתן למה שהן ופירש"י דלג ב"ד מתנה עליהם אם הוצרכו כו' ומתני' נמי בהכי תלי טעמא דידה. עוד יש לומר עפמ"ש תוס' דט"ו ב' ד"ה אפשר בתירוצם הב' דלר"מ אפי' שחיטת פיגול קובעת שלא לשנותו לזבח אחר ולרבנן לא קבעה אבל שחיטה כשירה קבעה לד"ה ואפי' ר"מ לא אמר אלא בפיגול אבל לא בשאר פסולים דשחיטה כו' ע"ש והיינו דתני מתני' זבח פסול כו' לאשמעי' אפי' היה כבר זבח והפסול היה בזריקה אפ"ה כשירים הנסכים לז"א משום לב ב"ד מתנה כו'

פרק ח ט"א הקשה תוי"ט ד"ה שאינן על רע"ב שהביא גבי עומר קרא דכתיב בשתי הלחם ותירץ רמ"ז ע"פ הת"כ דמרבי מנחת סוטה מיתורא דמנחה חדשה דפ' פינחס שאינה באה מן החדש קודם לעומר ומיושב בזה מה דמתחיל מתני' בקרבנות היחיד ומסיים בעומר ושה"ל כו' ע"כ. מה יאמר הרמ"ז על ומן הארץ דתני במתני' מה מפיק של יחיד דבאים דוקא מא"י עי' דס"ג ע"ב תוד"ה מן. ולפ"ד רמז הציון בהרע"ב ויקרא כ"ג הוא ט"ס וצ"ל במדבר כ"ח פכ"ו ולפע"ד א"צ להביא מהתו"כ רק מהגמ' דף ע"ז ע"ב ודפ"ג ע"ב דכתיב תביאו יתירא גבי שה"ל מרבי' מיניה כל שאתה מביא ממק"א יהא שבזה כו' ע"ש דמייתי תנאי דסברי עומר ושה"ל כשירים דיעבד מישן ופריך הכתיב גב עומר ראשית ומשני זהו רק למצוה ופריך והא כתיב חדשה ופי' תוס' שם ד"ה והא וכו' אלמא שנה לעכב ולכך לא משני הכא למצוה ובזה מיושב מה דקשה על רע"ב שלא הביא קרא המוקדם בעומר גופיה דכתיב ביה ראשית ולהגמ' הנ"ל לק"מ דאיכא לדחויי למצוה אבל חדשה הוי עיכובא גם לעומר דמרבי' מתביאו. ומיושב ג"כ מה דלא סגי ליה לרע"ב האי קרא דמנחה חדשה גם לשה"ל ומייתי קרא דבכורי קצ"ח (שמות ל"ד) משום דמאן דסבר דשה"ל בא אפי' מן הישן דיעבד מפרש חצבה שתהא חדשה לכל המנחות ופירש"י שה"ל גופיה בא אפי' מישן רק שקודם שיביאו שום מנחה מהחדש יביאו שה"ל אפי' מישן כו' ע"ש אבל בעומר לא שייך זה שהוא משעורים ואין לו שייכות למנחות שרובם ככולם באים מחטים

פרק ט מ"א הקשה רמ"ז מ"ט יש נקודה על וא"ו השני של ועשרון ראשון דיו"ט ראשון של חג ולא בשאר יו"ט דקדמי ליה כו' ומה שתירץ משום דטריחא מילתא דאיכא י"ד כבשים והוי אמינא שימדוד איפה וד' עשרונים כו' תמוה דהא המיעוט הוא שלא ימדוד לפר בשל ג' ולאיל בשל ב' עשרונים כדאיתא בגמ' דף פ"ז ע"ב ע"ש ע"כ נלפע"ד משום דבכל מועדים מקריבים ב' אילים או איל אחד דכתיב בהו שני עשרונים לאיל או לאיל האחד ומיעוט רבים שנים והיה די לכתוב עשרונים שני למה לי ע"כ להורות שיהיה כל עשרון בפ"ע משא"כ הכא דכתיב שני עשרונים לאיל האחד לשני האילים יש לומר להורות שיהיה של שני האילים חלוקה לשתים וכל שני עשרונים יהיו בפ"ע אבל לא כל עשרון בפ"ע להכי אתי הנקודה דלא נימא טריחא מילתא למדוד ל"ט עשרונים לי"ג פרים והוי אמינא וא"ו קמא מוסיף על ענין ראשון וכמו גבי כבשים י"ד מדידות ה"נ גבי פרים י"ג מדידות ואחת יתירא גבי כבשים ולזה בא בפ' עשרון להורות דחד מיותר רק בכבשים לזה נקוד להורות המיעוט כי רק הכא גבי כבשים מדה אחת לכל כבש אבל גבי פרים ג' מדות לכל פר ובאילים שתי מדות לכל איל: מ"ו כל קרבנות הציבור והיחיד טעונים נסכים כו' יש לומר דתני יחיד דומיא דציבור ועופות ליתיה בציבור ובזה א"צ למ"ש רמ"ז דתני ושייר או אין למידין מה"כ כו' ואי משום דשייר מנחות יש לומר מדתני חוץ מבכור כו' ידעי' דמיירי רק בזבחים ולא בעופות ומנחות

פרק י מ"א רבי ישמעאל אומר עומר היה בא בשבת מג' סאין ובחול מה' סאין כו' עי' תוס' דס"ג ע"ב ד"ה רי"ש יהבי טעמא למה מקדים שבת לחול ע"ש וברמ"ז דיהיב טעמא אחרינא. לפעד"נ משום דבשביעית פ"א מ"ד דורש רי"ש בחריש ובקציר תשבות מה חריש רשות כו' יצא קציה"ט שהיא מצוה ודוחה שבת כו' משום דאיהו מרא דדינא דקצה"ע דוחה שבת משו"ה חביבא ליה לאקדומי וחכמים הזכירו ג"כ שבת ברישא משום שהוא פשוט יותר לגבי ג' סאין עי' תוס' כתובות ד"כ ע"ב ד"ה אחד חדשות: מ"ב בהרע"ב יהיב טעמא משום אין מעבירין על המצות ובגמ' דס"ד ע"ב איכא עוד טעמא משום כרמל כו' ע"ש וכתב רמ"ז דטעמא דכרמל ליתיה אליבא דר"מ מ"ד דסבר מהבהבין אותו באור כו' וזה יכול לעשות אפי' בשדה כו' ושוב לא יתקשה ע"י הרוח כו' תמוה שהרי גם לרבנן מהבהבין אותו אלא שאינו באור ממש רק באביב שהוא מנוקב ואדרבא לרבנן ליתיה לטעם זה שהרי יכולים לחובטו בשדה וליתנו באבוב ג"כ בשדה והרי לא ישלוט בו הרוח כשהוא באבוב ש"ק ואפי' אם נאמר שמעט מעט היו קולין באבוב כי לא היה מחזיק ג' סאין וגם קשה להוליך באבוב מפני הנקבים שיפלו הגרעינים דרך שם עכ"פ בעסק של הבהוב שוים ר"מ וחכמים ומהו זה שכתב רמ"ז אבל לרבנן דמצרכי ריחיים כו' ע"ש הא הך דנתנוהו בריחיים ש"ג כו' אליבא דכ"ע הוא וצע"ג: מ"ד בת"י אות ל"ו הקשה לרע"ק היה חולין והקדש מעורבין יחד והרי בדאורייתא אין ברירה מה שייך כאן ברירה הא מה שמניפה בי"ג נפה הוא המובחר לעומר והשאר הרי הוא כקמח ומה שייך בתערובת קמח עם סולת כמו דלא שייך תערובת סובין עם קמח וסולת

פרק יא מ"א תוי"ט ד"ה שתי הלחם, כתב לפרש ולא יחסר לחמו קאי יחסר על האדם ולא על הלחם וראיה מיחזקאל סי' ד' למען יחסרו לחם ומים כו' ע"כ. תמוה שלא הרגיש בחילוק שביניהם דבישעיה הניקוד יחסר בסגו"ל היו"ד וביחזקאל הניקוד יחסרו בפת"ח היו"ד ועי' בתרגום בישעיה ביאר כדברי התוי"ט ולא יחסרון מזוניהון כו' ע"ש מיהו בלא"ה אין ראיה משם שהכינוי דלחם הוא למזונו שהוא ל"ז ומ"ש רמ"ז לדייק מיתור תיבת החלה דמיירי בלישה א"צ לזה אלא מכיון דכתיב שני עשרונים הרי דמיירי בסולת ע"כ האי יהיה היינו בלישה: מ"ו תוי"ט ד"ה רי"א הקשה עליו תוח"ד הא בכה"ג הוי הלכתא פסיקתא כו' ע"ש זהו נגד דברי התוס' פסחים דק"כ ע"ב ד"ה אמר רבא שכתבו ג"כ דלא קיי"ל כהך סתמא דשילהי פ"ב דמגילה דסברה אכילת ק"פ מדאורייתא כל הלילה אלא כסתמא דפסחים שם ופ"ה דזבחים דסברי כראב"ע כו' ע"ש הרי שגם התוס' לא חשבי הלכתא פסיקתא להך דמגילה. גם מש"כ תת"ד דמשו"ה פסקי' כרבנן דהכא משום דבפי"ט דשבת מ"ב סתים לן כוותייהו כו' תמיה שהרי בשבת דף קל"ג ע"ב אמרי' אהא דתני במתני' עושין כ"צ מילה בשבת לאתויי מאי ומפרש לאתויי הא דתני בברייתא שכ"ז שלא פירש חוזר אפי' על ציצין שאין מעכבין אבל אם פירש שאי"ח רק על ציצין המעכבים זה לא נזכר במשנה רק בברייתא שם ואהא אמרי' דזהו רק אליבא דרבנן דהכא דסברי ג"כ שלא יהיה שום הפסק בין סילוק לסידור ע"ש ברש"י

פרק יג מ"ג המעלה את הקומץ בחוץ חייב ושני בזיכין טעונין שני קמצים ע"כ. וכתבו התוס' הביאם התוי"ט ד"ה המעלה דלא מיירי בקומץ דסולת דהא קיי"ל כרבנן דר"א זבחים פי"ג מ"ד דסגי בכזית אלא מיירי בקומץ דבזיכי לבונה ואתי לאפוקי מאידך דר"א שם דאמר עד שיקריב את שניהם ע"כ והקשה תוי"ט דא"כ הוי ליה לשנות תחילה ב' בזיכין כו' ע"כ. לפענ"ד נראה אחרי שנדקדק בלשון המשנה דתני לבונה לא יפחות מקומץ כו' עוד שם האומר הרי עלי לבונה לא יפחות מקומץ המתנדב מנחה יביא עמה קומץ לבינה כו' ולא תני לא יפחות מקומץ והיינו כמ"ש תוי"ט ד"ה לא יפחות משמא דגמ' לעיל די"א ע"ב דבלבונה הבאה עם המנחה רק לכתחילה בעי' קומץ ובסוף סגי ב' קרטין לר"י וקורט אחד לר"ש זולת ר"מ סבר דגם בסוף בעי' קומץ ולא קי"ל כותיה כמ"ש רע"ב לעיל פ"א מ"ג ע"ש ומדתני המעלה את הקומץ בחוץ חייב ולא תני אינו חייב עד שיעלה קומץ ב"מ דכרבנן אתיא דסגי בכזית ומשו"ה נמי לא תני המעלה קומץ בחוד חייב אלא את הקומץ פי' מה שקמץ העלה בחוץ ויכול להיות שלא העלה