אהבת איתן לד

שהרג וגולה כי היכי דתיהוי לי' כפרה כמ"ש תוס' ד' י"א ע"ב ד"ה מידי איך נתיר לו לצאת לאיזה מצוה ויהי' מחוסר כפרה על דם נקי ששפך. והרי ש"ד חמור מכל מצות שבתורה. גם מה שהקשה מהצלת כלל ישראל בל"ז לק"מ כי מי הוא זה הרוצח עצב נבזה שיעמוד להם זכותו במלחמה לנצח האויב שלהם ומהו זה שכתב הת"י שספק סכנה שלו תדחה מפני ודאי הצלה של כל ישראל. כי לפי דעתי אפי' ספק הצלה אין כאן. ואפי' אם הוא בעצמו חולה גדול וצריך להוליכו לעיר שיש שם רופא מומחה ג"כ מוותרין חייו ואין מוליכין אותו מעיר מקלט שגלה לעיר מקלט אחרת כמ"ש רמב"ם מדיוק לשון המשנה שם תהא מיתתו שם תהא קבורתו היינו שאם מת אחר גמ"ד מוליכין עצמותיו לעיר מקלט: שם הכל הולך אחר הנוף מפרש רב אשי בגמ' די"ב ע"ב אף אחר הגוף לחומרא דלא קטיל לי'. הקשה הכ"מ ה' רוצח פי"ח ה' י"א למה פסק רמב"ם הכי הא אוקימתא זו היא אליבא דר' יהודה כמ"ש רש"י הביאו הרמ"ז כאן ע"ש. ולפע"ד יש ליישב משום דבירושלמי פ"ג דמע"ש מ"ז איתמרא מילתא דר' יהודה בשם חכמים דפליגי אדרע"ק הובא שם בשנות אלי' להגר"א ע"ש ועיי' בהר"ש מעשרות פ"ג מיו"ד כתב שיש לפרש דרב אשי לא קאי על מתני' דמכות רק על מתני' דמעשרות בירושלים הכל הולך אחר הנוף דלא תיקשי עלה ממתני' דמע"ש פ"ג מ"ז הנ"ל כו' ע"ש ועיי' לשם זבה שכתב זה מדנפשי' ולא זכר שכבר קדמו הר"ש. ומה שהקשה תוס' רע"ק במעשרות שם אות ז' איך אזלי' בתר תרי חומרי לאסור אכילה דהוי כלחוץ ולאסור גם פדיי' דהוי כלפנים כו' ע"ש. עיי"ש בתוי"ט ד"ה וב"ה מהירושלמי ורמב"ם וע"ש בש"א להגר"א ז"ל הביאו תוספתא דאמרי' לב"ש הכל הולך כלפנים היינו לחומרא שלא יפדה ולא יאכל כו' ע"ש. א"כ ה"נ דכותה: מ"ח פליגי ר"מ ור"י בשני דברים. בראשונה מקדים ר"י לר"מ ובשניי' מקדים ר"מ לנ"י [ויש לתת טעם ע"ז]. ומה שהקשה רמ"ז למה נשנית קמייתא בלשון רבים ושניי' בלשון יחיד כו' ע"ש מה שתירץ. לפע"ד א"ש משום דתני תחילה רוצח שרצו אנשי עיר מקלטו לכבדו יאמר להם רוצח אני ואם אמרו לו אעפ"כ יקבל מהם כו' ע"ש, ופלוגתא דשכר דירה ללויים לאו ברוצח לחוד מיירי אלא כל הדרים שם ורבותא היא לר"י דאפי' רוצח מעלה שכר ולא נימא גזירת מלך היא על הלויים שידורו בה רוצחים וכמ"ש תוס' ד' י"ג א' ד"ה מעלים הובא ברמ"ז. מש"ה ברישא בכל אנשי העיר תני ל"ר וסיפא דמיירי רק ברוצח תני ל"י

פרק ג מ"י כמה מלקי' אותו ל"ט שנאמר במספר מ"ם מנין שהוא סמוך למ"ם כו' עיי' תוי"ט ד"ה מנין מ"ש בשם רמב"ם ה' סנהדרין פי"ז והכ"מ ולח"מ תמהו עליו שכתב טעם מדנפשי' ואני מצאתי לו חבר במדרש במ"ר פ' ה' סי' ד' ופ' ח"י סי' כ"א כמ"ש שם חי' רש"ש אות ל"ג דאי' שם טעם למלקים מ"ם כנגד מ"ם קללות שנתקללו נחש וחוה ואדם ואדמה ופיחתו חכמים אחת משום לא יוסיף כו' הרי בפי' כי רוח ה' דיבר בו במיי' במש"כ שאין מכין יותר מל"ט שאם יארע שיוסיף א' נמצאת שלא הכהו אלא מ"ם הראויות לו כו' ע"כ. וב"ה כי מצאתי זה בחידושי הרש"ש על המדרש שם ע"ש עוד אמרתי עפמ"ש הגאון יוסף לקח במגילת אסתר בביאור הפ' כדת מה לעשות כו' פי' שאמר להם שלא ידונו אותה דין גמור כמורד במלכות רק קרוב לזה וזהו כדת ולא דת כו' ע"ש. אף כאן והכהו לפניו כדי רשעתו ולא די רשעתו שהוא מ"ס אלא קרוב לזה ואפשר שבזה יתורץ ג"כ קושית לשם זבח שהקשה לקמן מ' י"ג על הר"ב דפי' על ומכה אותו שליש מלפניו וכו' הטעם דכתיב והכהו לפניו וכו' לפניו כדי רשעתו אחת ולאחריו כדי שתים דא"כ מניין לנו לומר הדרש דמשום רשעה אחת אתה מחייבו וכו' הא מיבעי לי' לכך. די"ל שגם זה מרומז בתי' כדי ולא די רשעתו דהיינו ברשעיות אלא רשעה אחת. עוד אי' במדרש שם טעם למספר מ"ם מלקיות לפי שעבר עה"ת שניתנה למ"ם יום וגרם מיתה לעצמו שנוצר למ"ם יום כו' ע"ש. ויש לומר שגם זה מרומז בפסוק והכהו לפניו כדי רשעתו במספר ארבעים. פי' כנגד מה שהרשיע בדברים שיש להם מספר מ''ם היינו התורה והאדם. ויש לרמז בזה מה שמכין אזהו שליש מלפניו וב' ידות על כתיפיו. שליש מלפניו נגד התורה שקדמה לעולם אלפים שנה [והוא שליש מלגו בהזמן שהעולם עומד שהוא שית אלפי שני וק"ל] וגם ע"ש הכתוב במשלי סי' ז' פ"ג כתבם על לוח לבך כו' או נגד חלק שליש שנתן בו השי"ת זיו וקלסתר פנים כו' כדאי' בנדה ד' ל"א א' וזהו מלפניו ע"ש שויתי ה' לנגדי תמיד כו' ובא זה ואיבד זה. ב' ידות מלאחריו ע"כ ע"ש ב' החלקים שנתנו בו אביו ואמו ויש לרמז זה בפסוק שמביא הגמי אלה המכות אשר הוכיתי בית מאהבי כו' והם שאלוהו מה המכות האלה בין ידיך כי אותן שבין כתיפיו הם רמז על אשר איבד חלקי אביו ואמו ועיי' בהרא"ש פרק ערבי פסחים סי' מ' מ"ש בזה בביאור מספר ארבעים

מסכת שבועות

פרק א מ"א תוי"ט ד"ה ידיעות וכו' הקשה על התוס' ד"ג א' ד"ה גבי הדדי שהקשו ליתני כולהו גבי מראות נגעים דדמיין בקרבן עו"י. דהא בעי' שיהי' ג"כ כתיבי בהדדי והייתי רוצה לתרץ קושית תוי"ט לפי שהתוס' כתבו שם ראי' מנדרים דסגי בטעמא דכתיבי בהדדי בלחוד א"כ ה"ה דסגי בטעמא דדמו להדדי לחוד ויפה הקשו תוס' אח"כ מצאתי זה בליקוטי המשנה. ובאמת זה אינו דדילמא כתיבי אהדדי סגי לן אבל דמיין אהדדי לא סגי לן והראיי' מהגמ' דנדרים שהביאו התוס' דאמרי' משום דנדר ושבועה כתיבי גבי הדדי תני תרתין וכיון דתנא תרתין תני לכולהו וליתני שבועות בתר נדרים איידי דתני נדרים דמיתסר חפצא עלי' תני נמי חרמי' דמיתסר חפצא עלי' לאפוקי שבועה דאסר נפשי' מחפצא ע"כ. הרי מפורש דלא אמרי' משום דנדרי' וחרמי' דמיין להדדי תני תרתי וכיון דתני תרתי כו' אלמא דלמיתני כולהו לא מהני רק אי איכא תרי דכתיבי גבי הדדי ובזה מדוייק לשון הגמ' דהכא דאמרי' שבועות וידיעות דגבי הדדי כתיבן ודמיין אהדדי כו' דקשה למאי צריך למימר דמיין הא כתיבן לחוד סגי אלא משום דחזי' בנדרים דתני חרמים אצל נדרים ולא שבועות משום דנדרי' וחרמי' דמיין להדדי הגם דלא כתיבי בהדדי מש"ה אמרי' הכא דמסמיך ידיעות לשבועות דהכא איכא תרתי למעליותא כתיבן ודמיין להדדי. וז"ב בס"ד

פרק ב מ"ד הי' משמש עם הטהורה כו' ופירש מיד חייב שיציאתו הנאה לו כו' בזה אמרתי לפרש המדרש בקהלת סי' ג' עת להשליך אבנים בשעה שאשתך טהורה ועת כנוס אבנים בשעה שאשתך טמאה ופי' המ"כ שם דלהשליך אבנים כינוי להיתר השה"מ כו' ותמוה חדא דהשלכה מורה בכ"מ על לחוץ כהשלכת אשפה ועוד מאי למימרא פשיטא דמותר בטהורה ואסור בטמאה. ואמרתי בהיפוך ע"פ משנה זו וע"פ הגמ' (ד' י"ח ב' דדריש שם ר' יאשי'] מוהזרתם את ב"י כו' שיפרשו מנשותיהן סמוך לווסתן וזהו עת לבש להשליך אבנים. פי' צא תאמר לו. אפי' בשעה שהיא טהורה והיינו עונה א' סמוך לוסתה. דאסור. ועת כנוס אבנים. בטמאה. ומדוייק דלא כתיב לכנוס דהוי משמע להכניס בתחילה דליתא רק אם כבר הוא עמה אל יפרוש וזהו כנוס פי' שלא יוציא ואשמעי' המדרש איסורא בטהורה והיתירא בטמאה וזהו דבר נחמד בס"ד

פרק ד מ"ב ת"י אות י"א דבריו תמוהים מאוד שלא הזכיר כלום מהסוגיא דלקמן ד' ל"ז דאיבעיא היא גבי שה"פ במזיד והתרו בו אי עבדי' בי' תרתי קרבן ומלקות או רק חדא מינייהו כו' ופשיט לי' שם ע"ב דמייתי קרבן ולא לקי כו' ע"ש. ופירש"י שם דגבי שה"פ לא שייכא הך בעיא משום דהוי התראת ספק ע"ש ובתוס' ד"ה הזיד השיגו עליו מטעם שאין ספק המותרה לא חשיב התר"ס כמו בעדים זוממי' אי הוי צריכי התראה הוי מתרינן בהו כו ע"ש שכתבו דגבי שה"ע יכולי' לומר שכחנו ואי איפשר לידע אם הם מזידי' כו' ע"ש. ומ"ש הת"י לתרץ דאי איכא עונש מכאשר זמם לא לקי משום לא תענה כו' תמוה שנתחלף לו כובש עדותו בעד זומם הכא בפירקי' לקי משום לא תשא אין כאן לא תענה וכאשר זמם. ומ"ש הת"י משום התר"ם לא זכר מחלוקת רש"י ותוס' הנ"ל. ובאמת אפי' אי הוי הכא מלקות לא קשיא אדלא תני לי' משום דלא תני רק מה דליתא בש"ב ושוא דבהו ליכא רק קרבן אפי' בשוגג וכ"ש במזיד רק מלקות והכא חייב קרבן אפי' במזיד. ולמסקנא הנ"ל לא לקי הכא: מי"ב שילח ביד עבדו כו' עד שישמעו מפי התובע ע"כ. לשון שילח לא א"ש כ"כ דהוי לי' למיתני השביעו ע"י עבד הגם דמצינו במקרא משלח מדנים. משלי סי' ו' עוד שם סי' כ"ו פ"ו שולח דברים ביד כסיל. אבל בלשון חכמים לא נמצא שליחות רק גבי גט או פרה שאולה וכדומה. ולא שייך לשלוח שבועה. אלא ע"כ דאשמעי' דיני הרשאה דקיי"ל ב"ק ד"ע ע"א שליח שויי'. וכתב שם השיטה מקובצת כתב לגבי בעל המעות הוי שליח ולגבי נתבע הוי בעל דבר דידי' מכיון שכתב לו זיל דין וזכי ואפק לנפשך וכל זמן שלא חזר בו המרשה הוי של המורשה. וכתב שם עוד דגבי שבועת עדים בעי' שיהי' הרשאה על גוף התביעה אז חייב קרבן שבועה אבל אם רק הרשהו על השבועה לא מהני כו' ע"ש דכתיב אם לוא יגיד מלא ואו ואמרי' אם לו לא יגיד כו' ע"ש ומשום דקיי"ל שליח שויי' מש"ה תני מתני' שילח ביד עבדו להורות דמיירי בהרשאה ואפ"ה לא מהני כמ"ש תוי"ט דלא מהני הרשאה בעבד כנעני וא"ש דהוי דומיא דמשנה ז' שיעידו שאני כהן כו' דלא שייך בי' הרשאה וכמ"ש שיטה מקובצת שם והתוס' הכא ד' ל"ג ב' שהי' יכול לכנות שיעידו שיש לו ביד פ' מלוה ע"פ או גזל דלא מהני בי' הרשאה אלא דניחא לי' למינקט דבר דלא שייך בו הרשאה בשום צד ע"ש. ה"נ נימא דתני מתני' שילח ביד עבדו ג"כ משום דלית בי' הרשאה בעבד כנעני בשום צד וכן באנס או פיתה את בתו ג"כ לא מהני בי' הרשאה עיי' משנה ז'. ה"נ הכא בעבדו. ומ"ש תח"ד להוכיח מדלא אמר הגמ' דיקא נמי דתני עבדו ש"מ דמיירי בלא הרשאה מזה מוכח דגם בעבד שייך הרשאה כהמרדכי כו' ע"ש. אינה הוכחה דזה ידעי' מכבר מהנך דמשנה ז' דלית בהו הרשאה ול"צ להוכיח מתי' עבדו. ואשמעי' מתני' בעבד דהוי שליח אפי' לגבי נתבע ואפי' הרשהו על גוף התביעה לא מהני. מיהו בתו"כ פ' ויקרא גרסי' בנו ועבדו ושלוחו כו' ע"ש ואזדא לה ראיית התוי"ט

מסכת עדיות

פרק ב מ"ג לפי דרכך אתה למד שהאשה כותבת גיטה והאיש כותב שוברו כו'. עיי' גיטין ד"ר ע"ב איבעי' לי' אי אשה ידעה לאקנויי ופשיט מהכא דידעה לאקנויי וכותבת אפי' על קלף שלה ומקנהו לבעל ובכה"ג ודאי הגט בידה הוא כיון שכתבה על שלה משא"כ אם כותב על שלו יוכל להיות שתחזיר לו אחר הנתינה לצור ע"פ צלוחיתו כשיש בידה שטר ראיי' מב"ד שנתגרשה וא"כ יש חשש שתגבה הכתובה בגט שבידה אפי' אין הכתובה בידה או במקום שאין כותבי' כתובה ולפעמים תוכל לגבות בעידי קידושין כדפריך בריש פ"ב דכתובות עיי"ש. וכמ"ש התומים סי' נ"ד סק"א דמה"ט לא מהני החזרת כתובה למ"ד הטוען אחר מב"ד ל''א כלום וכתובה גביא בתנאי ב"ד ומוכרח ליקח שובר ומכ"ש אם הגט בידה עיי' כתובות ד' פ"ט ד' צ' בסוגיא דהוציאה גט כו' ומה"ט תני מתני' בשובר דכתובה ולא בשובר דעלמא שאין הכרח לזה דסגי בהחזרת שטר ומתורץ קושיית הת"י בזה:

שם תוי"ט ד"ה והבשר הביא דברי רמב"ם ה' ט"א פ' יו"ד ודברי הכ"מ שם והניח בקושיא דאין הלכה כבתראי אלא מאביי ורבא ואילך כו' ע"ש. לפע"ד לולא דברי הכ"מ הייתי אומר דהרמב"ם פוסק כרבא בזבחים ד' ל"ד ע"א דהלכתא כותי' לגבי אביי וסבר דאין חיבת הקדש מכשיר אלא אחר קידוש כלי. אמנם הא ליתא דסכין ודאי כלי שרת הוא א"כ למה הבשר אין טמא מדאוריי' אפי' בלא הכשר מים לתכשר ע"י שחיטה שנשחט בסכין ולא משום דם אלא אפי' לא יצא דם או אפי' יצא דם דם קדשים אינו מכשיר אבל ליתכשר בתיבת הקודש ועיי' מנחות ד' ק"א ע"א רש"י ד"ה דמכלי שרת ובתוס' שם ד"ה אע"ג באריכות ויפה השיגו הראב"ד שם. מיהו מש"כ התוי"ט לתרץ קושיית תוס' פסחים ד"כ ע"א ד"ה ובשעת שהקשו דתלושין לא מכשרי כו' ע"ש לא ידענא מאי קאמר שהרי הך אוקימתא דהעבירה בנהר רבי יהודה אמר לה בשם שמואל וקשה מדשמואל לעיל ד' ט"ז ע"א דסבר טומאת עצמן יש להן דדריש יטמא לטומאה לא להכשר א"כ לית לן הרי קראי להכשר ולדידי' תלושין לא מכשרי ואיך מתורץ קושיית תוס' הנ"ל ממה דקיי"ל דתלושין מכשרי דאנן קיי"ל כרב דסבר יטמא הכשיר וחד לתלושי' וחד למחוברין כו' ע"ש. ועיי' נו"ב מה"ק ח' יו"ד ת"ד מ"ש בזה ועיי' מה"ר ערך חבת הקודש אות ב' ותפארת כאן אות כ"א כ"ב באורך. ומה שהקשה ת"י צרות כ"א על התוס' חולין ד"ב ב' ד''ה דליתי' שכתבו דאי איירי בבמה א"ש דהוי רה"י כו' ע"כ הא אפי' בבמה אין לטמא מספק שהרי הבהמה אין בה דעת לישאל כו' ע"ש. מאוד תמוה איך נעלם ממנו הגמ' פסחים ד' י"ט ע"ב נידה ז"ה א' דמוקי לה כשחברותי' נושאות אותה במיטה ואמר ר"י ספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלי' עלי' כו' ע"ש. ובעזרה היו טבעות להכניס שם צואר הבהמה אבל בבמה ליכא טבעות ובודאי היו אוחזי' הבהמה בשעת שחיטה ואי מיירי בעזרה באמת היו תוס' יכולי' להקשות מכח אין בה דעת לישאל רק שהקשו דעדיפא מינה דהוי ר"ה דטהור אפי' קודם ימי יוחנן כה"ג שתיקן הטבעות. גם מ"ש שם להשיב ע"ד בנו רב"י ז"ל כי רק עצים ולבונה הוי דרבנן דבהו איכא ב' פעולות א' לשוויינהו אוכלא. ב' ליתכשרו בחה"ק אבל מה שהוא אוכל הוי לגבי' חה"ק דאוריי'. תמוה שלא הביא דברי התוס' חגיגה ד' כ"ג ב' ד"ה והא ע"ש שכתבו סברא זו ועיי' תוס' מנחות דכ"א א' ד"ה יצאו שהשיגו על רש"י וסברי דאפי' בעצים הוי חה"ק הכשר מדאוריי' מיהו לפמ"ש תוס' שם דמה דמרבי' עצים ולבונה היינו לרבי דסבר עצים מיקרי קרבן וצריכי' מלח וקמיצה כו' ע"ש. א"כ יש ליישב השגה ראב"ד דאפשר דהרמב"ם סבר הכי ובהא לא קיי"ל כרבי אלא כרבנן דמנחות שם ע"ב ע"ש ועיי' חולין ד' ל"ו ע"ב תוד"ה אלא וד"ה ועדיין ומה שהקשו על הרמב"ם מסוגיא דחולין שם דמיבעי לי' רק למימני בי' א' וב' אבל לטומאת עצמו הוי חה"ק מדאוריי' כו' ע"ש. יש ליישב דהרמב"ם דחה סוגיא זו מהלכה דהא מיירי שם בצריד של מנחות ופי' תוס' שם דריש לקיש סבר כמ"ד מנחה קדושה בלא שמן מנחות ד' ח' ע"א ע"ש. ורב הוא דסבר הכי אבל ר' חנינא פליג וכותי' פסק הרמב"ם ה' מעה"ק פי"ג הי"ג ע"ש ובתוס' שם ד"ה צריך שכתבו ג"כ דמיירי במנחת חוטא או קנאות דלית בהו שמן כו' ע"ש ולפ"ז אין לדחות סוגיא זו מהלכה

פרק ד מ"ב בהמה שנולדה ביו"ט ה"מ שהיא מותרת ואפרוח שנולד ביו"ט ה"מ שהוא אסור וכתב תוי"ט דל"ג לי' הכא מדלא מייתי מתני' בפ"ק דביצה ומייתי בריי' ועוד דפלוגתא דרב ושמואל היא. עוד הקשה לראב"י בפ"ק דביצה אסור אפי' בחול ומתני' איירי ביו"ט אלא טעמא דאינו מוכן אגב אמו ומוקצה הוא כו' ע"ש. ואפשר לומר דאפרוח שאסור ביום שנולד משום שרץ ולמחר יהי' מותר כשיפתחו עיניו א"כ הרי לידתו הויא הכנה ליום מחר ואפי'