אהבת איתן לג

מסכת אבות

פרק א מ"ב תוי"ט ד"ה כל התורה. השיג על רע"ב ודעתו דמיירי בלימוד התורה ולא בקבלתה עוד כתב התוי"ט דזה על העבודה. מנא לי' להרע"ב לפרש שבשבילם נבראו דילמא רק יש להם כח לקיים יש ליישב עפמ"ש הצל"ח פסחים דף ס"ח שכ"ב הגם שהאבות קיימי כה"ת עד שלא ניתנה כדאי' שילהי קידושין במשנה וביומא ד' כ"ב ע"ב מימרא דרב אפ"ה לא היה בזה כדאי לקיום בריאת עולם שהרי לא היו מצווים ועושים וכמאמר ר' חנינא ב"ק ד' ל"ח גדול המצווה כו' ע"ש. ובחידושי ביצה פ"ב מ"א הארכתי בזה לפ"ז שפיר צודק פי' הרע"ב שעיקר קיום שמו"א הוא רק ע"י קבה"ת שבזה הם מצווים ועושים וכדאי' בשבת ד' פ"ח א' ע"ז ד"ג א' מימרא דריש לקיש ע"ש בתוס' ד"ה יום הששי וז"ל תימא למ"ד בז' בסיון ניתנו עה"ד מאי יום הששי ותירצו דיומא קמא לא אמר להו מידי א"נ היה ראוי להינתן בששי כו' ואמרתי בס"ד לתרץ כי ריש לקיש ביומא ד' ד' א"ב סבר כרבנן דר"י שהתורה ניתנה בששי מדילפי' לדידיה פרישה מסיני ומפרש ויכסהו הענן למשה והיה אחר עשה"ד מדכתיב ויקרא ה' למשה ביום השביעי ואי קודם הא כבר אסתלק ענן מששי כו' ע"ש. לפ"ז איהו לשיטתי' שפיר דריש מיום הששי מיהו ר' יוסי דסבר בז' בסיון לדידי' סגי לן מימרא דחזקיה שבת שם דדריש משמים השמעת דין ארץ יראה כו' בתחילה יראה כו' ע"ש. ובאמת לפי שהאדם נברא בששי ילפי' שפיר כי כל בריאת ימ"ב תלוי ביום הששי פי' ע"י האדם שנברא בששי שנקבל את התורה. וא"ש אפי' למ"ד בז' נ"ת וכמ"ש רש"י שבת מריבו יא דה' דריש ביה נמי הא ע"כ. פי' מה דאמרי' שניתנה בששי בסיון הוספה הוא אבל עיקר דרשא ילפי' ממה דכתיב יום הששי להורות עדיפות כח יום זה משאר ימי המעשה כי הוא יתד שהכל תלוי בו בששי ולפי שבריאת שמו"א הי' קודם יצירת האדם שייך למימר לא נתקיימו אפי' אי מיירי בתחילת הבריאה פי' כי היו כלא היו ועכשיו שנוצרו כאילו לא נוצרו אם לא היה נברא האדם אח"כ בששי כי סוף מעשה במ"ת כמ"ש בראשית ברא כו' בשביל ראשית הם התורה וישראל ועי' פסחים שם משמע קצת כהתוי"ט דמיירי בלימוד התורה ע"ש דמקשה על רב ששת מדר"א דאמר אילמלא תורה לא נתקיימו שמו"א ע"ש ברש"י דמיירי בת"ת אך לפמ"ש הכל תלוי בקבלתה שהרי גם האבות למדו תורה אבל היה בלתי ציווי וסרו מהר ב' קושיות תוי"ט: שם מ"ג תוי"ט ד"ה אל תהיו האריך מאוד. גם בד"ה שלא ע"מ השיג על הגי' ע"מ שלא לק"פ דמשמע שאם יתן לו שכר לא יעבדהו כו' ע"ש ועי' רש"י ע"ז י"ט א' שגורס ע"מ שלא לקל"פ ולא הי' לו לתוי"ט לדחותה בשתי ידים ולפענ"ד יש לפרש שיש שימוש קל שהעושה אותו אין מעלה על לבו קיבול שכר כמו מושיט כוס יין וכדומה לזה ואם יעשה זה למלך או אפי' לשר וגדול בודאי זהו כבודם לשלם שכר עבור זה הגם שהעובד הי' דעתו שלא לקבל שכר כי אין לך שכר גדול מזה שזכה לשמש שרים וסגנים ולהתיצב לפני מלכים וכמ"ש הגאון מלבי"ם זצוק"ל בביאור מגילת אסתר סי' ו' פ"ז ויאמר המן אה"מ איש אשר המלך חפץ ביקרו עי' זהו גופי' השכר מה שהמלך חפץ ביקרו רק למען ידעו הכל זה השכר יביאו לבוש מסכת מכות

פרק א מ"א כיצד העדים נעשים זוממים. מעידי' אנו שהוא ג"ג וב"ח כו' הקשו התוס' הא הוי עדות שאין יכלה"ו ותירצו דמה שלוקין הוי כאשר זמם דידהו. עוד תירצו דגבי עדות דב"ג וב"ח לא בעי' שיהי' יכול להזימה משום דכאשר זמם לא קאי על עדות כזו כדמוכח בגמ' כו' עיי"ש. ובגמ' מפרש דקאי לכולהי סנהדרי' דמיירי בזוממי בת כהן ואמר שיש עדים אחרים שאין מקיימי' בהם דין הזמה כל עיקר כו' ופירש"י דה"ק מתני' כיצד אותן העדים שאין מקיימי' בהן דין הזמה נעשים זוממין כו' יע"ש והכי מוכרח לפרש מדלא אמר הגמ' חסורי מיחסרא והכי קתני כיצד אין העדים כו' אלמא דלא מחסר ומגי' מתני'. ולתי' ב' דתוס' מיושב היטב הלשון ששואל כיצד העדים נעשים זוממי', פי' הרי אפי' אם לא יוזמו אין עדותן עדות ומתרץ אין אומרים יעשה זה ב"ג וב"ח תחתיו כו' פי' וכיון שאין אומרים ממילא או עלייהו קאי כאשר זמם. ויהי' תיבות מעידין אנו כו' עד אין אומרים. מוסבות הן למעלה וגם יורדים למטה. ועיי' לשם זבח שהקשה הא תי' תחתיו מיותר לגמרי ותי' שהתנא בא לרמז לן קושיית התוס' ותירוצם שאם לא הוזמו נעשה הוא ב"ג כו' וזה סייעתא לדברינו בפירושא דמתני'. מיהו לתי' א' דתוס' מתפרש הכי כיצד העדים נעשי' זוממי' פי' דהא ע"כ בעי' שיהי' יכול לקיים בהם דין הזמה דאל"כ אין עדותן עדות. ובשאר עדיות ידעי' איך לקיים בהם כאשר זמם אבל יש עדות שיש לשאול כיצד הוא דין כא"ז דידהו ועל זה משיב שלוקין והיינו כא"ז:

שם ת"י אות ה' תירץ קושיית התוס' דמש"ה לא תני בממזר דאשמעי' דלא מצי סהדי למימר אנו לאוסרו בתרומה באנו וא"כ יתחייבו לו ממון קמ"ל דאפי' בב"ג וב"ח חייבי' מלקות. אין התהלה לדבריו הלא לא יתכן שיהי' רק פסול לתרומה ולא לעבודה ונ"ב ע"י מה שמעידי שהוא ב"ג וב"ח רק זה יכלו למימר אנן רק לפסול אותו באנו ולא לפסול לזרעו ומה שהביא מסנהדרי ד' מ"א א' דיכלי למימר אנו רק לאוסרה על בעלה באנו כו' ע"ש. התם מיירי בלא התרו בה שפיר יכלי למימר שלא באו להורגה רק לאוסרה על בעלה ועיי' ריטב"א שהזכיר ג"כ סברא דתרומה אבל לא כתב דמצי סהדי למימר כו' מה"ט שכתבתי:

שם ת''י אות ו' כתב לתרץ קושיית מהרש"א על התוס' איך שייך הכא שיאמר מזיד הייתי הא אין אדם משים ע"ר ורק באכילת חלב שייך זה כלא להביא חולין לעזרה ותי' הת"י דה"נ גבי גלות אינו רוצה להיות בטל מעליי' לרגל ושאר מצות התלויות בארץ. במח"כ לא תירץ כלום דבשלמא גבי חלב דהוי בר כרת שמועיל לו תשובה כדאמרי' לקמן ד' י"ג ע"ב שפיר שייך למימר כיון דמלקות ליכא הכא שיהי' נפטר עי''ז מכרת שהרי עדים אומרים שאכל שוגג ולא הי' התראה ע"כ הוא מתודה ואומר מזיד אני ועושה תשובה ולא יוסיף לחטוא עוד להביא חולי' לעזרה אבל הכא ברוצח, אפי' בלא התראה כונסי' אותו לכיפה כדאי' בסנהדרי' ד"פ ע"ב והוי חייבי מיתות דלא מהני להו תשובה כדאי' לקמן ד' י"ג א"כ הרי משים עצמו רשע ולא בעל תשובה ויפה הק' המהרש"א ועיי' תוס' ב"מ ד"ב ע"ב ותוס' כריתות ד' י"ב ע"א ותמצא סעד לדבריו אלה בס"ד עיי' ליקוטי המשנה כתב בשם מהרשש"ך כדברי הת"י ולפמ"ש הדין עם המהרש"א:

מלכות כו' והרכיבוהו כו' אבל עצם השכר הוא מה שהמלך חפבי"ק כו' ע"ש לא בן מי שמשכיר עצמו לעבודת עבודה ומשא להחיות את נפשו או גם טפלי דתלי ביה זהו בודאי אין עושה שום דבר בלי שידע שלא יקופח שכרו עבור זה. וזהו עובד מיראה יראה תתאה. אבל סוג א' שכתבתי הוא יראה עילאה יראת הרוממות הנקרא בשם יראת שמים שגם הם עליונים. וזהו ביאור דברי אנטיגנוס. אל תהיו כעבדים המשמשין אה"ר ע"מ לק"פ. פי' כל מה שאתם עושים לא יהי' נחשב בעיניכם שמגיע לכם שכר עבור זה אלא הוו כעבדים המשמשים אה"ר ע"מ שלא לק"פ וכבר האריך בזה החסיד בחו"ה שער איך מחוייב האדם להחשיב עצמו תמיד שהוא מקצר בעבודת ה' וכן היו עושים חסידים ראשונים כו' ע"ש. וצדוק ובייתוס ימ"ש לא דייקי בלישני' דרבם שלא הזכיר נתינה כי בודאי שר וגדול ישלם בכס"מ אפי' בעד שימוש קל מכ"ש הבוי"ת. אבל העושה לא יעלה ע"ד שמגיע לו שום שכר עבור זה אם יהיה מורא שמים עליו. וזהו דמסיים ויהי מ"ש עליכם ולדברי התוי"ט קשה למה לי' לומר בתחילה בלשון שצריך תיקון אח"כ. לא ליכתיב ה' ולא ו' וסגי לי' שיאמר הוו כעבדים כו' דממילא ידעי' טפי שאין איסור בחלוקה ראשונה שלא הזכירה לאיסור:

מ''ז תוי"ט ד"ה הרחק הביא מהמד"ש שדיקדק כי הרחק הוא הפעיל והי' לו לומר התרחק כו' ע"ש שהביא ממשלי סי' ה' הרחק מעלי' דרכך כו' והשיג עליו רמ"ז דשם שייך הפעיל על הדרך כו' עי"ש. יש לומר כי מצינו במשלי סי' ג' פכ"ב אז תלך לבטח דרכך ע"כ צריך לפרש בדרכך או על דרכך שהרי הדרך אינה הולכת ה"נ הפי' הוא הרחק מעלי' בדרכך פי' בלכתך בדרך סמוך לביתה אבל יותר הי' לו לתוי"ט להביא מן התורה גבי הגר ותשב לה מנגד הרחק כמט"ק כו' וכן הרחק מאדם העיר יהושע סי' ב' פט"ז ע"ש. הרי שמצינו תי' הרחק גם של במקום הפעיל ועי' מדרש ב"ר ר"פ ויצא מייתי ר"פ אז תלך לבטח דרכך כו' וכפי הנראה שם מפרש לי' על קפיצת הדרך שהי' ליעקב והכי הדרך גופי' הלכה:

מ"י הקשה התוי"ט על רע"ב שכתב בטלה מביא לידי שעמום שהוא נגד הגמ' כתובות דף ס"א ב' דפסקי' כר"א שמביא לידי זימה כו' ע"ש מהגמ' שם ליכא קושיא שיש לפרש הלכה כר"א לגבי ת"ק שסובר ד' שפחות יושבת בקתידרא וכן מוכח שהרי זה נאמר בגמ' שם קודם הפיסקא דרשב"ג אומר המדיר אשתו כו' וכן מצאתי בהרא"ש שם סי' כ"ז וברמזים שם ע"ש ועי' טור אה"ע סי' פ"א ובסי' פ' בח"מ שם סק"ו סק"ח בזה הביא מחלוקת רי"פ ורא"ש בזה אבל קושיתו חזקה מפיה"מ שם לרמב"ם והרע"ב שם שפסקו כר"א לגבי רשב"ג ע"ש ומה שתירץ התוי"ט דזימה שייך רק בנשים וראיה מפ"ב מ"ז דתני זימה גבי שפחות ולא גבי עבדים כו' ע"ש מהא לא איריא דהא תני שם מרבה נשים מרבה כשפים ולא תני זימה. וכן גזל שייך גם גבי שפחות כמו בעבדים. אלא דתני בכל חד מה דשייך בו יותר לרעתו של בעה"ב כמ"ש מד"ש שם ע"ש לפעד"נ ליישב דמתני' מיירי כמו שיש לו במה להתפרנס כמ"ש רע"ב. והתנא אמר אהוב את המלאכה כו' שיאהוב אותה מקירות לבו כדי שלא יחבול בעצמו שלא יבוא לידי שיעמום מפני זה יאהוב המלאכה אבל מפני מניעת הזימה גם אם ישמע לדברי התנא מפני מורא שמים אבל לא יאהוב מלאכה מקירות לבו כיון שיש לו ממה להתפרנס מזה מוכח דמתני' סברה כרשב"ג ועי' מד"ש בשם החסיד ז"ל

פרק ב מ"ב אם יש רשות לניזק ליכנס לשם גולה כו' מה יער שיש רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם כו' וכתב התוי"ט דמש"ה מזכיר מזיק דלא נימא דבכה"ג פטור משום דעל הניזק לשמור עצמו כשיודע שיש רשות למזיק ליכנס שם כו'. לפע"ד יש לפרש ע"פ הגמ' ב"ק ד' ל"ב ב' שאם נכנס ברשות פטור מגלות מאי פטור דלא סגי לי' בגלות והקשו תוס' שם ממתני' דתני גולה ותירצו דמתני' מיירי שיש לו דרך בחצירו של זה לא הוי לי' לאסוקי אדעתי' שבשעה זו יכנס לאלתר ושם מיירי ששאל ממנו רשות ליכנס דהוי לי' לאסוקי אדעתי' שיכנס לאלתר כו'. ואמרתי שבזה מדוייק לישנא דמתני' אם יש רשות לניזק ליכנס לשם גולה. הוי לי' למיתני בקיצור אם נכנס ברשות כדתני בפ"ה דב"ק מ"ב מ"ג אלא משום דמיירי שיש לו מכבר רשות ליכנס לשם ולא ששאל עכשיו רשות, והיינו דתני מתני' לניזק ולמזיק פי' ניזק דומיא דמזיק ולא ששאל ממנו רשות לפי שעה. ומה שהקשה רמ"ז על התוי"ט דהא תנא אקרא קאי דמיירי ביער כו' ע"ש יש ליישב דהא גופה טעמא בעי והיא הנותנת כיון דברישא לא הזכיר מזיק למה לי' להזכיר מזיק גבי יער. הא אנן רק ארשות דניזק קפדי'. ויפה הקשה התוי"ט:

מ"ו במשנה פליגי ריה"ג ורע"ק בגואל הדם לריה"ג מצוה ולרע"ק רשות ובכל אדם לריה"ג רשות ולרע"ק חייבי' עליו לגי' מהרש"ל אבל התוי"ט כתב שא"צ להגי' וגרסי' אין חייבי' עליו כו' ע"ש. ועיי' תוה"ד שכבר קדמו ריטב"א כמ"ש תוס' רע"ק ועיי' תוס' רל"צ הסכים להתוי"ט מהגמ' ד' י"ב דמפרש טעמייהו דריה"ג ורע"ק בגוה"ד. ובדינא דכל אדם לא איירי הגמ' כלל כ"מ דל"פ. ואענה אף אני חלקי בס"ד ע"פ הגמ' סנהדרין ד' מ"ה ע"ב דמייתי בריי' מצוה בגוה"ד ומנין שאם אין לו גואל שב"ד מעמידי' לו גואל שנאמר בפגעו בו מ"מ והכא במתני' אי' מצוה ביד גוה"ד ושם אי' מצוה בגוה"ד. ע"כ טעות הוא במסורת הש"ס שנרשם שם מכות י"ב כי לא קרב זא"ז דשם הפי' הוא שמצוה שיהי' לו גוה"ד. ע"כ אם אין לו ב"ד מעמידי' לו ע"כ הגי' הב"ח הכא בבריי' דתני אין גוה"ד בדריה"ג שצ"ל אין לו גוה"ד כי זה לא יתכן שלא יהי' גוה"ד כלל כיון שב"ד מעמידי' לו. לפ"ז מה שאמר ריה"ג רשות ביד כל אדם היינו רשות ב"ד כדאי' בפ''ו דב"ק גבי נ"ח לר"י דפטור מפני שהדליק ברשות פי' רשות ב"ד דמצוה זהו לריה"ג דסבר מצוה ביד גוה"ד משא"כ לרע"ק דליכא מצוה בגוה"ד ממילא אין רשות ב"ד ביד כל אדם רק אין חייבי' עליו וממילא נפלה אזדא לה הראיי' שהביא תוס' רל"צ מהגמ' הנ"ל. שהרי לפמ"ש הא בהא תליא ובזה אזלא ממילא גם הקושיא של תוח"ד על התוי"ט למה מזכיר רע"ק כלל כל אדם גם למה שינה לשונו מרשות לאין חייבין כו' ע"ש ולפמ"ש הכל ניחא בס"ד. והפסוק מתפרש לריה"ג הכי ורצח גוה"ד את הרוצח אין לו דם. פי' ורצח גוה"ד היינו מצוה. אין לו דם היינו רשות ומיירי בכל אדם כי היכי דלא נימא גם לרע"ק דכל אדם נחית דרגא מגוה"ד וא"כ חייבי' עליו. והוי ס"ד דמ"ש אין לו דם קאי רק לגוה"ד. לזה מפרש שאין חייבין עליו. וזה יותר מרווח מפי' ריטב"א ות"ח כי בהריגת נפש אין שייך כ"כ חילוק בין לכתחילה לדיעבד ואם אסור להורגו הלא דמו מידו יבוקש ובזה סרה מהר ג"כ הראיי' שהביא תוס' רל"צ מהפסוק שיש מעלה בגוה"ד יותר מכ"א דהא לד"ה מצוה היא שיהי' לו גוה"ד אפי' לרע"ק. דסבר הריגת גוה"ד רשות היא דבריי' דסנהדרין הנ"ל לית בה פלוגתא:

שם ואינו יוצא משם לעולם לא לעדות מצוה כו' ואפי' כל ישראל צריכי' לו כיואב ב"צ כו'. עיי' ת"י אות מ"ט הרבה להשיב בזה בענין עשה דוחה ל"ת וכל המצות נדחי' מפני פ"נ כו'. לפעד"נ דא"ש בפשיטות כיון דש"ד הוא מג' עבירות שדוחין לפ"נ א"כ זה