אהבת איתן ל

לשמואל יש לומר דרישא נשברה כדו בר"ה היינו בר"ה ממש וסיפא השופך מים ברה"ר מיירי בכה"ג שכתבתי דהכי אורחא דמילתא ששופך סמוך לביתו והוא נקרא רה"ר עי' לעיל דכ"א ע"ב תוס' ד"ה דרב סבר וז"ל שאין אדם יכול לצמצם כ"כ כשעובר ברה"ר שלא יכנס ברשות אחרים ולפיכך לא הי' לו לקרב בורו ממש לרה"ר כו' שלא הי' לו לקרב פירותיו ממש כו' ושמואל מחייב בו' עד וגם בעל הבור יכול לסמוך כו' ע"ש. לפ"ז ד"ז במחלוקת שנויי' ובזה הי' מקום ליישב קושיית רמ"ז הנ"ל מ"ט לא עריב בהא דשופך מים עם אינך דבתרי' כו' ע"ש. ולהאמור אתי שפיר דגודר בקוצים חייב דוקא במפריח וגדר שנפל לרה"ר חיובי' משום שהי' לו לסלקו וכן מצניע קוץ וזכוכית כל הני מיירי ברה"ר ממש אבל שופך מים לחד מ"ד מיירי אפי' במקצה מקום מרשותו רה"ר. ולפמ"ש בשימ"ק דף לי ע"א אליבא דרב הונא דמודה לרב במתני' קמייתא דמיירי בכלים הגם דקי"ל כשמואל לקמן ד"נ ע"ב דבור שחייבה תורה להבלו וכ"ש לחבטו אפ"ה מפרשי' כרב משום לישנא דמתני' כמ"ש לעיל בשם התוס' שעשו המים רק החלקה ומתני' דהכא דתני השופך מים והוזק בהם אחד משמע שהוזק במים עצמן מיירי בנזקי גופו. לפ"ז יש לומר דהרע"ב שכתב גבי שופך מים אע"ג דברשות קעבור כו' דינא קאמר ולא משום הצריכותא דגמ' לתרץ הקושיא תרתי למה לי שזכו רק אליבא דרב דמוקי תרוייהו בכלים:

מ"י תוי"ט ד"ה חייב. תמה על רע"ב שכתב חייב ת"נ דמשונה הוא ולעיל פ"ב מ"ג פי' הרע"ב דהוי כמו צרורות כו' ע"ש והרי יש נ"מ לשלם מן העליי' אלא דשם מיירי בנטל חררה דאורחי' כו'. לפע"ד יש להקשות עוד מה לו לרע"ב הכא לפרש כמה חייב ומאיזה טעם חייב. הא הכא מיירי רק בחילוק שבין אדם לשור שזה חייב וזה פטור. ע"כ נלפע"ד לומר שהרי יש להקשות מה שייך קלב"מ בדליקת גדיש שהרי מיד שהדליק משהו חייב מיתה ומה שדולק עוד לא נתחדש בזה חיוב מיתה ולמה פטור על כל הגדיש וכבר הקשה זה בירושלמי ותירץ שחיי"מ. על כל שיבולת ושיבולת רק משום חסרון ידיעה והתראה מיחייב רק חדא דבשוגג ידיעות מחלקות ובמזיד התראות מחלקות כו' ע"ש. והנה לעיל ד' כ"ב א' אמרי' לריש לקיש בדאדיי' אדויי על גדיש כולי' פטור רק על מקום גחלת חייב ח"נ דמשונה הוא ולר' יוחנן באנח אנוחי' על גדיש כולי' ח"נ ועל מקג"ח נ"ש כו' ע"ש. א"כ גם במעשה שורו מצינו שפטור לר"ל וזהו שכתב רע"ב דלכה"פ חייב ח"נ דמשונה הוא ואילו מעשה עצמו עיקר פטורא הוא על מקג"ח הגה דפטור ע"כ הגדיש. ולפמ"ש תוי"ט דהכא שריפת כל הגדיש הוי משונה אפי' מקום גחלת כיון דליכא חררה כו' ע"ש. יש לפרש שלזה ביון רע"ב בדבריו דבשורו חייב ח"נ אבל באדם לא אמרי' לחייבו לחצאין דהיינו שיהי' פטור על מקג"ח משום קלב"ם ויהי' חייב על שאר הגדיש אלא פטור על כל הגדיש. ואילו כתב רע"ב נ"ש ה"א דבאדם לא משלם כולי' רק שאר הגדיש מש"ה אסברה לה הרע"ב דמשונה הוא פי' כי היכי דגבי שור כולי' גדיש שוה לחיובא ה"נ באדם כולי' גדיש שוה לפטורא משא"כ בהך דפ"ב מ"ג אין כולי' גדיש שוה דלריש לקיש על מג"ח ח"נ ואכולי' גדיש פטור ולריו"ח אמג"ח נ"ש ואכולי' גדיש ח"נ כדלעיל גם משום דבאדם ליכא דין צרורות כמ"ש בשימ"ק מש"ה מוכרח רע"ב לפרש דמשונה הוא דלא מצי לפרש משום צרורות דא"כ לא הוי דומיא מעשי עצמו למעשי שורו

פרק ה מ"א תוס' רע"ק אות מ"ז וכן הרמ"ז כתבו על התוי"ט ד"ה ור"נ מן הילד שלא הבין כונת דברי תוס'. לפענ"ד יש ליישב דברי התוי"ט שלא רצה להבין דברי התוס' כמו שהבינו הם. דנהי דלרע"ק זכה ניזק מיד קודם העמדה בדין כמ"ש תוס' דף ל"ג אי ד"ה א"ב וכ"כ שימ"ק שם ע"ש וכ"כ עוד התוס' דף ל"ו א' ד"ה שור וכו' אי כרע"ק ע"ש. אבל גם לדידהו אינו מוטל שמירת השיר על הניזק רק מטעם שיש בידו להביא עדים לאלתר ולזכות בו כו' כמ"ש תוס' דף ל"ו הנ"ל ע"ש א"כ הכא שיש ספק שמא גם הולד סייע בנגיחה הרי לא יוכל לזכות בח"נ בהפרה בהבאת עדים שלא ימצא ע"ז עדים. ממילא לא חל עליו הפסד אבידת הפרה שלא להשתלם מן הולד ע"כ הבין כונת התוס' דאפי' איתה לפרה ג"כ יש לניזק חלק בולד שהוא שבחא דפרה: מ"ד תוס' רע"ק אות נ' הקשה על רש"י ותוי"ט שהביאו קרא דבעה"ש נקי ולא קרא דאנשים כו'. לפע"ד יש ליישב עפמ"ש התוס' דף מ"ב ע"א ד"ה בכונה דלאביי ורבא גבי שוורים אם נתכוונו לאשה חייב דמי ולדות אבל הרע"ב מפרש למתני' כרב אדא ב"א כדאי' בגמ' דף מ"ט ע"א דתני לי' משום איידי כו' ע"ש. אבל עכ"פ גם לר"א ב"א יש לטעות בילפותא דאנשים ולא שוורים למילף חיובא כדאי' בגמ' שיש לומר ולא שוורים הדומין לאנשים היינו רועדי' הגם דרבא הקשה ע"ז יציבא בארעא כו' עדיין יש לטעות לומר אנשים יש אסון באשה לא יענשו ולא שורי' אפי' יש אסון יענשו וצריכי' לקרא דבעה"ש נקי אבל לא נתכונו לומר בדרשא זו דתם פטור ומועד חייב כריה"ג אבל בפ"ח מ"ב נסיב רע"ב לדרשא דאנשים ול"ש איידי דנסיב גבי' דרשא דאיש בעמיתו ולא שור כו' דסמיך לי' לענין ד' דברי' נקט נמי הך דרשא דדמיא לה. והכא לא הביא רע"ב שום פסוק לזה

פרק י מ"ה תוי"ט ד"ה חייב באחריותו. הקשה על רע"ב דמשמע דוקא באבידה חייב בשביל גרמתו כו' יש ליישב מדכתב רע"ב לשון אבידה שלא נזכר במתני' דעתי' גם אמיתה בג"ז אבידה היא ותפס לשון קצרה והיינו כדמפרש רבא טעמא דרב חסדא בגמ' דף קי"ח ע"ב והיינו דלא נימא דר"ח סבר הכי גם בשאר מטלטלי' מש"ה אמר כי רק בבע"ח סבר הכי וכ"ה להלכה ברי"פ ורמב"ם הג"ז ורא"ש סי' ל"ג ובח"מ סי' שנ"ה ס"א ס"ב כר' יוחנן בשאר דברים וכר"ח בבע"ח. וג"ש רמ"ז ע"ד תוי"ט כי לא על רע"ב תלונתו רק על הגמ' כו' ע"ש. ליתא כי הרוי"ט מתלונן רק על תי' שנאבדה שכתב רע"ב דכיון דאנקטה נגב"ר ולא ידעו בעלים להזהר בה ממילא לאו השבה היא ואפי' מתה חייב ע"ש ולפמ"ש א"ש דברי רע"ב ועיי' ח"י אות ל"ו

מסכת בבא מציעא

פרק א מ"א תוס' רע"ק אות ד' הקשה על הגמ' ד"ח ע"א [הובא בתוי"ט ד"ה ז"א כ"ש למה לי' לומר דאשמעי' שלא יטיל הרביע בלא שבועה מטעם משיב אבידה נימא דאשמעי' שלא יטול החציי' בשבועה במיגו דא"ב אמר כו"ש קמ"ל דמיגו להוציא ל"א כו' ע"כ, כבר הרגיש בזה בשימ"ק איך ניפטרי' משבועה במיגו דכו"ש דאי הוי טעין כו"ש בעי אישתבועי ותירץ כיון דשבועה זו היא רק תק"ח שלא יתקוף טלית ש"ח כו' והרי זה מודה בחציי' לא שייך גבי' הולך ותוקף ולא חשבי' לי' בגזלן כו' עוד כתב לפי שהוא רק תק"ח הוי ס"ד לפוטרו משבועה בסברא כל דרו כו' ע"ש. לפ"ז א"ש דהגמ' תופס חידוש זה לאשמעי' שאין בה זכות כהס"ד כמו שחשבו השימ"ק ותוס' רע"ק בקושייתם. כי כשבועה זו אין זה רחוק מלומר כן וגם יש חידוש לפי האמת דאפי' כשבועה זו לא אמרי' מיגו לאפטורי משבועה. ואדרבה יש סברא לומר כי מה שאינו נוטל החצי בשבועה אין זה חידוש כי אין לו ייפוי כח ע"י טענת המיגו יותר מאילו הוי טען באמת ח"ש שהי' נוטל חציי' עכשיו שטוען ח"ש יטול ג"כ חצי טענתו דהיינו רביע דאי הוי טעין כו"ש ג"כ הי' נוטל חצי טענתו וכמ"ש בשימ"ק שם. עוד כתב השימ"ק שם בשם מהר"י כ"ץ דסיפא לא מיירי בתפיסי בכרכשי כמו רישא אלא שהטוען כו"ש תפיס בכל החציי' כו' ע"ש. א"כ אפי' אי זה שכנגדו הי' טוען כו"ש ג"כ לא הי' נוטל חציי' בשבועה. עוד יש לתרץ קושית תוס' רע"ק עפמ"ש הפנ"י מדלא תני בסיפא אני מצאתי' מוכח דסיפא מיירי רק במקו"מ ולא במציאה וכתב דסברא דמשיב אבידה שייכא רק במקו"מ ולא במציאה ומש"ה מהדר הגמ' לאוקמי במקו"מ כו' ע"ש. וה"ט נמי דגמ' דנקט רבותא דמשיב אבידה דשייכא רק במקו"מ

פרק ב מ"א אלו מציאות שלו כו' כריכות ברה"ר פי' רע"ב שהכל דשין עליהם ואפי' הי' בהם סי' נפסד. הקשה תוס' רע"ק אות ט"ו הא קי"ל סי' העשוי לידרס הוי סי' והניח בצ"ע. ולפע"ד יש ליישב אחרי שנדקדק בלישני' דרע"ב שכתב. ואפי' הי' בהם סי' ולא כתב ואפי' יש בהם סי' אלא לפי שגם הרע"ב סובר דסי' העל"ד הוי סי' מש"ה כתב הכי. וזוהי שיטת רש"י דכ"ב ע"ב שכתב טעמא דלא הוי סי' שאין בעליו סומך לתת בו סי' מימר אמר כבר נשחת הסי' בדריסת הרגלים ע"כ, משמע אפי' הסי' עודנו קיים בפנינו ג"כ לא הוי' סי' וכ"כ השימ"ק בשם רמב"ן דלרבה אפי' מצאו סמוך לנפילה וחזינן שהסי' לא נדרס ג"כ שלו הוי ודלא כהסוברים שמא נשתנה הסי' ע"י דריסה כו' ע"ש. ומשום דקשה להרע"ב מאי פסקא דברה"ר הוי שלו וברה"י מכריז הא אי יש בהם סי' גם בר"ה מכריז לזה כתב דסתמא דמילתא בר"ה לית בהו סי'. שאפי' הי' בהם סי'. סי' מכבר ולא עתה. נפסד. וז"ב. ועיי' סמ"ע סי' רס"ב ס"ט סקי"ו הביא דברי הטור שכתב דרה"י היינו שדה זרועה כו' מזה מוכח דשדה שאינה זרועה הוי רה"ר כו' ע"ש. זהו דברי רש"י דכ"ב ע"ב ד"ה ברה"י הובא בתוי"ט מ"ב ע"ש

פרק ד מ"ב תוי"ט ד"ה רש"א. תמה על הסמ"ע סי' קצ"ח סק"ט מניין לו דלא בעי' שידור הלוקח בבית תחת העליי' שלו המושכרת למוכר כו' ע"ש. יש לתמוה שלא ראה מש"כ הב"י בבד"ה שם שתמה על ריטב"א ורבי' ירוחם שהצריכו זה וכתב שלא נראה כן מהפוסקי' שלא הזכירו זה כו' עיי"ש, ומ"ש תוי"ט שגם דעת הטור כרבי' ירוחם מדהשוה דין עלייתו של לוקח מושכרת למוכר לדין מוכר שהשכיר ביתו ללוקח והלוקח דר בו מדכתב וכן כו' ע"ש גם ע"ז יש לתמוה שהרי גם על לשון וכן שברמב"ם תמה הסמ"ע שם ס"ק הנ"ל והש"ך שם סק"ה יישב זה דה"ק וכן בכה"ג מצינו שאע"פ שלא משך קנה כו' ע"ש ועיי' ט"ז שם שיישב בדרך אחר א"כ אין ראיי' מתי' וכן שבטור. ונהפוך הוא כי ז"ל הטור וכיון דטעמא משום הכי הוא אם הי' ביתו של לוקח מושכר למוכר והמקח שם אין יכול הלוקח לחזור שהרי המקח שם ואם תפול דליקה הוא יטרח להציל ביתו וכן אם המוכר השכיר ללוקח מקום בביתו והוא דר בו מעות קונות דכיון שהוא דר בבית המוכר אם תפול דליקה כו' ע"ש. מוכח בפי' בדין הראשון הטעם הוא מחמת שהוא ביתו יטרח להציל ובדין השני התנה שיהי' לוקח דר בו. ועיי' סמ"ע שם דלרמב"ם טעמא דדין ב' מטעם חצר שקונה ללוקח כמפורש בש"ע שם שכתב דבעי' שיהי' משתמרת לדעת השוכר כו' ע"ש בש"ך שהקשה זה למה לי טעמא דחצר המשתמרת כיון דבטעם הוא משום דטרח ומציל כו' ע"ש:

מ"ה בהרע"ב ד"ה ח' פונדיונות פי' אליבא דר"ש דס"ל חי"ת פונדיונית. שתות כשאר אונאה כו' וכן הלכה. ע"כ. הקשה תוס' רע"ק אות ל"ז למה פסק כר"ש ולא כר"מ ור"י לפ"מ דמשמע מהרע"ב דבשאר אונאה גם לר"מ ור"י הוי שתות ומ"ג דלעיל ד"ה היא והיא אוקימתא דאביי דנ"ב ע"א. לפע"ד יש ליישב דגם רע"ב סובר כהרא"ש סי' י"ט (דגריס רבה] דאמר מאן תנא טלית ר"ש היא כו' ומ"ש בדר"ש כשאר אונאה ולא כתב זה בדר"מ ור"י היינו משום דתני מתני' כמה תהא הסלע חסירה ולא יהא בה אונאה משמע דאיסר לדינר לר"מ ופונדיון לר"י ומעה לר"ש לית בהו אונאה ולא כן הוא כדאי' בגמ' שם דתנא דידן מלמטה למעלה קחשיב כפירש"י סלע הפוחת והולך עד כמה יהי' הפחת ולא יהי' בו אונאה ויוכל להוציאה. לר"מ עד איסר ומשהגיע לשיעור איסר שוב יש לו אונאה וזה הפי' מוכרח בדר"ש דאמר מעה שהוא שתות ואמרי' במ"ג דשתות הוי אונאה ומדר"ש נשמע לדר"מ ור"י דאיסר ופונדיון הוי אונאה. וב"ה כי מצאתי בשימ"ק שכתב וז"ל וא"ת אימא דבמתני' עד ועד בכלל וד' איסרי' נמי אין בו אונאה [לראב"ד דגרים במתני' עד כמה כו'] ותי' מדאמר ר"ש מעה דהיינו שתות ושתות סבר ר"ש דהוי אונאה וא"כ מדר"ש שמע לר"מ ור"י כו' ע"כ ע"ש. ומה שהקשה תוס' רע"ק לרבה ליהוי סתם ואח"כ מחלוקת כו' ע"ש. יש ליישב דלאו סתמא היא משום דר"ט פליג עלה ואמר שליש למקח כו' ע"ש. ודברי ת"ק לשון חכמים הם כדאי' שם וחזרו לד' חכמים. והנה התוס' דנ"ב א' הקשו על ר"ש מ"ש דנקט בפונדיוני' ולא נקט מעה ותירצו משום דר"י נקט פונדיון נקט ר"ש ב"פ והקשה תוס' רע"ק אות ל"ח בשם מהר"י למה לא שנה ר"י לישני' דר"מ דמיירי באיסרי'. עיי' שימ"ק שתי' קושיית התוס' דפונדיון הי' מטבע הרגיל בימיהם וראיי' מפ"ה דב"ב מ"ט דלא נזכר שנתן לבנו פונדיון לפנינו אי' שם במתני' ופונדיון בידו ונכתב עה"ג רש"ל מ"ז ע"ש] משום דודאי הכי הוא מש"ה נקט ר"ש פונדיון כו' ע"ש. והתוס' לא ניחא להו בתי' זה משום לעולם ישנה אדם לתלמידו ד"ק ממילא לא קשה על ר"י שבחר בד"ק וגם מטבע הרגיל והוי תרתי למעליותא. וע"ש כאן הת"י הסי' דוב"ב ח'. ע"ש אות כ"ח. לא ראה בליקוטי מהרמ"ש שכתב שפתי ישנים מרומז שמונה ע"ש ישנתי אז ינוח לי שהביאו זה לראיי' על שיעור שינה ח' שעות עיי' בה"ט או"ח סי' א' [ובשם הגר"א ז"ל אומרים שיעור שינה ד"ש כי יש בשני מעל"ע מ"ח שעות אם יישן מהם ח"ש ינוח ל"י דהיינו מ"ם שעות] וזהו דוב"ב ש"י ד' דינרי' וי"ו מעין ב' פונדיוני' ב' איסרי' ח' פרוטות:

מ"ח ה' חומשי' הן האוכל תרומה ות"מ ות"מ של דמאי ודחלה והביכורי' כו' הנהנה בש"פ מהקדש כו'. התוי"ט ד"ה ות"מ ש"ד. השיג על הכ"מ הל' תרומות פיו"ד שכתב ע"ד רמב"ם שם מקור מגמ' דילן ב"מ דף נ"ה נ"ו וליתא אלא ע"פ הירוש' ואפי' כרבנן אתיא ומטעם שלא ילילו בה כו' ע"ש עיי' ש"א להגר"א דמאי פ"א מ"ב שפי' גמ' דילן ג"כ ע"פ הירו' ומתחילה אמר שמואל דמתני' ר"מ היא כתי' א' דירוש' אח"כ אמר רב יוסף אע"פ שמקיל ר"מ בפדיונו מחמיר הוא באכילתו והוא כתי' ב' דירוש' מטעם שלא ירגיל לאכול תרומה במזיד. לפ"ז אין בזה השגה על הכס"מ כלל. ומה שהקשה הרמ"ז למה מקדים מתני' תרומה לביכורים כו' יש ליישב דעיקר דין חומש בתרומה כתיב וחלה מקדים ג"כ לביכורים שהיא בהפרשה באיסור טבל כתרומה משא"כ ביכורים. ומה שהקשה עוד למה לא תני נהנה מהקדש סמוך לאוכל תרומה וכו' ולמה הפסיק במילי דפדיונות כו' ותירץ בזה קושיית תוי"ט ד"ה הנהנה שהקשה על רע"ב למה הזכיר קרבן כו' דיהיב טעמא להפסקה משום דברישא ליכא אלא חומש והכא איכא נמי קרבן כו' ע"ש. לפע"ד בל"ז א"ש לפי הגמ' דלעיל אע"פ שמקיל ר"מ בפדיונו כו' מש"ה הסמיך תומ"י הפודה נ"ר ומע"ש שלו מוסי' חומש פי' דוקא מ"ש של ודאי ולא של דמאי כמ"ש תוס' דף נ"ה ע"ב ד"ה ויחזור ע"ש ושפיר יש להסמיכה לרישא דמחמיר להוסיף חומש באכילת תרו"מ של דמאי כמו בודאי אבל בפדיון לא כן הוא ואגב דתני פדיון נ"ר ומע"ש תני נמי פדיון הקדש דדמי כפדיון. ומה שהקשה עוד למה מקדים נ"ר למע"ש כו' ע"ש, יש לומר משום שהיא מחלוקת ב"ש וב"ה פיאה פ"ז מ"ו דלב"ש ליכא חומש ברבעי ולב"ה איכא דילפי גז"ש קדש קדש ממע"ש וקרא דמע"ש מאוחר לקרא דנ"ר. שזה בפ' קדושים וזה בפ' בחקותי והאי דאתי מדרשא חביבא לי'. וגם לקבוע הלכה כב"ה חביבא לי'. ומה שהקשה הרמ"ז על התוי"ט ממתני' דמעילה פ"ד מ"ב דקתני לאסור ולחייב עליהם חומש כו' ע"ש. לא ידענא מאי אולמי' דמתני' דמעילה מדערלה שאינה הלכה לסברת התוי"ט דאתיא כר"מ ואי משום דתני בה חיוב חומש דהלכתא היא. וכי בשביל זה מוכרח להיות הכל כהלכתא. והלא יש בכלל ר' מנה ודאי מי שמחמיר בצירוף כ"ש שמחמיר בחומש וכולה ר"מ היא ואינה הלכה. ובפי' לאסור דמתני' הנ"ל פי' רע"ב דמיירי לענין שאור שנפלה לעיסה וחימצה ורמב"ם שם פי' דמיירי לענין ביטול בק"א כו' ע"ש. ומה שהקשה תוי"ט ד"ה הנהנה על רע"ב שהזכיר קרבן בהקשו