אהבת איתן לה

ב"ש דסברי מה דגמרה הביצה במעי אמה לא חשיב הכנה למיסר כשנולדה למחר ביו"ט אבל לידה ודאי חשיב הכנה ואפי' שמואל דמתיר אפרוח שנולד ביו"ט שאחר שבת מודה בנולד בשבת שאסור ביו"ט שאחריו דהוי שבת מכין ליו"ט ולא דמי לעגל שנולד בשבת דפסקי' באו"ח סי' תצ"ח ס"ה דשרי ביו"ט שלאחריו דכך הוא ראוי אם לא הי' נולד, והי' ניתר בשחיטת אמו כמו עכשיו שנולד מש"ה לא השיב הכנה ועוד דחוי לשוחטו לחולה אם הי' לו חולה מבע"י ואז יהי' אח"כ מותר לבריא באומצא וכמ"ש המג"א שם ס"ק י"א בשם הר"ן ע"ש שזהו עיקר ההיתר דחוי לבריא ועיי' או"ח סי' תקי"ג ס"ח מג"א ס"ק ט"ו ט"ז וס"ק י"א ובמחה"ש ופרמ"ג שם הגם דבאפרוח שייך ג"כ לומר שבת מכין לעצמו לשוחטו לחולה וכמ"ש הר"ן הובא במג"א שם. מיהו לא שייך בי' דאח"כ יהי' חזי לבריא כי קטן הוא מאוד ועוד כיון שבעודו בקליפתו לא חזי מידי הוי לידתו הכנה גמורה מה"ת לדעת הט"ז שם וחמירא מהכנה דביצה דהוי רק מדרבנן ע"ש. אבל לידת עגל לפמ"ש הרא"ש בפ"ק דביצה לא חשיבא הכנה והפי' דמתני' בהמה שנולדה ביו"ט הכל מודים מותרת אפי' בו ביום ונקט יום טוב משום דאיירי בי' תנא. מעיקרא בפלוגתא דב"ש וב"ה גבי ביצה ועוד דבשבת איסור רביע עלי' שאסור לשוחטו ולמאי יהי' מותר אבל אפרוח שיצא מן הביצה. פי' בשבת הכל מודים שהוא אסור. פי' ביו"ט שלאחריו ובזה סרו מהר כל הקושיות של התוי"ט. מה שהקשה הא לראב"י אפי' בחול אסור לפמ"ש דמיירי ביום המחר. שוב לק"מ מה שהקשה למה מייתי ברייתא ולא מייתי מתני' ג"כ לק"מ דכיון דאפרוח מיירי לאסור ביום מחר א"כ ס"ד לפרש היתר דבהמה ג"כ ביום מחר כגון ב' י"ט של ר''ה ואשמעי' אפי' לב"ש דאסור לדידהו הביצה גם בשבת שאחר יו"ט שנולדה בו לגומעה חי' אבל בהמה מותר מש"ה מייתי בריי' דמפורש בה ההיתר לבו ביום. גם מה שהקשה הא פלוגתא דרו"ש היא. לפמ"ש לק"מ דבהא אפי' שמואל מודה וכמ"ש ובזה סרו מהר דבריו שבד"ה ואפרוח שכתב מתני' אתיא כרב כו' ע"ש ולפמ"ש א"צ לזה דאתיא ככ"ע:

מ"ח ח"י אות נ"ד הביא מהגמ' יבמות ד' י"ד ע"ב דמודעי להו ללמדך שחיבה וריעות נוהגים זה בזה כו'. מזה ראיי' שאינו ע"פ דין רק מידת חסידות כו' ע"ש באמת ליתא הכי בגמ' רק מייתי בריי' דלא נמנעו מלישא נשים זמ"ז ומלעשות טהרות כו' ללמדך שחיבה כו'. אבל דמודעי להו לא מכר בבריי' רק דהגמ' אמר שם מקודם הכי ע"ש. לפ"ז הפי' הוא שאילו לא היו נוהגי' חיבה זב"ז לא היו עושים זה כי היו מרחיקים עצמן זה מזה ולא היו סומכי' על ההודעה. ומ''שבביאור הגמ' דחולין ד' קי"א ע"ב עיי' ערוך לנר סוכה בהחיבור ד' ח"י ע"א ע"ב בשם ריטב"א. ובאמת יש להקשות על הגמ' שם כיון דבאמת אמר רב בפי' דאסור למה אמר הגמ' דלאו בפי' איתמר כו' והרי התוס' כ' שם דבפי' אמר כדמייתי עובדא בר' אלעזר בי מר שמואל כו' עיי"ש ולולא פירש"י הי' אפשר ליישב כמ"ש המחברים האלה דשמואל שכח ורב לא הכיר כו' עיי"ש אבל רש"י פי' שם על מה שאמר רב תם לי' כו' להד"מ ע"ש. עכ"פ יש לתמוה על הת"י איך לא זכר הגמ' דסוכה ד' יו"ד דאגנינהו ר"נ בסוכה שהיתה הנויין שלה מופלגים ד"ט מהסכך כו' ע"ש ולא זכר כלוה מדברי הריטב"א שם שכתב שאסור באם לא יוכל האוסר להכיר שהוא דבר איסור כו' ע"ש. אם לא שנפרש דברי רש"י מ"ש להד"מ היינו לא בדבריך שאתה אומר שחזרתי משמועתי מכח מה דשמואל יהב לי ואכלתי כי הוא לא יתן לי מידי דלא סבירא לי ואם האמת כדבריו בודאי עשה זה בשוגג ע"י שכחה והוא רוצה להוכיח מלא יאונה לצדיק כ"א ואני אומר שאין זו הוכחה איני צדיק בעיני וכמ"ש המחברים הנ"ל. ואני אומר בהיפוך לא יאונה לצדיק כ"א על שמואל שלא יזדמן לו לבוא לידי עבירה להאכיל אדם דבר האסור לפי דעת האוכל אם אין יכול להכיר שיש כאן איסור ומה שאמר לך שאכלתי אומר בדדמי כי אמת הוא שאכלתי אצלו אבל לא באותו הפעם שהי' דגים שעלו בקערה של בשר פשר דמ"ש רש"י להד"מ פי' להד"מ שחזרתי בו הגם שאכלתי זה הי' מצד שהי' באתרי' דשמואל רשאי להיות מורה הלכה בפני רבו אבל לא חזרתי בו והוא נתן לי מפאת שלא יודע שאני אוסר בזה כי אילו היה יודע חס לי' וכו'

פרק ח מ"א במשנה העיד ר"ש בן בתירא על אפר חטאת שנגע טמא במקצתו שטימא את כולו הוסיף רע"ק סולת קטורת לבונה גחלים שנגע ט"י במקצתם כו' ופי' רע''ב דצירוף כלי אסמכוה רבנן אקרא דכף אחת כו' ורע"ק הוסיף אפי' טבול יום ורמב"ם של ר"ש ב"ב לא שמענו אלא כלי שי"ל תוך ורע"ק הוסיף שאפי' סולת וקטורת ולבונה וגחלים שאינה בתוך כלי אלא צבורים כו' הרי הם כאילו מונחים בתוך כלי כו' ע"ש. והקשה התוי"ט למה כתב זה מהרמב"ם והוא גמרא ערוכה חגיגה ד' כ"ד ע"א שינוייא דר"נ בשם רבה ב"א ע"ש ותמה על הרע"ב שפי' מדנפשי' דלא כהגמ' עוד תמה ע"ד רמב"ם ורע"ב שכתבו דצ"כ מדרבנן ונסבי לקרא בשם אסמכתא ובחגיגה שם מוכח דלר' חנין דנסיב קרא הוי צ"כ דאוריי' ומ"ד דרבנן לית לי' קרא אפי' למיסמך עלי' וביותר אפר חטאת דלא מיירי בי' קרא כלל רק בקדשי מזבח כו' ואני מוסיף להקשות על ייתור לשון בפי' הרמב"ם שמביא הרע"ב למה פרט הני דברים שמפורשי' במתני' הי' לו לכתוב בקיצור שרע"ק הוסיף אפי' כלי שאין לו תוך. עוד יש להעיר בדברי הגמ' חגיגה שם דפריך תינח סולת. קטורת ולבונה מאי א"ל ומשני א"ר נתנן כו' שהי' לו לומר אלא אר"נ שהרי בתירוץ הקודם הוזכר שם התרצן והוא ריש לקיש משום ב"ק ע"ש. והנה במנחות ד' כ"ד א' בעי רב כהנא מהו לקמוץ מזה על זה צ"כ דאוריי' או דרבנן כו' וע"ש בתוס' ד"ה צירוף שהקשו דר"נ גופי' בחגיגה שם מדקדק שהוא דרבנן ושמא הדר בי' מכח כו' ע"ש. עוד הקשו שם ד"ה שא"צ לכלי דהכא פשיטא לי' לר"ב דמה שא"צ לכלי אין כלי מצרף ובחגיגה שם משמע דלא פליג אשינוייא דב"ק דמשני דמיירי בשירי מנחה שמוסיף רע"ק אפי' שא"צ לכלי ותירצו דשמא סבר כשינוייא דר"נ שהוסיף רע"ק באין לו תוך. עוד תירצו דשאני שירי מנחה שכבר היו קודש בעת שהי' צריך לכלי להכי עשו חכמים שלא יצא מקדושתו כו' ע"ש ובאמת תירוצם השני מפורש בירושלמי הובא בתוס' חגיגה ד' כ"ג ב' ד"ה שאם וז"ל ירושלמי. ריב"ח בשם ר' יוחנן מפני מה אומרים שירי מנחה מחברי' א"ע מפני שנזקקו לכליין כו' ע"ש. ולפלא שהתוס' כתבו זה מדעת עצמן. והנה התוס' שם בחגיגה ד"ה שאם כתבו דשינוייא דב"ק דסבר שיש צ"כ אפי' מה שא"צ לכלי זהו רק למ"ד צ"כ דאוריי' אבל למ"ד דרבנן ליכא צ"כ בא"צ לכלי אפי' מדרבנן ובהכי א"ש ההיא דיומא פ"ד ד' מ"ד ע"ב נתפזרו לו קב גחלים מכבדן לאמה כו' ע"ש וכ"כ התו' ישנים יומא שם ד"ה נתפזרו. והנה הרמב"ם בה' אה"ט פי"ב ה"ז פסק דצ"כ אפי' בקודש גמור הוי מדרבנן ושם בה"ח פסק דמה שא"צ לכלי אפי' מדרבנן אימ"צ כו' ע"ש מיהו קושיית תוס' דמנחות הנ"ל יש ליישב בפשיטות דשם מיירי בהניח בין ב' חצאי עשרון דמנחה עוד חצי עשרון שאינו מן המנחה בזה שפיר אמרי' כיון שא"צ לכלי חשיב הפסק ומעכב צ"כ דב' ק"ט ומכ"ש להרמב"ם דמפרש הך דמנחות בהניח ביניהם דבר שאינו סולת כמ"ש הכ"מ שם אבל לענין צירוף דעצם הדבר שא"צ לכלי בזה שפיר יש צ"כ מדרבנן. עוד יש ליישב לפמ"ש תוס' הנ"ל בחגיגה כי רק למ"ד צ"כ דאוריי' יש צ"כ בא"צ לכלי ע"ש א"כ רב כהנא דסבר בחגיגה צ"כ דרבנן ואפי' לפי הסוגיא דמנחות דמספקא לי' אי דאוריי' אי דרבנן עכ"פ כיון דלא פשיטא לי' דהוי דאוריי' מש"ה פשיטא לי' גבי הושיט אחד ביניהן דליכא צ"כ במה שא"צ לכלי לענין זה שיהי' מפסיק ביניהם ואפי' מדרבנן ליכא צ"כ. א"כ איפוא סברא היא לומר כמו גבי א"צ לכלי אמרי' למ"ד צ"כ דרבנן ליכא צ"כ אפי' מדרבנן ה"נ וה"ה גבי אין לו תוך אמרי' הכי דמ"ש כמו דאמרי' דתירוצא דא"צ לכלי הוא רק למ"ד צ"כ דאוריי' כמו כן תירוצא דאין לו תוך דכותי' וסברא היא דאי צ"כ דאוריי' שייך לומר שחכמים הוסיפו אפי' אין לו תוך והוסיפו א"צ לכלי משא"כ אי עיקר צ"כ דרבנן מיסתיי' למימר צ"כ בצריך לכלי וביש לו תוך דהוי כלי ומיושב פי' הרע"ב שכתב בהוספת רע"ק שהוסיף אפי' טבול יום דלא כהגמ' כי הגמ' אזלא למ"ד צ"כ דאוריי' ומיושב ג"כ מש"כ דאסמכוה אקרא דכף אחת. שהרי גם בדברי ר"ש ב"ב כתב הרע"ב בזה"ל מעלה עשו בקודש ובאפר חטאת כו' ושפיר מסיים אח"כ ואסמכוה אקרא כו' ומצינן למימר דהיינו בקודש אבל לא לאפר חטאת דלא מיירי בי' קרא ומי מכריח לנו לפרש בהרע"ב דגם באפ"ח אסמכוה אקרא כדי להקשות עליו. ומיושב ג"כ מש"כ בשם הרמב"ם דבר המפורש בגמרא גם מה שפרט הני ד' דברים אך למותר דחדא מיתרצא בחברתה. שהרי בגמ' חגיגה הנ"ל לא נזכר חי' אלא א"כ משמע דגבי סולת קאי תירוצא דב"ק שהוסיף רע"ק א"צ לכלי רק גבי קטורת ולבונה משני ר"נ משמי' דרב"א דמיירי באין לו תוך אבל הרמב"ם מפרש גם סולת הוי ההוספה אין לו תוך והיינו משום דסבר כיון דצירוף דרבנן אמרי' דבא"צ לכלי ליכא צ"כ אפי' מדרבנן אבל באין לו תוך סבר הרמב"ם דאיכא צ"כ מדרבנן וזהו החילוק שבין הרמב''ם להרע"ב לדינא. והא דבאמת לא מתרצי' גם סולת בשינוייא דר"נ היינו משום דקיימי' אליבא דמ"ד צ"כ דאוריי' ניחא להגמ' למימר גם האי חידושא דא"צ לכלי שיהי' כדקאי קאי ומוסיף אין לו תוך ואולי גי' הרמב"ם בגמ' הי' אלא א"ר נחמן וטעמי' דרמב"ם משום הך דיומא נתפזרו לו ק"ג כו' אלמא דבא"צ לכלי ליכא צ"כ אפי' מדרבנן וכן מדברי רב בהנא במנחות שם דאמר בפי' דליכא צ"כ בא"צ לכלי ומה שמחלקים התוס' בין שירי מנחה לא"צ לכלי דעלמא לא ס"ל להרמב"ם אבל באין לו תוך לא מצינו סתירה לשינוייא דר"נ. עוד מצאתי בס"ד מקור נאמן לפי' הרע"ב במתני' מהגמ' יומא ד' מ"ח ומהתוס' שם ד"ה ומדפסיל דפשיט האיבעיא שלו אי פסלה מחשבה בקטורת של יוה"כ ממתני' דהכא הוסיף רע"ק הקטורת והקשה רש"י שם למה לא פשיט ממשנה מפורשת במעילה כו' ע"ש ותירצו התוס' דשם יש לפרש לינה מדרבנן אבל הכא דמחמריי' אפי' ע"י צ"כ ואפי' טבול יום דקלישא טומאתי' ע"ב מדאוריי' היא אע"ג דאפר חטאת ודאי מדרבנן שאין לו טומאה מדאוריי' הרי באמת באפ"ח מחמרי' רק בטמא ע"י צ"כ אבל לא ט"י ומדהוסיף רע"ק ע"י ע"כ מדאוריי' היא הרי לפניך שפי' הרע"ב מוכרח מהגמ' הנ"ל מדמייתי מתני' דרבא מדיוקא ולא מייתי משנה מפורשת דמעילה בקושיית רש"י ז"ל. מיהו מש"כ ריב"א שם בתירוץ ראשון דממתני' דמעילה יש לומר דמיירי בקטורת של כל השנה כו' אבל מתני' דהכא מייתי שפיר מדקתני קטורת סתמא בכל מיני קטורת איירי כו'. זה הלשון מגומגם קצת שהרי תני גחלים סתמא ואפ"ה אמר בירושלמי דמיירי רק בשל יוה"כ כמ"ש לעיל ולשון התוס' ישנים יותר מתוקן שכתבו דמסתמא מיירי בקטורת של יוה"כ מדתני דומיא דגחלים דמיירי בשל יוה"כ הגם דלא הוי דומיא ממש דגחלים מיירי רק בשל יוה"כ וקטורת מיירי בכל מיני קטורת אפ"ה עכ"פ בזה הוי דומיא דתרוייהו מיירי בשל יוה"כ

מסכת עבודה זרה

פרק א מ"ו במשנה ר"י מתיר בשבורה בן בתירא מתיר בסוס. אמרי' בשבת ד' צ''ד א' א"ר יוחנן ב"ב ור"נ אמרו ד"א שהחי נושא א"ע לא מיבעי אדם אלא אפי' חי' ועוף דמשרבטי נפשייהו. והקשו התוס' ד' י"ד ב' ד"ה וב"ב מנ"ל דטעמייהו דרבנן לפי שאין החי נושא א"ע דילמא טעמייהו משום תורת כ"ז ותירצו מדכיילי לסוס בהדי שאר בהמה גסה כו' ע"ש. הקשה תוס' רע"ק אות ד'. הא באמת לא נזכר שם בשבת טעמייהו דרבנן רק טעמי' דב"ג דסבר כר"נ כו' ע"ש שהאריך. ב'. הקשה על תירוצם. דילמא סברי רבנן כרבי לקמן ד' ט"ז א' דסבר טעמא דכי מזקין הסוס מטחין לי' ברחיים. ודמי שפיר לשאר בה"ג שהטעם משים מלאכה אבל לא מלאכת הוצאה. עוד הקשה על הגמ' שם מאי פריך על רבי תורת בהמה גסה מאי היא דילמא סבר כרבנן כו' עיי"ש. לפע"ד יש לתרץ דאי' שם בשבת א"ר יוחנן ומודה ר"נ בכפות ופריך והא הני פרסאי דכמאן דכפיתי דמו וא"ר יוחנן ב"ב ור"נ אמרו ד"א והקשה רש"י שם הא מוקמי' דמיירי ג"ב בסוס מיוחד לעוסו' ותירץ דזהו רק משום רבנן למימר דמיוחד לרכיבה לכ"ע שרי כו' ע"ש וכ"כ הרע"ב הכא דמודו רבנן במיוחד לרכיבה. מיהו התוס' בשבת שם כתבו דרבנן אסרי גם בזה משום ל"פ וב"ב מתיר בכולהו והי' לי' להגמ' לאתויי מילתי דב"ב והכי הוי' לי' למימר והא הני פרסאי כו' ותנן ב"ב מתיר בסוס ואמר ר"י ב"ב ונ"נ כו' וכדפירש"י דמשמע דשרי למכור אפי' לפרסיים לב"ב כו' ע"ש. מדלא מייתי דברי ב"ב. מוכח מזה דהגמ' שם סבר טעמייהו דרבנן לפי שאין החי נושא א"ע והכי פריך דר' יוחנן אדר"י דהא אין גופי' מוקי פלוגתא דרבנן וב"ב בפלוגתא דרבנן ור"נ דפליגי בפי' בבהמה היה ועוף משמע מזה דבמיוחד לרכיבה שרי לד"ה אפי' למכור לפרסיים, דהא רק בסוס המיוחד לעופות פליגי ואפי' לפי' התוס' שם הנ"ל אסרי רבנן רק משום ל"פ אבל מדינא שרי מיוחד לרכיבה אפי' לפרסיים אפי' לרבנן דב"ב דגם רבנן דר"נ מודו באדם דחי נא"ע וכל אדם שוין ואיך תאמר מודה ר"נ בכפות. ובזה ממילא מיושב קושייתו על תירוץ התוס' דלקמן ד' ט"ז נמי ר' יוחנן מפרש טעמא דרבי דלכי מזקין מטחינו ברחיים וכבר הוכחנו דר"י מפרש ב"ב כר"נ ורבנן דב"ב כרבנן דר"נ מדלא מייתי דברי ב"ב והכי אי' שם תניא ב"ב מתיר בסוס מפני שהוא עושה בו מלאכה שאין חייבי' עליה חטאת דרבי אוסר מפני ב' דברים א' משום תורת כ"ז ואי משום תורת ב"ג כו' ע"ש. ממילא מיושב גם קושיא ג' הנ"ל דאי נימא טעמי' דרבי משום ל"פ כרבנן דב"ב ואזיל לי' תירוץ התוס' שם ד"ה אלא ע"ש. הוי לי' לרבי להקדים טעמא דתורת ב"ג למיסמכי' לדברי ב"ב דלא מהני מה שב"ב אומר שעושה בו מלאכה שאי"ח חטאת, ואני אומר ל"פ. כיון שזהו עיקרא דמילתא דפליג עלי' ורבי דבריי' הוא ניהו רבנן דמתני' ודאי הי' לו להקדים זה ומדמקדים טעמא דכ"ז משמע דאתי למימר כי היכי דטעמא דכ"ז הוא שוה בכל מדינא. ה"נ טעמא דב"ג דבתרי' שוה למה שלפניו מיהו מהגמ' לעיל ד' ז' ע"ב מוכח שיש לחלק בין לבחור בטעמא דכ"ז כמ"ש רש"י שם ומשמע שם ג"כ שיש לחלק בין זכר לנקיבה בטעמא דכ"ז ומש"ה מתיר נחום המדי למכור להם סוס זכר זקן כו' עיי"ש ברש"י ותוס' ד"ה סוס מ"ש בזה וע"ש במהרש"א ומהר"מ לובלין האריך בזה וכתב דטעמא דקטיל בסיחופי' לא שייך בנקיבה כו' ע"ש. לפ"ז יש לומר דאפ"ה יש דין קדימה לטעמא דבה"ג כיון שמפורש בדברי ב"ב הטעם להיתר שעושה מלאכה שאי"ח כו' ע"ז הי' לו להשיב קודם דליתא אלא ל"פ והדר נימא עוד טעם חדש שלא נזכר בדברי ב"ב ומדלא אמר הכי משמע דשני הטעמים דומים זל"ז ולא נזכרו בדברי ב"ב. ומה שנסתייע תוס' רע"ק בקושיא הא' מפירש"י ד"ז ע"ב דמפרש טעמא דרבנן משום כ"ז ומנ"ל לתוס' לומר דטעמייהו לאו משום כ"ז כו' ע"ש. ע"ש במהרמ"ל שכתב שניתוסף בגמ' שם ע"ש פירש"י גבי תיבות. ש"מ כרבנן ס"ל. מש"ה פירש"י ע"פ הגמי טעמייהו משום כ"ז אבל גי' התוס' לא הי' כן וניחא טפי לומר דטעמייהו בסוס כמו בכל ב"ג. שהרי כלול הוא הסוס בדברי רבנן בתיבת ב"ג:

מ"ט תוי"ט ד"ה אף במקום. הביא בשם ספר הכריתות בשה הירושלמי דלא אמרי' מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם רק אם אינה סמוכי' זה לזה אבל אם הם סמוכים זל"ז לא אמרי' הלכה כסתם. הקשה עליו התו' חדשים ממכלתין פ"ה מ"ג מ"ד דפסקי' הלכה כרשב"ג מכח הסתם הסמוך למחלוקת ועוד הקשה מבכורות שילהי פ"ג ע"ש. ותוס' רע''ק אות ו' הקשה