אהבת איתן לא

ולא בגוזל דאי' אשם גזילות יש ליישב משום דבגמ' דף נ"ה אי' בריי' ואת אשר חטא מה"ק ישלם לרבות פחות רש"פ להישבון וקשיא לי' לרש"י ורע"ב מ"ט תני ש"פ גבי הקדש הא מרבי' להקדש אפי' פחות מש"פ כדאמרי' להקדש אין להדיוט לא. לזה כתבו דמיירי היכא דאיכא אשם שם איכא ג"כ חומש משא"כ פחות מש"פ לא מיחייב רק בקרן אבל בגוזל אין שום חיוב בפחות מש"פ דאפי' השבה לא בעי רק לכתחילה אסור לגזול פחות מש"פ כדאי' בח"מ סי' שנ"ט ס"א ע"ש: מי"א באמת ביין התירו לערב קשה ברך מפני שמשביחו ופי' רע"ב דרך בקשה לא. והיא שיטת רש"י והת"י אות ס"ז כתב וכש"כ רך בקשה ודלא כר"ב. ע"כ תמוה שלא ראה כי מחלוקת ראשונים היא עיי' חו"מ סי' רכ"ח סעי' י"א ובסמ"ע ס"ק י"ט גם מה דמסיים הת"י אות הנ"ל ודוקא בין הגיתות כו'. לא ביאר כה"צ כי הרא"ש והטור שמתירי' רך בקשה שרי אפי' שלא ביה"ג כמפורש שס בטור ובסמ"ע ע"ש. ומה דתני מתני' מקום שנהגו להטיל מים ביין יטילו כו' והקשה רמ"ז פשיטא דהכל כמנהמ"ד כו' לפע"ד יש ליישב דאשמעי' דלא מהני מנהג שלא ביה"ג כמ"ש רע"ב דוקא ביה"ג כו' וע"ש בתוי"ט. ובאמת עיקר חידושא דמתני' שיהי' העירוב כפי מה שנהגו כדאי' בבריי' דף ס' ע"א למחצה לשליש ולרביע ועיי' רא"ש סי' כ"ג ובפלפח"ר אות ה' שפי' ע"פ דרך המזיגה על חד תלת עיי' שבת דף ע"ז א' ובתוס' שם שיש מזיגה על חדה תרין כו' ע"ש ויש גורסי' בבריי' הנ"ל אפי' למחצה כו' פי' לא מיבעי יותר ממחצה ודאי מותר שהרי ניכר לכל שיש בו מים וליכא רמאות ולא חיישי' שמא יוסיף בי החנוני מעט יין ולא יהיה ניכר עוד כ"כ בהג"א שם ע"ש אלא אפי' למחצה כו' ג"כ מותר

פרק ה מ"ב תוס' רע"ק אות ס"ד הקשה ע"ד התוס' דס"ד ע"ב ד"ה ולא ישכור. שהקשה ר"ת על רש"י דבית נמי זימנין דלא שקיל מידי או נופל או נשרף או שלא יצטרך לו כו' ע"ש. שהרי אם יפול הביא אין לו אלא שכרו עד שנפל כמו בשכר חמור ומת בחצי הדרך כו' [עיי' חו"מ סי' ש"י ס"א ס''ב] א"כ אם הנכייתא זו אם יפול הבית יהי' רק חצי זו ולא יהי' לעולם הפסד כו' ע"כ ע"ש. ועיי' חו"מ סי' שי"ב סי"ז בהגה"ה נשרף הבית דינו כנפל כו' ע"ש בסמ"ע ס"ק ל"ד וע"ש סי' שכ"א ובסמ"ע ס"ק ו' לחד דיעה צריך לשלה כל השכירות ואפי' אם לא נתן יתן אפי' בעד ימים הבאים כו' ע"ש. וכתב שם הנתיבות במשה"א ס"ק י"ב דבית לא דמי לחמור דהתם ליכא למימר שכירות ליומא ממכר הוא שהרי אם ימות החמור משועבד גם הנבילה לשכור חמור אחר בדא"ל חמור זה כמ"ש השימ"ק פ' האומני' דהוי כמו אפותיקי מפורש וכפועל שיש עליו שיעבוד הגוף דמי לכך פטור בעה"ב באונסי'. משא"כ בית זה אם נפל אזדא ואין על בעה"ב שום שיעבוד אמרי' שפיר דממכר הוא כו' וכתב המחנה אפרים דלכל הדיעות אם התנה עמו בפי' שיקדים לו השכירות בעד כל הזמן שידור בו לכ"ע ממכר הוא ופטור מלהחזיר רק אם תפס המשכיר או שנתן לו השובר מעצמו, בהא פליגי הסי' שי"ב סי"ז וסי' של"ד ס"א כו' ע"ש. לפ"ז ה"נ כל האונסי' חל על המלוה השוכר דגם הכא הי' תנאי בהקדמת השכירות שכבר הלוה מוחזק בשכרו משעת הלואה והמלוה דר בו בנכייתא לפ"מ דקיימינן השתא דמיירי בנכייתא שג"ז אסור לרש"י ומכ"ש דינא דמתני' לא ישכור הימנו בפחות כו' ע"ש ושפיר הקשו התוספות: מי"א תוי"ט ד"ה המלוה. הקשה על רש"י דמשמע שאינו עובר אלא כשתובעו ודוחקו כו'. עיי' רש"י דף פ"ה ע"ב ד"ה מלוה. כתב ג' פעמים תי' בשעת. בשעת הלואה. בשעת פירעון. בשעת פיסוק התנאי. ולמה לא כתב בשעה שתובעו ודוחקו. אלא כתב כשתובעו כו' ע"כ שכונתו לפרש תי' כנושה. שהי' לו לכתוב נושה. אלא כ' הדמיון מורה שע"י שאינו מלוה לו בלא ריבית הוי כמי שתובעו ודוחקו וכמ"ש תוי"ט בשם הרה"מ שדרך הנושים שאין מלוים ממונם בחנם כו' וה"ט דלא כתב רש"י ודוחקו לפרוע אלא שדוחקו ליתן ריבית ותובעו ליתן ריבית אפי' אם המלוה אינו אומר בפי' לא אלוה לך בלא ריבית אלא שהלוה ביקש ממנו להלוות לו ואמר שאין לו וכבר הלוה שיתן לו ריבית יש לו ומלוה לו וזהו כנושה. ועיי' באבן עזרא פ' משפטים כתב וז"ל לא תהי' לו כנושה שישא לך פנים בעבור טובתך ועיי' מקור חיים פי' על אבן עזרא פ' תנא אות ס"ב כתב וז"ל וזה מה שאמרו ז"ל ס"פ א"נ שעובר הלוה. על כמה לאוין יותר מן המלוה ע"כ ודבריו תמוהים דבפי' אי' הכא בהיפוך. מלוה עובר בכולן לוה עובר משום לא תשיך כו'

פרק ז מ"ח תוס' רע"ק אות ס"ד הקשה ע"ד התוס' לקמן דף צ"ה א' ד"ה דאפשר שהקשו ניליף משבויי' כו' דילמא הכי מקשי הגמ' נימא או לרבות גנו"א ולא שבויי' וע"כ לומר דל"צ או לרבות גו"א ומקשה מנ"ל. לפע"ד יש להקשות עוד למה העמידו תוס' דבריהם על מה דאמרי' תאמר בגנו"א דאפשר למיטרח ולא ציינו מתחילה על מה דאמרי' גנו"א בשואל מנ"ל ומאי קושיא נילפי' משבויי'. אלא ע"כ שגם התוס' הבינו שיש לפרש קושיית הגמ' גו"א מנ"ל א"כ דילמא או לרבות גו"א ולא שבויי' ע"פ הסברא דלעיל דאונסא דלא סליק אדעתי' הוא. אבל עתה דמקשה הגמ' דגמ"ח באמת יש לפטור מכח דאפשר למיטרח ואתויי הקשו שפיר נילפי' משבויי' ונימא דמה דאמר ר' נתן או לרבות השבויי' היינו אפי' שבויי' דל"מ אדעתי' וכ"ש גו"א דסליק אדעתי' ובמטרח ואתויי שוים הם. ע"ז תירצו דשבויי' לא איפשר כ"כ לאתויי מש"ה מקשה גו"א מנ"ל דילמא דוקא שבויי' ולא לרבותא. מיהו בעיקר קושייתו יש לומר לפמ"ש השימ"ק שם דלאו מתי' או מרבי' שבויי' אלא מונשבר דסגי למיכתב מת דמ"ל קטלה כולה כו' כדאמר הגמ'. ומדכתב ונשבר מוכרח למיכתב תי' או כו' א"כ ודאי ילפי' שבויי' מונשבר דדמי לי' ולא גו"א ושפיר פריך הגמ' מנ"ל גו"א. עוד כתב שם השימ"ק דהגמ' קיימא השתא במוחלט לחייב שבויי' בשואל דדמי לשבורה ומתה דלא אפשר לאתויי דאל"כ מה פריך מה לש"ש שכן משלם כפל בטענת לסטים מזויין כו' שהרי לימ"ז גנב הוא ושואל פטור מגו"א לפ"מ דקיימי' השתא א"כ גם שואל משלם כפל בטל"מ אע"כ דגניבה דלמ"ז דמי לשבו"מ והוי כמו שבוי' דחייב כו' ע"ס. לפ"ז שפיר הקשו התוס' נילפי' משבויי'. ותוס' רע"ק ג"כ כתב קרוב לזה ולא ראה שכבר קדמו הרשב"א בשימ"ק שם ע"ש בשם תלמידי ר"פ

פרק י מ"ג תוי"ט ד"ה ויושב הביא קושיית התוס' שהרי נהנה בזה שא"צ לעלות כו' ע"ש. ותירץ התוח"ד שזה לא חשיב הניי' רק מה שהי' חסר ממון אם לא הי' לו של חבירו זה חשיב הניי' כו' ע"ש בגמ' דף קי"ז ע"ב מוכח בפי' בהיפוך שהרי גבי לצבוע לו אדום וצ"ש כו' פליג ר"י אדר"מ משום שהצובע נהנה במה שהבעה"ב הביא לו הצמר מן השוק כו' ע"ש בפירש"י אלמא דלאו דוקא הנאת ממון וע"ש בתוס' ד"ה בג' מקומות. ומש"כ עוד התוח"ד שא"צ להגי' במתני' בדברי ר"י ויושב בתוכה כהגהת התוס' דף קי"ז א' ד"ה ויושב. דגם אי גרסי' ויושב בבית כפירש"י הכונה היא שדר בעליי' ויושב בבית בכדי שלא להניח לבעה"ב ליכנס לדור שם והראיי' מדלא תני ודר בבית כמו הת"ק שאמר ודר בתוכה כו'. לפי דבריו מהו ז"ש רש"י הוא לא נהנה שהרי עלייתו מוכנת לו לדור בה כו' ע"ש. והראיי' שהביא ממה שלא אמר ודר בה כו' עיי' ב"ק כ"ב ע"ב מייתי משנה זו וגרסי' שם בדברי ת"ק ויושב בה ובלא"ה אין זו ראיי' כדאשכחן בפ"ח דכליה מ"ט ובפ"ב דפרה מ"ה שחייב לומר בל"ר עדיות פ"א וי"ג ע"ש. עוד יש לומר דאשמעי' לא מיבעי שמותר לדור בביתו אלא אפי' מותר להשכיר לאחרים וליטול שכר וזהו לשון יושב. כדאמרי' במגילה דף כ"א א' אין ישיבה אלא לשון עכבה שנאמר ותשבו בקדש כו' וה"נ הפי' הוא הבית מעוכב תחת ידו ורשותי ועי' חו"מ סי' קס"ד ס"ה וקצה"ח שם סק"ב כתב בשם ריב"ש הגם דבמשכנתא דסורא אסור להשכיר לאחר הכא שרי שהרי לא השכין לו ובע"כ של בעה"ב בנהו בעל העליי' מש"ה לית בי' ריבית או כמ"ש תוס' שם ד"ה ר"י דל"ש הכא ריבית דלא הלווהו כלום שהרי אם הי' הבית נשרף לא הי' נותן לו יציאותיו כו' ע"ש שהשיגו על רש"י שפי' טעמי' דר"י משום ריבית. והת"י אות י"ז הרכיב פירש"י עם פי' התוס' ביחד שהתחיל בד"ג וזה ל"ח וסיים בריבית ע"ש. גם מ"ש הת"י דמה שמשחיר כתליו לא מיקרי חסר מטעם דביתא מיתבא יתיב והוי הנאתו יתירה על חסרונו כו' ע"ש. עיי' ב"ק ד' כ"א א' רש"י ד"ה ביתא שפי' הטעם שהדרין בתוכו רואין מה שהוא צריך ומתקנין אותו כו' ע"ש. וזה לא שייך בבית שנבנה עתה מחדש. מיהו מדלא אמר הגמ' שם איכא בינייהו ביתא חדתא וקאמר א"ב דמשתמש בי' בציני כו' יש להוכיח שאין חילוק:

מ"ו ב' גינות כו' והירק בינתיים. רמ"א של עליון רי"א של תחתון רש"א כל שעליון יכול ליטול בפשיטות יד שלו והשאר לתחתון. פירש"י ורע"ב דר"ב סבר כר"מ מיהו מה שאין עליון מגיע לו מפקיר להו לגבי תחתון שגנאי לו ליטול רשות ליכנס לתוך ש"ח כו' ע"ש. והשימ"ק כתב בהיפוך דר"ש סבר כר"י ומה שהעליון יכול ליטול בפשיטות יד תחתון גופי' מפקיר לי' לגבי עליון כו' ע"ש וזוהי שיטה הנכונה מכח קושיית היערת דבש על שיטת רש"י במאי קני התחתון הא הוי אויר שאין סופו לנוח דבעי רבא לעיל די"ב אי כמונח דמי ע"ש ולעיל דק"ב ע"א פשיטא לי' דלאו כמונ"ד כו' ע"ש דמחלק בין איכא הפסק אי לא. גם הרא"ש הקשה לפירש"י מדאמרי דבי ר' ינאי ובלבד שלא יאנס פי' מה שצריך העליון לאנוס א"ע בכח כדי ליטול אינו שלו כו' ע"ש. ואמאי הא ודאי כל מה שיכול ליטול אפי' באונס לא מפקיר לגבי תחתון. עוד הקשה הלח"מ ה' שכנים פ"ד ה"ט על מה שפסק הרמב"ם אילן היוצא מן הגזע פטור מערלה והיוצא משרשים חייב בערלה והיינו כר' יהודה דלר"מ אפי' היוצא מה"ג חייב. והכא פסק כר"ש דסבר כר"מ לשיטת רש"י וקשיא הלכתא אהלכתא. מכל הלין מוכח כפי' השימ"ק דר"ש סבר כר"י. ומה שהעליון זוכה במה שיכול ליטול בפשיטות יד הוא לפי שגדל בקרקעו ולא מטעם אויר. ובגמ' ד' קי"ט ע"א בעי רב ענן מגיע עליון לגופו ולא לעיקרו או איפכא מהו תיקו ופסק הרמב"ם שהעליון אסור ליטול רק אי תפס לא מפקי' מיני' ככל תיקו דממונא אבל הטוח"מ סי' קס"ז פסק דיחלוקו עליון ותחתון ע"ש ויש לומר דפליגי במחלוקת רש"י ושימ"ק. דהרמב"ם סובר כהשימ"ק דר"ש כר"י ומן הדין הכל לתחתון רק העליון זוכה מכח הפקר מה שיכול ליטול מש"ה היכא דקאי בתיקו תיקו ברשות מרא קמא והטור יסבור כרש"י דר"ש כר"מ וכיון דלא איפשטא בעיין אין לדחות העליון מזה ויחלוקו וע"ש בח"מ ובסמ"ע ס"ק ג' ובט"ז שם וכיון דטעמי' דר"ש לפירש"י שגנאי לעליון ליטול רשות כו' יש לומר גם בכה"ג גנאי הוא לו אם ירצה להגיע גם לגופו או גם לעיקרו ומיירי בשאין אחד נתלש בתלישה השני. וכמ"ש הסמ"ע שם ע"ש. וכח התחתון עדיף אפי' לר"מ במה שיכול ליטול גם בגובה הרבה על ידי עליי' בסולם רק שר"מ סובר שזה אינו מועיל להוציא ממי שגדל בקרקעו ולר"ש אין תחתון נדחה לגמרי ולשיטת הרמב"ם דאין לעליון כלום בכה"ג הוי טעמא דאין ספק מוציא מידי ודאי. ובזה יש לעשות קישור להתחלה דמכילתין זה אומר כולה שלי וז"א א"ש והקשו התוס' כיון שהאחד ודאי בחציי' נימא אין ספק מוציא מידי ודאי כו' ע"ש שתירצו דמה שהוא ודאי בחצי הא' אין מועיל לחצי הב'

מסכת בבא בתרא

פרק א מ"א כתב הרמ"ז בהרע"ב דאשמעי' שצריך לבנות כותל דוקא ולא סגי במסיפס כו' ע"ש. אין זה מוכרח כי יש לפרש לישני' דרע"ב דאשמעי' שבוני' באמצע ולשונו מוכיח בפי' הכי ע"ש והוא עפמ"ש התוס' ד"ב ע"ב ד"ה בונין. דמאי דפריך פשיטא הוא רק למ"ד גודא אבל למ"ד פלוגתא ל"ק פשיטא דאשמעי' דלא נימא דמשום היזק ראי' יש לו לסייע בבנין הכותל אבל אין לו לבנות בחלקו בשביל כך ע"כ. וע"ש ד"ג א' תוד"ה מאי קמ"ל הקשו דילמא אשמעי' דהיז"ר שמי' היזק ותירצו דמקשה שזה הי' יכול להשמיענו ביש בה ד"ח ולא רצו ומשני דאשמעי' אין בה ד"ח דלא נימא שנתרצה רק לחלוקה אבל לא לכותל כו' ע"ש. והרע"ב מפרש פלוגתא וע"ש במהרש"א על תוד"ה ה"א שכתב דגבי בנין כותל שייכי דברי יוסי שם דלקמן ד"ה בונין שאין לו לבנות בחלקו בשביל כך כו' ע"ש לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם. סי' רע"ב ע"פ הגמ' ד"ד ע"א דאשמעי' אפי' נפל לרשות חד מינייהו או דקדים ופנינהו לרשותי' כו' המע"ה כו' הקשה הרמ"ז הא שמעי' זה מפיו"ד דב"מ מ"א ותי' דהכא עיקר ושם בב"מ ילפי' מהכא ע"כ. זה תמוה אדרבא התוס' ב"מ ד' קט"ז ע"ב ד"ה וליחזי כתבו דמש"ה הוי ס"ד דגמ' הכא בתחלה דלא נפל לרשות חד מינייכו משום הך דב"מ דמוקי לה דיתבי בחצר דתרוייכו (א"נ ברה"ר כמ"ש הרא"ש ז"ל). מסתמא הך דב"ב נמי מיירי דומיא דהך שנשנית לפני' בסמוך כו' ע"ש ועוד לפמ"ש התוס' הכא ד"ב ע"א ד"ה לפיכך. חידוש גדול יש בהאי לפיכך. דלא נימא כיון דליכא חזית לא לזה ולא לזה בלא"ה הוי של שניהם אפי' נפיל לרשותא דחד ומה"ט הקשו מאי לפיכך ולא דמי להך דב"מ דאמר ליחזי ברשותא דמאן קיימי וליהוי אידך המע"ה דהתם נולד הספק ברשות א' מהם אבל הכא מעיקרא נולד הספק אפי' בעוד הכותל קיים כו' ע"ש שתירצו דהיינו האי דפריך בגמ' פשיטא. וגם לפי הס"ד הוי ידע דאיכא לאוקמי דמיירי בנפל לרד"ח ואפ"ה קשה פשיטא [וזהו שלא כדברי התוס' ב"מ הנ"ל] ולפי התרצן מיירי דשהו זמן רב ברשותא דחד דאפי' שותפי' בכה"ג, קפדי אהדדי וזהו שחידש לו התרצן כו' ע"ש. ואי לאו האי דינא שמחוייבי' שניהם לבנות באמצע הוי האי מהימן לומר שבנאו כולו משלו במיגו דלקוח כו' ע"ש. ועיי' חו"מ סי' קנ"ז ס"ה סמ"ע ס"ק י"ז ש''ך ס"ק ח' ט' הביא דעת תוס' הנ"ל דאם שהו הרבה ברשותו ומר מכסי הרגילות באמת נאמן במיגו ולא הוי מיגו במ"ע כו' ע"ש. וע"ש קצה"ח סק"ג בשם רמב"ן דאפי' חזית לא מהני לי' לטעון אני בניתי' וכמ"ש רמ"א שם בהג"ה ס"ז דדוקא למעלה מד"א מהני חזית בחצר כו' ע"ש. מכל הלין חזי' דטובא אשמעי' מתני' דהכא. ועיי' תוס' רע"ק אות ג' כתב ג"כ דלא הוי שמעי' ממתני' דב"מ הנ"ל ע"ש ועיי' הגה"ה ד' ד' א' ברש"י מפינ"ח כתב וזה הדין מפורש עוד בסיו"ד דב"מ כו' ע"ש:

מ"ב וכן בגינה כו' עד ועושי' חזית מכאן ומכאן כו' התוי"ט ד"ה אם כו' הביא הגמ' ד"ד ע"ב מימרא דרבינא דמיירי בהוצא דלא כאביי כו' וכתב התח"ד להקשות לאביי מא"ל ופי' משום חשש נפילה לרשות חד מש"ה עבדי תרוייהו חנית. והכי סברה סתמא דגמ' דלא כרבינא ורב אשי וכ"ד ב"י כו' הרבה יש לתמוה במ"ש זה מדעתו וכבר קדמוהו בסברא זו רש"י ורמב"ן והש"ך והט"ז חו"מ סי' קנ"ח ס"ה וע"ש ש"ך סק"ב וקצה"ח סק"ג באורך והט"ז כתב דחזית ל"מ רק כ"ז שהכותל קיים כו' ע"ש. ומ"ש התח"ד שזה אינו מוכח בלשון ועוד לאביי מא"ל כו' תמוה שלא ראה מ"ש תוס' שם ד"ה לאפוקי דאביי סבר דשפיר בעי למיתני תקנתא לרמאי כו' ע"ש גם לא ראה מ"ש מהרא"ל דרבינא קאי במה דמשני הגמ' דמיירי בקדים חד מינייהו ועביד דידי' ודקשיא לך תקנתא לרמאי כו' לא קשיא דהא גופה אשמעי' דמהני לי' החזית ומש"ה צריך גם השני לעשות דלאביי דלא מהני חזית בהוצא מה בכך במה דקדים ועביד כו' ע"ש, גם לא ראה מ"ש השימ"ק דרבינא ארישא קאי דרישא מיירי בהוצא וזה ידעי' ממשנה יתירא אבל בסיפא אפי' לאביי מהני חזית בהוצא כו' ע"ש וסרה קושיית תח"ד לאביי מא"ל

פרק י מ"ב הקשה הרמ"ז על מה דתני אין פחות מב' דה"ל למיתני לא יותר על ב' כו' לכאורה יפה הקשה דברישא תני ג"כ אין לו אלא כ' כו' אין לו אלא מנה כו' ע"ש