אהבת איתן לו

מפ"ג דעירובין מ"ב ומפ"ה דעירובין ע"ש. לפענ"ד מפ"ה דמכילתי' לק"מ דסתם לן במ"ה כרשב"ג שהוזכר במ"ג פ"א ובמ"ד ב' פעמים. א"כ הסתם רחוק הוא מדברי רשב"ג שבמ"ק וגבא קמייתא דמשנה ד'. מבכורות ג"כ לק"מ דשם לא בא הסתם לפסוק הלכה אלא להכריע כדברי ר' יהודה שמפרש מחלוקת דעקביא וחכמים בשחטו בזה התיר עקביא אבל במת ד"ה אסור דלא כת"ק שסובר דפליגי בתרווייהו ודלא כר' יוסי שסובר דפליגי במת אבל בשחטו אפי' לרבנן מותר ובהא הוי ר' יוסי יחיד לגבי ת"ק ור' יהודה ולהכי שפיר אמר רנב"י שם דכ"ו ע"א מתני' נמי דיקא דבשחטו פליגי. דהוי רק סניף להכריע כר' יהודה דגם ת"ק סבר כותי' בשחטו. וביותר יש לומר דלאו אסתמא לחוד סמיך שהוא רק לסניף דעיקר סמכי' על מה דאמר ר"נ שם מקודם דמסתברא כותי' דר' יהודה הואיל ותנן בבחירתא כותי'. ואפשר עוד לומר שלא אמר הירושלמי זה רק היכא דפליגי אליבא דנפשייהו שלא לפסוק הלכה כסתם אבל לא היכא דפליגי לפרש מחלוקת הקודמים להם. מפ"ג דעירובין לק"מ דלא מיקרי סמוך כיון שמפסיק ביניהם מחלוקת ר' יהודה ורבנן אי מערבי' לכהן בביה"ק. מפ"ה דעירובין לק"מ חדא שהתוס' שם ד' נ"ז ד"ה רב הונא הגיהו כמה ראיות מקודם דהלכה כרב הונא ולבסוף כתבו מדהוי מחלוקת ואח"כ סתם כו' ע"ש. א"כ לא הוי ג"כ אלא לסניף בעלמא עיי"ש. ועוד דהתם מחלוקת ר"מ ורבנן בעיר אחת והסתם הוא בב' עיירות הגם דלחייא ב"ר שוים הם דבשניהם קרפף אחד אבל אהני לן דלא מיקרי סמוך כיון שאינו ממש מהענין שנחלקו בו. ועיי' ליקוטי המשנה בשם יד מלאני. מיהו לפע"ד בל"ז אין ראיי' מכאן לפסוק כר"מ מכח סתם שאחר מחלוקת מדתני' אף במקום שאמרו להשכיר ולא תני אף במקום שמותר להשכיר מזה מוכח אדרבא שאין הלכה כר"מ. דהא שאמרו קתני. מי הוא שאמר זה. הוא ר"מ ולא סבירא לן כותי' אלא דאפי' בא"י מותר להשכיר ואל תשיבני אי הלכה כר' יוסי הוי לי' למיתני בקיצור אין משכירי' להם בתים לבית דירה ולא גוי לי' למיתני כלל אף במקום שאמרו, יש לומר דרבותא אשמעי' דאפי' בסוריא אין משכירי' להם בתים לדירה אפי' לר' יוסי לפי שאנו מצווים לשרש אחר ע"ז אפי' בסוריא וכש"כ בא"י

פרק ג מ"ו התו' חדשים הקשה למה מייתי רע"ק מחזרם כמו דוה ולא מייתי מדכתיב והוציאו את הנדה כו'. יש ליישב לפע"ד עפ"ד התוס' שבת ד' פ"ב ע"ב ד"ה אמר רבה שהקשו בין לרבה בין לר' אלעזר דבשילהי שמעתי' ד' פ"ג ע"ב אמרי' טומאת ע"ז דרבנן להכי לקולא מקשי' איתקש לשרץ דלא מטמאה במשא ולנידה דאינה לאיברי' כו' ע"ש. ומ"ט דרע"ק דלא מקיש לקולא לנידה דאינה לאיברי' זהו לר"א ומכ"ש דקשה לרבה דאמר דאפי' לרבנן מטמאה במשא מהיקישא דנידה. ותירצו מדכתיב שם מקודם וטמאתם את צפוי פסילי כספך כו' למה לי' תו למימר תזרם כרו דוה אלא לומר שמאוד יש להרחיק ואתי למימר אע"ג דשארי קראי נדרשות לקולא משום דטומאת ע"ז דרבנן מנידה ילפי' לחומרא מש"ה אמר רבה לכ"ע מטמא במשא כו' לפ"ז קושיית הוח"ד מתורץ היטב

פרק ה מ"ט תוי"ט ד"ה ושיער נזיר. הקשה דבפ"ב דקידושין מ"ט מביא הרע"ב פסוק קדוש יהי' גדל פרע כו' והכא מייתי ונתן על האש כו' ע"ש שהניח בקושיא. לפע"ד א"ש ע"פ הגמ' קידושין ד' נ"ז ע"ב דמפרש טעמא דסיפא מכרן וקידש בדמיהן מקודשת גבי שיער נזיר מדכתיב קדוש יהי' וגו' ולא קרי' קודש אלא קדוש ילפי' הוא קדוש ואין דמיו נתפסי' בקדושה הרי דמשום סיפא מוכרח להביאו גם ברישא וכמ"ש תוס' שם ד' נ"ו ע"ב ד"ה המקדש דלא חשיב מתני' ע"ז משום סיפא דליתא בע"ז שתופסת דמי' כו' ע"ש. וה"נ מייתי הרע"ב האי קרא דמייתי הגמ' שם אבל הכא ניחא לי' להרע"ב להביא מקרא מפורש דבעי שריפה. משום דמקרא דקדוש יהי' לא מוכח כ"כ דמיירי בשיער אלא שהנזיר יהי' קדוש שלא יגלח שער ראשו. ומה שתירץ ליקוטי המשנה בשם הגאון מו"ה משה דקרא דקידושי' מיירי בגילח תוך נזירותו כו' במח"כ גאונו לא ראה דברי הילקוט פ' נשא רמז תש"י וכ"ה במד"ר במ"ר פ' יו"ד וז"ל קדוש יהי' למה נאמר לפי שהוא לומר וגלח המיר כו' אין לי אלא המגלח כמצותו ששערו אסור ואוסר. גילחוהו ליסטים מניין ת"ל קדוש יהי' מ"מ כו' ע"ש. לפ"ז לא הי' צריך הגאון הנ"ל לכתוב מדנפשי' דמיירי בתוך ימי נזירותו אלא אפי' אחר ימי נזירותו שגילחוהו ליסטים. עוד יש לומר עפ"מ דאמרי' בריש קידושין דמש"ה תני האיש מקדש משום דאסר לה אכ"ע כהקדש כו' ע"ש. מש"ה בקידושי' שייך טפי לאתויי קרא דקדוש יהי' כו' לומר שא"י לקדש בדבר שהוא קודש. עוד יש לומר ע"פ החילוק בין נזיר טמא לטהור דאמרי' שילהי תמורה וכ"ה ברמב"ם ה' נזירות פ"ו ה' י"ד ובה' פהמו"ק פי"ט היו"ד הי"א דשיער דטהור בשריפה ודטמא בקבורה ואי' בתמורה שם כל הנשרפי' אפרן מותר והנקברי' אפרן אסור כו' ע"ש. והתוס' שם בקידושין ד' נ"ו ב' ז"ה המקדש הקשו הא שרי ליהנות שלא כדה"נ ותירצו דמיירי שאינו ש"פ שלא כדה"נ ועוד דהוי כמו קידושי טעות כו' ע"ש. מש"ה מייתי קרא דקדוש יהי' לכלול תרוייהו שהשיער אסור בהנאה דאילו מקרא דונתן על האש היתה מקודשת אם יש ש"פ שלא כדה"נ לתי' א' דתוס' ואפי' לתי' ב' אם גילתה דעתה בפי' שאין מקפדת ליהנות דוקא כדה"נ תו לא הוי טעות. כן נלפע"ד בס"ד ועיי' הרמ"ז שכתב ג"כ כהגאון הנ"ל ולא זכר דברי המד"ר וילקוט הנ"ל. ומה שהקשה הרמ"ז ליכתוב ונתן דמיירי אחר עשיית המצוה וכ"ש קודם ותירץ דאי לא כתיב קדוש יהי' לא הוי ידעי' איסור הנאה דה"א ונתן על האש רק למצוה כו' ע"ש. תמוה שהרי קדוש יהי' מוכרח לכתוב בל"ז לענין שאין תופס דמיו גם מה שייך כאן למצוה הא לא בעי' שנה הכתוב לעכב רק בקדשים וזה אינו קדשים. ובל"ז לק"מ שהרי מוכרח לכתוב שישלח תחת הדוד ולא סגי לי' בשריפה בכ"מ שירצה כמו חמץ ודכותי' בשילהי תמורה ע"ש. גם לפי הילקוט הנ"ל דמיירי בגלחוהו לסטים יש לומר דמיירי ג"כ אחר מלאת ימי נזרו א"כ תרוייהו אחר מצותו

מסכת זבחים

פרק א משנה א בהרע"ב ד"ה חוץ כתב מחטאתו אשר חטא שתהא לשם אותו החטא כו' ע"כ המעיין בגמ' ד"ח א' יראה דילפי' מקרא דוכפר עליו הכהן מחטאתו דכתיב בפ' ויקרא גבי חטאת דשמיעת קול ויקרא סי' ה' פ"ו אבל הפסוק שברע"ב הוא שם פיו"ד וגבי עולה כתיב בההוא קרא ואת השני יעשה עולה כמשפט גז' וכמ"ש התוס' שם ד"ה זריקה בסוה"ד דמהיכא דכתיב ונסלח לו לא מצינן למילף דהוי פי' מחטאתו היינו מרשעו. רק הקר דמייתי הגמ' כתיב ביה רק מחטאתו היינו מקרבנו גו' עי"ש וילפותא דלשם אותו החטא אמרי' בגמ' ד"ט ע"ב דילפי' מושחט אותה לחטאת ולא כתיב לחטאת אותה כמ"ש התוס' שם ד"ה ושחט ולא כהרע"ב שכתב דילפי' מדכתיב מחטאתו אשר חטא וצ"ע: שם מחלוקת ר"א ורבנן באשם שלא לשמו דר"א פוסל מדכתיב כחטאת כאשם. ורבנן סברי דהיקישא אתי לסמיכה כדאיתא בגמ' דף י"א ע"ב והקשה תוס' חדשים נימא אין היקש למחצה כדפריך במנחות דף ד' א' אין גז"ש למחצה. לפענ"ד יש ליישב משום דבגמ' ד"ד ע"ב יד"ח ע"א ילפי' משלמים בהיקישא לכל הקרבנות מקרא דזאת התורה לעולה כו' א"ב כיון דהיקישא כחטאת כאשם אתי לסמיכה תו אמרי' דאשם דכתיב נמי בקרא בזה"ת לעולה גו' מקשי' ג"כ אשם לשלמים דכשר שלא לשמו הגם דחטאת כתיב ג"כ בההוא קרא ופסול ש"ל עכ"פ מאי אולמא האי היקישא מהאי היקישא ועי' חומר בקודש להגאון תפא"י פ"ד אות י' ד"ה בפתיחת שער ההיכל כו' מש"כ בזה. וביותר לפמ"ש התוס' ד"ה מיעט דהיא דכתיב גבי חטאת לה' לגופי' לעכב אלא לגלויי אהוא דאשם דלא מעכב וכ"כ עוד במנחות ד"ד א' ד"ה חטאת ע"ש לק"מ מאי היקש למחצה. ומה שהקשה תוס' רע"ק אות ז' ע"ד התוס' ד"י ע"ב ד"ה הרי הא' מאי אהני היקישא לר"א נימא דאותה מבטל ההיקש לחטאת כי היכי דמבטל הגז"ש דעון עון דאתי למותר נדבה ואי משום אין גז"ש למחצה הא כתיב אותה כו' ע"ש. יש ליישב עפמ"ש תוס' ד"ה מיעט

מסכת הוריות

פרק ב מ"ג תוי"ט ד"ה אין חייבי' הקשה על הגמ' ד"ו ע"ב דמייתי ראיי' דגם משיח בע"ז לא מיחייב בשגגת מעשה דלא כרבי והא דלא תני וכן המשיח. הא גבי זדונו כרת ושג"ח נמי לא תני לי' אלא ה"ה ה"נ הוא הדין. הקשה הנ"ל למה לא מייתי מרישא. ע"כ. פי' דהא ברישא גבי ביטול מקצת כו' נמי לא תני בע"ז וכן המשיח ע"ש או אפשר דכונתו לפי פירושו דמש"ה תני הכא גבי שג"מ ולא בע"ז אין חייבי' כו' לכלול גם משיח ודלא כרבי ע"ש. אבל גבי בימ"ק וקיים מקצת וגבי זד"כ ושג"ח דליכא דפליג במשיח בע"ז אין מזכיר אי"ח דסמיך על אי"ח דשאר מצוות וזהו הרישא שכתב התוי"ט פי' הי' אין חייבי'. ובירושלמי באמת מייתי מרישא היינו גבי בימ"ק וקמ"ק כו' ע"ש. ונלפענ"ד ליישב ע"פ הגמ' ד"ח ע"א דרבי סבר דילפי' מגז"ש דעלי' מעריות דבעי' זד"כ ושג"ח ורבנן סברי ג"ש דעלי' אתי לצרות דעריות דריש יבמות וזד"כ ובג"ח ילפי' מדכתיב גבי ע"ז תורה אחת כו' והנפש אש"ת בי"ר כו' הוקשה כה"ת לע"ז מה ע"ז זד"כ וש"ח כו' ע"ש. והשתא דקיימי' גבי שג"מ במשיח דלא כרבי מש"ה מייתי מזד"כ ושג"ח דלא פליג רבי גם במשיח בע"ז בעי' ז"כ ושג"ח הגם דלדידי' לא ילפי' זה מע"ז וכ"ש לדידן דכל עיקר ז"כ ושג"ח ילפי' לי' מע"ז ודאי גם משיח בע"ז בעי' ז"כ ושגי"ח ואפ"ה לא תני לי' ה"ה הכא. ועיי' ד"ז ע"ב בריי' לפי שיצאת ע"ז לידון בעצמה יכול יהו חייבי' על עקירת מצוה כולה כו' פירש"י לידון בעצמה בהבאת פר ושעיר ויצאה מכלל פר הע"ד ש"צ כו' ע"ש ואילו בד"ח ע"א פירש"י שיצאה לידון בעצמה דכתיב וכי תשגו כו' ולא כתיב הכא כרת כו' ע"ש. וזה צע"ג. ומה שהקשו תוס' ד"ח ע"א מה שייך לומר אי"ח חטאת אלא ע"ד ששגגתו חטאת ותירצו מה שאדם אחר מביא כו' ע"ש. לפע"ד יש לפרש דוי"ו דושגגתו מיותר כמו ואי' וענה. נרדם ורכב וסוס. כמ"ש רש"י שם ע"ש. ורש"י הכא פי' דאתא לאפוקי מגפף ומנשק ומרבץ שהן בל"ת ולא בכרת. וה"ק ולא בע"ז עד שיורו בדבר כזד"כ. בזה הוא שגגתו חטאת דהיינו עבודה גמורה. ובאמת לפנינו במתני' הגירסא ולא בע"ז עד שיורו כו' ול"ג אין חייבי'. וכמו גבי בימ"ק וקמ"ק דלעיל ופריך בלישני' דרישא דמיירי בשאר מצות דשייך ושגגתו בוי"ו. תני נמי הכא הכי:

מ"ד תוי"ט ד"ה פרוש השיג על רש"י שכתב דהעשה היא מוהזרתם כו' לפרוש סמוך לוסתה. לפע"ד הדין עם רש"י. דמתני' אסור לפרוש מיד אלא באבר מת מוכח מזה המשמש מת בעריות פטור לרבא בשבועות ד' ח"י ע"א והכי קיי"ל כמ"ש הרמב"ם בה' שגגות פ"ה ה"ז ע"ש ורבא מוקי למתני' בסמוך לוסתה דלא כאביי דמוקי מתני' בשאין סלו"ם ולרבא מש"ה מתירי' לו לפרוש בא"מ אפרישה פטור דמש"מ בעריות פטור ואכניסה פטור משום דמזיד הוא ויש בזה מחלוקת רז"ה ורמב"ן הובא במהרש"א שם לרז"ה אפי' סלו"ס אנוס הוא אכניסה דוהזרתם הוי רק אסמכתא ולרמב"ן אנוס הוא אפי' לא הוי רק אסמכתא כו' ע"ש מיהו רש"י שם כתב דאכניסה שוגג הוא כסבור יכולני לבעול כדאי' בגמ' שם די"ז ע"ב ומזיד לא הוי דכלו"ש אין בו כרת וחטאת כו' ע"ש י"ח א' רש"י ד"ה ובת"ח לנו. ולישנא דמתני' קשה לי' לרש"י דתני מ"ע שבנדה פרוש מה"נ הרי העשה היא שאל יפרוש כמ"ש ותהי נדתה עליו ובמה שהוא שוכב עלי' הוא מקיים מ"ע. מש"ה פי' דמתני' מיירי במה שמצווה לפרוש סלו"ם וכפירש"י מפורש בירושלמי ה"ה איזוהי מ"ע שבנדה א"ר אבין והזרתם את ב"י מטומאתם כו' ע"ש. וגמ' דילן בשבועות שם דמפרש מותהי נדתה עליו אפשר אותו מ"ד סבר כאביי דמוקי מתני' שלא סלו"ם. עוד אי' שם בירושלמי מה שהוא נגד גמ' דילן לענין קצרה וארוכה דבגמ' דילן אמרי' לפ"מ דקיי"ל המשמש מת בעריות פטור לא שייך בנדה קצרה וארוכה רק לאביי דסבר חייב שייך קוא"ר וכמ"ש תוס' שם ד"ה א"כ ואפי' לאביי הוי בנדה היפוך מבמקדש שאם בא בארוכה פטור דהיינו שלא פירש מיד ובקצרה שפי' מיד חייב כדאי' בגמ' שם ארוכה דהכא קצרה דהתם כו' ע"ש ואילו בירושלמי אמר גם בנדה בא לו בארוכה חייב בקצרה פטור וזה תמוה אם לא נאמר שצ"ל בהיפוך וכ"מ ממה דאמרי' שם איזוהי קצרה שלא יצן פי' שלא צינן עצמו אלא פי' מיד ובכה"ג חייב. ואיך שיהי' זהו רק לאביי דסבר מש"מ בעניות חייב ואיהו הא מוקי מתני' בשלא סלו"ס ואיך מיד אח"כ אמר מ"ע שבנדה מוהזרתם. וזהו תרתי דסתרי לפמ"ש לעיל וצ"ע. ומה שהקשה ק"י אות כ"ז מ"ש דנקט מ"ע שבנדה הא גם בנותר וחמץ שייך פרוש בזמן איסורו. לפע"ד לק"מ לא מיבעי אי מיירי בסמוך לוסתה ודאי לא מצינו איסור זה בנותר וחמץ כי רק חכמים עשו סייג לאכול, רק עד חצות וכן בחמץ אסור ב' שעות מקודם משא"כ בנדה כתיב בתורה והזרתם כו' אלא אפי' שלא סלו"ם ג"כ לא דמי דבנדה כתיב בפי' שיהי' בנדתה עמה כמ"ש ותהי נדתה עליו גם חידוש גדול כזה לא מצינו שיהי' אסור לפרוש מבעילת איסור כרת וכאן כתיב לא תקרב לא תפרוש. גם מה שהקשה ליקוטי המשנה למה לא שאל במתני' איזוהי מ"ע ול"ת שבמקדש. מיושב ג"כ לפ"ז. דגבי מקדש ידעי' מה שמפורש בתורה וישלחו מהמ"ח כ"צ וכל זב כו' וזהו הל"ת שלא יכנס. ממילא אם נטמא במקדש מ"ע היא לצאת בקצרה. שלא ישהה עליו איסור כניסה או שהי' במקדש בטומאה. אבל הכא הוא בהיפוך שאסור לו לצאת בקצרה רק דוקא בארוכה. ועוד דבנדה זימנין דחייב שתים אכניסה ואפרישה. כדאי' בשבועות שם לאביי בסלו"ם ובת"ח לא ולא לזו כאוקימתא דרבא שם ע"ש. ומכ"ש לאביי דסבר מש"מ בעריות חייב יש חידוש גדול במה דאמרי' שימתין עד שיה"א מת שגם או יעשה איסור בעילת נדה אלא דאנוס עיי"ש בשבועות דכניסה הוי ל"ת ופרישה הוי מ"ע ושפיר איכא חידושא טובא בנדה יותר מבמקדש במה דלפעמים חייב שתים. גם מ"ש הת"י כאן אות כ"ט שהיא פטורה דקרקע עולם היא הוא נגד הגמ' שבועות שם דמייתי מתני' נמצא על שלה כו' וחייבי' בקרבן וכבר נשאל הנו"ב בזה. עיי' נו"ב מה"ת ח' יו"ד ת' פ"ה שהקשה לו רב א' ע"ד רמ"א ביו"ד סי' קפ"ה ס"ד מהך מתני' ע"ש

הנ"ל דצריכי תרי קראי כחטאת לפסול שלא לשמה דאותה דכתיב בחטאה נקבה ומותרה לא קרב עולה שהוא זכר אלא המכר ויביא בדמיה עולה משו"ה פסול ש"ל וחד בשעיר נשיא דזכר הוא ומותרו גופיה קרב עולה ה"א דכשר שלל"ש כו' ע"ש מתורץ קושיא הנ"ל דהיקישא כחטאת כאשם שנכלל בו כל החטאות גם שעיר נשיא לא אתי אותה לאפוקי מהיקישא אבל גבי גז"ש דעון עון משמיעת קול שהוא חטאת נקבה שפיר אמרי' דאותה מפיק מהיקש שהרי אשם זכר הוא ומותרו גופיה קרב עולה משו"ה כשר שלל"ש. עוד יש לומר לפ"מ דאיתא בילקוט פרשה צו רמז הצ"ב דלאו מהיקישא לחוד ילפי' לר"א אלא מדכתיב תורה אחת להם ואי נימא דכשר שלל"ש היקישא למאי אתי וכ"ת לסמיכה הא זה ידעי' מדכתיב כחטאת כאשם ע"כ תורה אחת להם לפסול שלל"ש משא"כ גז"ש דעון עון למיתרי נדבה אתי ואי משום אין גז"ש למחצה הא כתיב אותה כו'. גם מה שהקשה תוס' רע"ק אות ט' ע"ד תוס' ד"ב א' ד"ה לשם גבוה הא ודאי קדשים מחללין קדשים היינו לפסול לגמרי דאי לעלות לש"ח הא גם לשם חולין לא עלו לש"ח כו' ע"ש. לפענ"ד יש ליישב דה"פ לפ"מ שהניחו שם תוס' בהחלט דחילול היינו פסול לגמרי הקשו מדאמרי' קדשים מח"ק ואין חולין מת"ק. ואי נימא דחילול היינו פסול לגמרי א"כ בקדשים גופיה משכחי' חילוק יש שמחללין ויש שאין מחללין דאטו פסח וחטאת כתיב בקרא הא כתיב קדשים סתם לזה תירצו דה"פ קדשים מח"ק כו' בקדשים משכחי' זימנין דמחללין קדשים כגון פסח וחטאת אבל חולין בשום פעם אין מחללין קדשים דאפי' פו"ח לשם חולין כשירים ול"ע לשם חילול ולעולם חלול פסול לגמרי משמע. ומ"ש התפא"י מ"ב אות כ' דבכור לשם מעשר לא מיפסיל משום נמוך הגם דבכור גבוה ממעשר כדאי' לקמן פ"י מ"ג שנאכל לכהנים והשמיט קדושתו מרחם] וטעמא דבעי' שיהיה הגבהות בעבודה שהוא לה' כו' הוא נגד דעת הגאון רע"א באות ח' גם הגאון רש"ש זצ"ל סבר כתוס' רע"ק עי' חי' רש"ש ולדברי הת"י מאי פריך הגמ' ד' י"א ע"ב מאי קמ"ל גבוה ונמוך תנינא כו' ופריך עוד הא נמי תניא שלמים קודמים לבכור כו' ע"ש והרי חידוש גדול משמיענו בסיפא דוקא בכור ומעשר לגבי שלמים מיקרי נמוך לפסול שלל"ש אבל לא מעשר לגבי בכור וכי יש לך חידוש גדול מזה. ומ"ש ת"י אות ט'