אהבת איתן לב

ס"ק למה לי דפרט התנא כל הני ג'. זאי'. סלעי'. דרכונות. ועיי' ת"י אות י"ז מש"כ. ולפע"ד יש ליישב משום דמחק מגרע כח השטר כדאי' בח"מ סי' מ"ב ס"ו וע"ש סמ"ע ס"ק י"ט ש"ך ס"ק י"ג והוי כתביעה בע"פ וכמ"ש הט"ז שם סי"ב לענין דלא מהני תפיסה מטעם דלא שבקת חיי כו' שימחוק מלוה סכום קטן שבשטר ויתפוס הרבה וכמ"ש הש"ך שם ס"ק כ"ז והוי אמינא דלגמרי הוי כמלוה ע"פ לענין טענת פרעתי ושבועת מודה מקצת ודלא ליהוי הילך קמ"ל אין פחות מב'. פי' דזהו משמעות השטר ואין המחק פוסל לענין סך זה דשנים וכמ"ש הסמ"ע שם סי"א ס"ק ל' וע"ש בנתה"מ סק"ט שכתב דוקא מחק בשם המלוה או הלוה פוסל השטר כמ"ש הסמ"ע ס"ק י"ז ולא מחק בסך המעות כו' ע"ש. ולא מיבעי זוזים שהרי מדכתב דאינון משמע שרצה לצרפם לחשבון סלעים כמו ברישא זוזי מאה דאינון סלעין עשרין כו' א"כ לכה"פ משמעותי' ד' זוזיה שהוא סלע אחד והרי תי' דאינון לא נמחק. בזה ודאי יפה כח השטר בשנים אלא אפי' בסלעים שאין דרך לעשות מהם חשבון זוזים וגם לא לדינר זהב שהוא זוז יתר מששה סלעים וגם לא לדרכון משום דהוי מכסף לזהב אפ"ה אין השטר פסול לגבי שני סלעים. ולא מיבעי סלעים שיש כה"פ מטבע גדולה מהם בכל זהב ולכה"פ יש במשמעות ששה סלעים ויותר אלא אפי' דרכונות דאינון כו' שאין מקום לומר בהם צירוף למטבע גדולה הכוללת רבים מהם אפ"ה השטר כשר לגבי ב' דרכונות. הן אמת דגם אי הוי תני לא יותר על שנים הי' ג"כ צד רבותא גבי שובר הגם שהלוה מוחזק וכמ"ש בחו"מ סי' נ"ד ס"ה דדוקא סתם דינרים מבטל כל שטר שיש לו עליו אבל לא אם הי' כתוב סכום ונמחק שבזה דנין בפחות שבלשונות כו' ע"ש בש"ך ס"ק ט"ו. אבל לפמ"ש לעיל דבזה לא מהני תפיסה דמלוה א"כ ממילא ידעי' דבשובר ג"כ דינא הכי. ואתה קור נעים הט אזנך ושמע עוד חידוש גדול במתני' ע"פ הירושלמי דפירקי' הובא בהרא"ש כתובות ריש פ"ב בנמחק הסכום וכתוב או סלעים מלוה אומר ה' לוה אומר שלש הוי משיב אבידה ופטור מש"ר כמו בכתוב בו סלעים ולא נמחק משום דמצי לוה לטעון שנים ושטר מסייע לו הגם שיש לחלק דשם איכא סברת בעה"ת הובא בש"ך ח"מ סי' מ"ב ס"ק כ"ח כיון דידעו עדים כי יד בעה"ש עה"ת אילו הי' יותר מב' היו כותבי' בפי' כו' ע"ש. וזה לא שייך בנמחק אפ"ה אמרי' דהוי משיב אבידה. ועיי' שער משפט שס סק"ז שהאריך בזה וכתב מתחילה דבנמחק לא הוי מש"א כו'. עוד כתב שם להקשות היאך שטר מסייע בנמחק ותי' דתלינן שהמלוה מחקו בעצמו לפי שהי' כתוב בו ב' ורוצה לתבוע יותר כו' ולפ"ז כשידוע בעדי' שנמחק באונס חייב ש"ד אם לוה אומר שלש כו' ע"ש והיינו דאשמעי' מתני' אין פחות מב' כו' פי' הגם שנמחק אפ"ה אמרי' דשטר מסייע לב' והוי מש"א הגם דתלינן שמחקו בעצמו אין השטר פסול ומכ"ש אי ידוע דנמחק באונס דהשטר כשר:

מ"ו מי שנמחק שט"ח מעידי' עציו עדים גי' רע"ב ורי"פ ורמב"ם ורא"ש מעמיד] ובא לפני ב"ד ועושין לו קיום כו' וכתב הרמ"ז דגי' מעמיד עיקר מדתני אח"כ ובא לפני ב"ד מכלל דמעמיד היינו חוץ לב"ד ועוד דמעמיד כשרואה שהולך להימחק כו' ע"כ. ועיי' חו"מ סי' מ"א ס"א ובסמ"ע סק"ב ובנתה"מ סק"א בשם רמב"ן שבקשה מה מועיל ראייתם כשהי' הולך לימחק שמא היו בו לשונות מסופקים שאין בקיאי' בהם כו'. ותירץ דכיון שראוהו בשעה שהולך להימחק עדיף יותר משראוהו כשהי' שלם דהוי מילתא דלא רמיא כו' אבל כשהולך לימחק יהבי דעתייהו כדי שיוכלו להעיד ודקדקו בטוב כדי להעיד על כל לשון שראוי להסתפק כו' ע"ש. ובזה א"ש לישנא דמעמיד פי' שעמדו היטב על אמיתות השטר וע"ש בתומים שכתב דבנשרף בעי' דוקא עידי השטר עצמם דלא ליהוי עד מפי עד אבל בלא נמחק לגמרי הוי מילתא דעביד לגלויי שהב"ד יכולי' לראותו לא הוי עמפ"ע כו' ע"ש. ובזה מדוייק לישנא דמתני' מעמיד עליו עדים ובא לפני ב"ד כו' ולפ"ז אין לדחות הגי' מעידי'. דכיון שבא השטר לפני ב"ד שפיר מעידי' עליו ולא הוי עמפ"ע. מיהו הרמ"ז לא נחית לפרש שהרע"ב אינו מפרש והולך לימחק מדכתב שראו בשנמחק מעצמו או ניטשטש ע"י מים כו' והיינו למעוטי מחקו מלוה מדעת או הניחו במקום שאינו כשומר כמ"ש שם בחו"מ ס"ב ע"ש ואזיל בשיטת רשב"ם ד' קס"ח א' ונימוק"י ד' רל"ו ע"ש ובחו"מ שם ס"א בהג"ה ובסמ"ע סק"ג ע"ש ובט"ז שם שכתב להטור צריך שיבואו עידי השטר לפני הב"ד והב"ד יעשו דרו"ח דהכא לא אמרי' עדים החתומי' עה"ש נעשה כמי שנחקרה כו' כיון שאין השטר בעולם ע"כ צריכי' הב"ד לעמוד על דברי העדים דשטר וכמ"ש הסמ"ע שם ס"ק י' שזהו מש"כ הרמב"ם ובעה''ת והוזקקנו לעדותם של עדים כו' ע"ש ולרמב"ם קאי על עידי המחק והוזקקנו לעדותם לפי' הט"ז ע"ש

מסכת סנהדרין

פרק א מ"ה הו' רע"ק אות ג' הקשה על אביי ד' ט"ז א' דהי' יכול לפשוט מהברי' די"ח ע"א דמלקות דכה"ג בשלשה ככל אדם א"כ כש"כ ממונו של כה"ג כו'. עיי' ירושלמי שהביא הכ"מ ה' סנהדרין פי"ז ה"ח דאמרי' שם כהן משום שחטא מלקי' אותו בב"ד של שלשה ולא בב"ד של כ"ג שלא תהא עלייתו ירידה לפ"ז אין ראיי' לשורו של כה"ג שלא יהא נידון בכ"ג

פרק ה מ"ג בתפא"י אות כ"א הקשה לר"מ דחייש למיעוטא גם בסיפא יש לומר איכא מיעוט דטעו ב' ימים או דגם ברישא למה עדותן קיימת הא איכא מיעוט דלא טעו כלל בו' עוד הקשה למה סבר ר"מ בחמץ אוכלי' כל ה' איך לא חייש למיעוטא עוד הקשה מאי מקשה הגמ' פסחים י"א ב' פשיטא הא רב אשי טובא אשמעי' כו' ע"ש. איני רואה קושייתו לפי מה ואמרי' לקמן ד' ס"ט א' דאזלינן בתר רובא בד"נ אפי' לקיים עדות ולא עדיף מיעוטא לר"מ מקרא מפורש ושפטו והצילו ואפ"ה אזלי' בת"ר וכמ"ש התוס' ד' מ"א ע"ב ד"ה שזה דמהני אם שמכוונים שניהם ליום אחד בצירוף טעמא דאזלי' בת"ר דלא ליהוי מה שמעיד אח"כ על היום כחוזר ומגיד כו' ע"ש ויותר מזה כתבו תוס' שם בשם ריב"א דאפי' איתנהו קמן לא בדקי' להו לחיים עדותן רק לבטל עדות בדקי' להו כו' ע"ש. ממילא לא קשה ג"כ ממה דחייש למיעוט וקושייתו מחמץ מיושב משום דבה' חמה במזרח ובז' חמה במערב וזה מהני אפי' בחמץ דמסור בכל אפי' לאביי דפסחים שם ד' י"ב ע"ב דמחלק לר"מ בין עדות לחמץ דמסור לכל וכן התוס' שם ד"ה בשית כתבו דוקא גבי חמץ אמרי' שית חמה בי קרנתא קאי כו' אפ"ה בין ה' לז' גם לחמץ יש להקל דלא אפשר למיטעי ולא שייך הכא חיישי' למיעוטא. ומה דמקשי הגמ' פשיטא ה"פ. אחרי כל השקלא וטריא דסוגיין דרמינן מעדות אחמץ וטרחי' לשנויי בכמה אנפי ודאי קשה מה בא רב אשי להשמיענו כמחלוקת בעדות כך מחלוקת בחמץ. ואי נימא דאשמעי' רב אשי דגם בחמץ לר"מ לא חיישי' לטעות ב' שעות מנא לי' הא דילמא טעמי' בחמץ משום דבין ה' לז' לא טעו ובהא מודה גם ר' יהודה הכא ומשני הגמ' דהא גופא אשמעי' דסוגיין דייקא שפיר ולא נימא תנאי היא דפסחים ודסנהדרין כפירש"י שם ע"ש. ולולא פירש"י הייתי מפרש דלא תימא תנאי היא פי' דלא כרבא דאמר מעיקרא טעמא דר"י משום דסבר איו בע"ח אלא שריפה ויהבי לי' שעה א' ללקט עצים כוי אלא טעמי' משום טעותא כמו בעדות דאפי' בין ה' לז' גזירה משום יום המעונן אבל בעדות לא מקיימי' עדותן בכה"ג דלא שייך שם הך גזירה

פרק ז מ"י האריך בה הת"י אות פ"ב להקשות ולתרץ וגם התוי"ט ד"ה האומר הניח בקושיא ומ"ש הת"י להקשות על לישנא דמתני' אמר לו יש יראה במ"פ כך אוכלת כו' שהוא פסוקא יתמא כו' לאוקימתא דרבא לעיל דס"א ע"ב אינו פסוקא יתמא רק הוא הקדמה למה דתני אח"כ שאם אמר אלך ואעבוד חייב. זהו רק באומר לו כך אוכלת כו' דאי לאו הכי אינו חייב עד שיעבוד. גם מה שהקשה ת"י על פירש"י דס"ז ע"א איך מקדים רבינא לרב פפא הלא יש דין קדימה לרישא קודם הסיפא כו' ע"ש. לפע"ד א"ש דרבינא לעיל דס"א ע"ב הוא מאוחר בכל הששה אוקימתות וסבר רבינא לא זו א"ז קתני לא זו עובד אלא אפי' אומר כו' ע"ש מש"ה האי לא זו א"ז שבד' ס"ז א' נמי גריר בתר ההוא דרבינא דלעיל ובני ביקתא נינהו דהכא נמי תני ל"ז א"ז לא מיבעי מסית להדיוט בסקילה אלא אפי' מדיח רבים נמי בסקילה ומפרש מתני' ברישא מה דתני בפי' דהיינו מסית להדיוט פי' ליחיד על זה אומר כל חייבי מיתות אין מכמיני' חוץ מזו כו' והדר תני דינא דאמר לשנים שזהו מה שנכלל בסיפא דסיפא דתני המדיח זה האומר נלך נעבוד ע"ז. ובאמת יש לפרש מ"ש רע"ב על האומר אעבוד וז"ל באחד מכל הלשונות הללו הוי מסית וחייב. פי' אם אמר הניסת א' מלשונות הללו אז נגמר דינו של מסית דהוי מסית וחייב שלא יוכל לחזור בו אבל כל עוד שלא אמר הניסת דבר מהני חזרה למסית וכמ"ש המהרש"א דף ס"ז ע"א לפרש כן לשון רש"י. רק ברמב"ם לא אפשר לפרש הכי שכתב בפי' דמיירי באמירת המסית ומתורץ קושיא ד' של הת"י. ומ"ש הת"י אות צ' דגם בשנים צריך שיאמרו האיך נניח כו' ליתא הכי לפי דעת התוי"ט ד"ה מכמיני' כי רק ביחיד שמקילי' בהכמנה צריך שיאמר היאך נניח ואז אם המסית לא חזר בו סוקלי' אותו וכן מורה פשטות לישנא דמתני' ומשום דמיירי מתני' במסית ליחיד ובמסית לרבים מש"ה תני אח"כ האומר אעבוד כו' נעבוד כו' לפרושי דמיירי הכי לעיל בתרוייהו ושאין חיוב למסית רק באמירת הניסת יהי' יחיד או רבים לאפוקי מדרב יוסף דסבר רבים מימלכי ולא מיחייב עד דפלחי. גם אין מוכרח לפרש מתני' כמ"ש הת"י אות פ"ג כאביי דמפליג בין ניסת מפי עצמו למפי אחרים. שזהו רק לשיטתו דמפרש מתני' בחיובא דניסת אבל לפי' המהרש"א א"צ לזה ואפשר דאפי' מפי עצמו חייב באמירה לחוד כרבינא דמפרש ל"ז א"ז וכדמוכח מרש"י לעיל ס"א כ' ד"ה רבינא ע"ש. והת"י בחר לו לפרש כאביי ותמוה שלא הזכירו דאיהו הוא דמחלק בין מפ"ע למפי אחרים. ומה שהניח התוי"ט בצ"ע דפסק כרב יוסף והא איתבי' אביי ולא שני לי' ר"י מידי כו' לפע"ד יש לתמוה על תוי"ט שהרי אותה בניי' דמותיב מינה אביי הביא הכ"מ בה' ע"ז ריש פ"ה ע"ד רמב"ם ע"ש. מזה תראה שאין מיי' פוסק כר"י שהרי בפ"ה מה' ע"ז ה"א כתב וז"ל בין שהי' המסית יחיד כו' או יחידים מיתתו פי' דמסית בסקילה והיינו כרבנן דר"ש ע"ש. וכל עיקר חילוק של רב יוסף הוא רק בניסת דרבים לא מיחייבי באמירה עד דפלתי אבל במסית גם רב יוסף מודה שאין חילוק דבכל גונא חייב כ"ז שלא חזר בו רק שאחרי שקבל הניסת לא מהני חזרה למסית, והרי הרמב"ם בפ"ה שהביא התוי"ט מיירי רק בדין מסית ולא במוסת ואיך עלה ע"ד תוי"ט לפרש שמחלק בין רבים ליחיד ואפי' לפי' גירסת הכ"מ דגרס מסית במקום מוסת גם הוא מודה שאין חילוק גבי מסית וכמ"ש הכ"מ ראיי' ממתני' דאפי' לא עבד המוסת ולא קבל ג"כ חייב המסית כל זמן שלא חזר בו כו' עיי"ש. ובפ"ד מה' ע"ז מיירי שם כל הפרק בדיני עיר הנדחת ושם ג"כ סגי בקבלה בלא עבודה כמ"ש הרמב"ם שם בפי' והוא שעבדו או שקבלו עליהם כו' ע"ש. הרי מפורש דגם רבים הניסתים סגי להו בקבלה ולא בעי' עד דפלחי כרב יוסף. והיותר נראה כמ"ש לעיל אליבא דהרע"ב לפרש מתני' כרבינא לא זו אף זו וגם הרמב"ם מפרש הכי ועיי' רש"י דס"א א' ד"ה אלא בעבודה משם תראה דאמירת הן הוי כמו קיבלו עליו באלוה והיינו עבדו. לפ"ז מתאימים דברי מיי' בפ"ד ובפ"ה

פרק ט מ"ג הנהרגי' בנחנקי' כו' הקשה הרמ"ז מ"ט לא תני הכא ג"כ טעמייהו כמו בנסקל' ושריפה ויש ליישב דברישא תני הכי כי היכי דנדע דלא למיתני הנשרפי' בנסקלי' דא"כ מאי גירי' שהשריפה חמורה תיפוק לי' דרובא נסקלי' כדאי' בגמ' ד"פ ע"ב דפריך הכי לרב יחזקאל ומה דאמרי רבנן שהסקילה חמורה ולא מטעמא דרובא נשרפי'. לדבריו דר"ש קאמרי. ובאמת דינייהו בשריפה מטעם רובא. רק אי הוי שריפה חמורה אין רשאי למשוך המיעוט לחמורה אלא שסקילה חמורה. וכיון דידעי' מרישא היכא תנינן תו ל"צ לפרושי בסיפא וידעי' ג"כ פירוש דברי חכמים בסיפא כמו ברישא וכיון דאמר ר"ש בסייף ולא אמר משום שזה חמור ממילא ל"צ רבנן לפרושי דסייף חמור דבל"ז נידוני' בחנק משום רובא

פרק י מ"ו תוי"ט ד"ה ותרומות ירקבו הקשה על רש"י שמתיר ליתן לכהן שמאותה העיר ותו' חדשים תירץ דכיון דהוי ממון גבוה בשעת הדחה לא נאסר מעולם ולא הוי נ"צ שבתוכה. עיי' גמ' ד' קי"ב ע"ב אלא אי איתמר הכי איתמר א"ר חסדא ל"ש אלא ביד כהן אבל ביד ישראל תינתן לכהן שבעיר אחרת וסובר רש"י דהאי תינתן לאו דינא הוא אלא טעמא הוא דמש"ה מותרת שהרי בידו ליתנה לכהן שבעיר אחרת ולא נאסרה מעולם ומותר ליתנה אפי' לכהן שמאותה העיר שלא הודח. וניחא לי' לפרש הכי בכדי דתיקום הסברא דמעיקרא בדרב חסדא דהוי מפרש מתני' דמיירי ביד ישראל ופירש"י דאפי' אם הוא רשע התרומה לאו דידי' הוא דשמא הי' נותנה לכהן צדיק שחובה לה מיהו באכילה לא שריא דשמא הי' נותנה לכהן רשע שבתוכה הילכך ירקבו כו' ע"כ ע"ש. והשתא מהני לן הסברא דבידו ליתנה לכהן צדיק שחוצה לה אפי' למישריי' לגמרי. ודלא כתו' חדשים שפירש טעמי' דרש"י משום ממון גבוה דהך סברא ומ"ג לא מהני להתירה לגמרי רק שלא לשורפה עם שאר נכסי עיה"נ דהוי זילזול גדול: